מה המינימום של הכוונה בקריאת שמע מדאורייתא (לבעלי נערווין)

מתאהב על ידך

משתמש ותיק
מישהו יקר שסובל מלחצים וחששות בקריאת שמע (העלולים להתגבר אם לא ימתן אותם) מתייעץ עמי בענין זה, ועלי להדריכו באופן המיקל האפשרי.

מה המינימום ההכרחי מדאורייתא לצאת ידי חובת כוונה?
 

אברך

משתמש ותיק
אעתיק מה שכתבתי בזה בעבר.
 
א) מה הכוונה המעכבת בפסוק ראשון דק"ש - האם פירוש המילות או קבלת עול מלכות שמים

שאלה
איתא בשו"ע בכמה דוכתי דכוונה בפסוק ראשון דק"ש מעכבת (סי' ס' סעי' ה', סי' ס"ג סעי' ד' וה', וע"ע סי' ס"א סעי' א-ו), ורציתי לשאול מהי הכוונה המעכבת, האם פירוש המילות, או דסגי בכוונה שמקבל עליו עול מלכות שמים.
 
תשובה
דעת הגרעק"א (בתשו' שנדפסה בס' ליקוט תשובות וחידושים מרבינו עקיבא איגר (הרב שמעון איינשטיין, ת"א תשכ"ח) סי' ב', וכן בכתב וחותם ח"ב תשו' וחידושים סי' ס"ג, וכן בס' מכתבי רבי עקיבא איגר (תשכ"ט) מכתב ד', ובחידושי הרעק"א מהדו' זכרון יעקב נדפסה בברכות יג. על הדף) דסגי בכוונה שמקבל עליו עול מלכות שמים. 
אמנם משמעות הפוסקים בסי' ס' ס"ד (המג"א סק"ד, הפמ"ג שם ובפתיחה כוללת ח"ג אות ו', הגר"ז שם ס"ה, הח"א כלל כ"א ס"י, המ"ב סקי"א ובסי' ס"ב סק"ג) לא משמע כן, אלא דכוונת פירוש המילות נמי מעכבת. ועי' שו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סי' מ"ו ד"ה ומגשש אני) שהב"ד הגרע"א, וכתב 'אבל דבריו חידוש וצ"ב', עכ"ל.   
ומ"מ לכו"ע צריך לכוין גם שמקבל עליו עומ"ש, והוא לעיכובא (עי' שו"ת רעק"א שם בריש דבריו, ובמ"ב סי' ס' סקי"א וסי' ס"ג ס"ק י"ג וט"ו, ובשו"ת ערוגת הבושם או"ח סי' ט"ז, ובשו"ת אג"מ או"ח ח"ה סי' ה' אות ב', ובס' פניני תפילה עמ' כא-כד). 
 
ב) מה הכוונה לעיכובא בשמות השי"ת וב'אחד'

שאלה
לפי תשובתכם דלעיל דהכוונה המעכבת בפסוק ראשון דק"ש היינו פירוש המילות, רציתי לשאול לגבי שמות ה', דהנה איתא בשו"ע (סי' ה') יכוין בברכות פירוש המלות כשיזכיר השם יכוין וכו' ובהזכירו אלקים יכוין וכו', ועוד איתא בשו"ע (סי' ס"א ס"ו) שצריך להאריך בחי"ת של אחד, כדי שימליך הקב"ה בשמים ובארץ וכו', ויאריך בדלי"ת של אחד שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בד' רוחות העולם וכו'. ורציתי לשאול האם הכוונות דאיתא בשו"ע לגבי שמות ה', וכן לגבי תיבת 'אחד', הן לעיכובא, או דלעיכובא סגי בכוונה הפשוטה שמתכוין לבורא העולם, דהיינו: 'ה' אלקינו' - ה' שעתה הוא רק אלקינו, דהיינו שרק אנו מאמינים בו ומקיימים מצוותיו, ושאר העמים מאמינים בע"ז, 'ה' אחד' - לעתיד לבא יאמינו הכל במציאות ואחדותו ית' (ע"פ רש"י שם - דברים פרשת ואתחנן פרק ו' פסוק ד').
 
תשובה
כתבו פוסקי זמנינו שאין הכוונה בשמות השי"ת מעכבת בק"ש, דאי"ז פירוש המילים אלא 'כוונה', ולכן כל שידע שהכוונה לה', יצא, אף שלא כיון את משמעות השם.
כן כתבו: שו"ת אג"מ (או"ח ח"ה סי' ה' אות ב'), פניני תפילה (עמ' כה) בשם הגריש"א, חו"ב (ברכות סי' ג' סק"ה וע"ס הדף יג:), וכן צידד הגר"י שפירא זצ"ל (דעת יהודה סי' ס"א אות קכ"א) [וז"ל: 'נראה דיצא, ונכון לחזור על הפסוק בכונה'].
 
ג) כוונה תוך כדי האמירה או אח"כ, ובאופן אמירת תיבת 'אחד'

שאלה
האם יש לכוין דוקא תוך כדי האמירה, או שאפשר לכוין גם אחר האמירה.
 
תשובה
משמעות הגמ', הראשונים והפוסקים, דבעינן לכוין תוכ"ד האמירה
א. בגמ' ברכות יג: משמע לכאו' דצריך לכוין תוך כדי האמירה [עכ"פ לכתחילה], דאמרי' התם תניא סומכוס אומר כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו. אמר רב אחא בר יעקב, ובדלי"ת. אמר רב אשי ובלבד שלא יחטוף בחי"ת. רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי [חייא בר אבא], חזייה דהוה מאריך טובא, אמר ליה כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים, תו לא צריכת, ע"כ. ומשמע שהיה מאריך באמירת הדלי"ת בכדי לכוין תוכ"ד האמירה. 
וכ"מ בפירש"י (ד"ה ובדל"ת) וז"ל אבל בדל"ת יאריך עד כשיעור שיעשנו בלבו יחיד בשמים ובארץ ולארבע רוחותיה, כדמפרש לקמן, עכ"ל. 
וכ"מ בדברי רבינו יונה בס' היראה שכתב ובכאו"א מב' שמות וכו' יאריך עד שיחשוב היה הוה ויהיה וכו'.
ולכאו' כן מוכח בתלמידי רבינו יונה (ברכות ז. מדהרי"ף ד"ה ובלבד) שכתבו וז"ל ובלבד שלא יחטוף בחי"ת. אומרים רבני צרפת דמכאן נראה שצריך להאריך מעט בחי"ת כשיעור שימליכהו בשמים ובארץ, ובדלי"ת יאריך גם כן כשיעור שימליכהו בארבע רוחות העולם וכו', עכ"ל, והובאו בב"י (סי' ס"א ס"ו) ובשו"ע (שם), ולהאריך בח' ודאי היינו להאריך באמירתה, דאי היינו להאריך במחשבה אחר גמר אמירת 'אחד', א"כ אינו מאריך בח', וא"כ משמע דגם בד' היינו להאריך באמירה.
וכ"מ לכאו' בבהגר"א (שם), שכתב לחלוק על השו"ע, דיש לכוין הכל בד' ולא בח' [והובא במ"ב סקי"ח], ואי ההארכה היינו במחשבה אחר גמר אמירת 'אחד', א"כ לכאו' אינו מובן הנידון, דאינו מכוין כלל לא בח' ולא בד' אלא אחר אמירת תרוייהו.
ושו"ר שכ"כ להדיא הב"ח (שם סק"ד) וז"ל: וצריך להאריך בד' דאחד. פירוש כשידגיש בדלי"ת יאריך בנשימת הרוח שמוציא מפיו שיעור שיחשוב בלבו כו', ולא כאותן המאריכין בד' כנקודת הציר"י תחת הדלי"ת ומפסידין הכוונה, וכך קבלתי ממורי החסיד הרב הגדול מהר"ש ז"ל מלובלין, עכ"ל. והובא להלכה בהרבה פוסקים, בשכנה"ג (הגה"ט אות ג'), עולת תמיד (סק"ג), א"ר (סקי"א), פר"ח (ס"ו), ובכה"ח (סקכ"ו). 
וכ"מ מסתימת שאר הפוסקים בסי' ס"א ס"ו דלהאריך בח' ובד' היינו להאריך באמירה [ומ"מ עי' בפוסקים הנ"ל וכ"ה במג"א סק"ו ובמ"ב סקכ"א שלא ידגיש הד' יותר מדאי שיישמע כדגושה או בשוא או בצירי].

דעת שו"ע הרב לכוין אחר האמירה
ב. אמנם בשו"ע הרב (סי' ס"א ס"ז) כתב וז"ל וכל שכן שלא יפה עושים המדגישין ומאריכין יותר מדאי ונראה כאלו הד' נקודה בשו"א, ומה שאמרו להאריך בד' של אחד, לא אמרו להאריך ולמשוך בקריאת הד', שהרי כל אות שבסוף התיבה ואין נקודה תחתיה היא נחטפת לגמרי, אלא יאריך במחשבתו להמליכו בד' רוחות בקריאת הד' ואחריה בטרם שיתחיל ברוך שם, עכ"ל.
אך לכאו' הדברים מחודשין, וכמשנ"ת לעיל דלכאו' מוכח בראשונים ובפוסקים דבעינן להאריך באמירה ולא רק בכוונה.
שו"ר שכ"כ בחו"ב (ברכות סי' ג' סק"ה, וע"ס הדף יג:) וז"ל 'וכנראה מפשטות הסוגיא צריך להאריך בהדגשת הדלי"ת ולכוין בעודו מדגישו, ולא לאחר שגמר הדלי"ת, וכ"נ מן האחרונים ז"ל עי' ב"ח ותה"ד סי' כ"ז, הובא במג"א סי' קכ"ח ס"ק ע"ג, אבל בשו"ע הרב כתב שיכוין בקריאת הדלי"ת ואחריה בטרם שיתחיל בשכ"מ', עכ"ל.

עדות הגרח"ק שליט"א בשם החזו"א לכוין אחר האמירה
ג. והנה הגרח"ק שליט"א בספרו שיח השדה (ח"ג ברכות יג: ד"ה כיון) כתב וז"ל: שמעתי ממרן החזו"א זצ"ל שאם לא כיון בברכה ראשונה של ש"ע אם עדיין לא התחיל בברכה שני' יכול לחשוב בלבו פי' המלות של ברכה ראשונה ומקרי שכיון בה (ועי' במ"ב סי' ק"א סק"ד מבואר דלא ס"ל כן). וצ"ע בברכות ל"ג ב' ודילמא מעיקרא לא כיון דעתי' כו', ומבואר דצריך לחזור התיבות, וצ"ל דמיירי שכבר התחיל תיבה מפסוק שאחרי', אבל במ"ב סי' ס"א סקכ"ב ל"נ כן, אך כבר כתבנו דהמ"ב לא ס"ל כן, עכ"ל.
ומה שכתב הגרח"ק שליט"א דבמ"ב סי' ק"א סק"ד מבואר דלא ס"ל כהחזו"א, כוונתו דהמ"ב שם כתב [בשם הח"א (כלל כ"ד ס"ב)] לגבי מי שלא כיון בברכת אבות, דכיון דמצד הדין צריך לחזור ולהתפלל, א"כ עכ"פ אם נזכר קודם שאמר בא"י בסוף ברכה, יחזור לומר מאלקי אברהם וכו', עכ"ד [ועי' גם בבה"ל שם ס"א ד"ה והאידנא]. ואי ס"ל כהחזו"א, למה ליה לחזור.
ומ"ש דבמ"ב סי' ס"א סקכ"ב נראה דאם לא כיון בפסוק ראשון דק"ש צריך לחזור ולקרות בכוונה גם אם לא התחיל הפסוק שלאחריה, כוונתו דהמ"ב שם כתב בסתמא [בשם הפמ"ג (מ"ז סק"ג) בשם הב"ח (סק"ז)] שאם לא כיון בפסוק ראשון יחזור ויקרא בלחש ואם ליכא שומעין אפילו בקול רם מותר.
אך לכאו' אין ראיה מדברי המ"ב דגם בדיעבד לא סגי לכוין אחר האמירה, דדלמא כל מ"ש המ"ב בהני תרי דוכתי לחזור, היינו לכתחילה, דלכתחילה יש לכוין תוכ"ד האמירה, ולכן לכתחילה יחזור ויקרא ק"ש ויכוין תוכ"ד אמירתו, אבל בדיעבד אם כיון אחר האמירה יצא. 
וגם אי נימא דהוא לעיכובא, מ"מ יל"ד דהנ"מ דוקא באופן שאמר כמה מילים, דבזה א"א לכוין למפרע על כל המילים, כיון שכבר הפסיק אחר המילים הראשונות באמירת מילים אחרות, אבל אחר אמירת תיבה אחת שמא לכו"ע מהני לכוין למפרע.
שו"ר שזכיתי בס"ד לכוין לדעת רשכבה"ג מרן הגראי"ל שטיינמן שליט"א בב' דברים אלו, דבס' ימלא פי תהלתך (עיונים בתפילה עמ' קעח [ונדפס גם באילת השחר שמות פ"ג פס' ט"ו עמ' כג-כד]) הביא שאומרים בשם החזו"א דמי שלא כיון בשעה שבירך, כל זמן שלא התחיל עדיין את הברכה הסמוכה אפשר עדיין לכוין את הברכה הקודמת ויוצא, והעיר ע"ז דלכאו' אם הח"א היה ס"ל מעצה זו א"כ למה כתב שצריך לחזור, וכתב דיש לדחות דלחזור ולברך זה יותר לכתחילה.
ובהמשך דבריו (שם עמ' קעט) כתב 'והנה לכוין לאחר שאמר את התיבה, לפני שהתחיל תיבה אחרת, נראה דמועיל גם לולא דברי החזו"א, ובדיעבד מועיל אפי' לאחר כדי דיבור מאמירתה', עכ"ל.
ועע"ש שכתב להביא ראיה קצת לדברי החזו"א ממש"כ בשו"ע או"ח סי' תנ"ב ס"א דאם שכח לומר יעלה ויבוא ולא התחיל עדיין לומר מודים, יאמר שם יעלה ויבוא ואין צריך לחזור לרצה, ומשמע דכל זמן שלא התחיל את הברכה הסמוכה, נחשב עדיין כמו שעומד בברכה הקודמת. אך כתב דמ"מ אין זה ראיה לחידושו שאפשר לחשוב ולכוין לאחר שגומרים את הברכה, אלא דמשמע שכל זמן שלא התחיל ברכה אחרת, נחשב כעומד עדיין בברכה הקודמת, עכ"ד.

ד. והגרח"ק כתב העדות הנ"ל גם בתשובה (מובא בסוף ס' אשי ישראל אות קכ"א) וז"ל 'שמעתי מהחזו"א שאם לא כיון בברכה ראשונה [של שמו"ע], כל זמן שלא התחיל ברכה שניה, די שיכוון בלב כל הברכה ומועיל, וכן בפסוק ראשון של ק"ש', עכ"ל [וכ"ה בס' לשכנו תדרשו ח"א עמ' ע"ד בשמו].
ובתשובה נוספת (דעת נוטה ח"א הל' ק"ש אות כ"ז עמ' קצח) על השאלה 'בהא דבק"ש יש להאריך בד' של אחד, ולפי צורת מבטא האותיות שלנו א"א להאריך בד', האם מותר לומר ד' כהתימנים שעי"ז אפשר להאריך', השיב הגרח"ק שליט"א: 'להאריך בכוונה שאחר התיבה', עכ"ל.
וכן הגר"י שפירא בדעת יהודה (סי' ס"א אות ק"כ עמ' כה) נשאל 'מי שמתקשה בכוונה בשמע ישראל במילה 'אחד', האם יכול לכוון אחר שכבר הוציא המילה מפיו'. והשיב: 'שמעתי שמרן ז"ל הורה שיכול', עכ"ל.

ה. והנה היה מקום לדון בדעת החזו"א האם ס"ל כן גם לכתחילה, דלכתחילה אפשר לומר פסוק ראשון דק"ש ולכוין לאחר אמירתו, ולכתחילה אפשר לומר ברכה ראשונה דשמו"ע ורק אח"כ לכוין, או דלכתחילה גם לדעת החזו"א יש לכוין תוכ"ד האמירה, וכדמוכח לכאו' בגמ' ובפוסקים וכנ"ל סק"א, ורק בדיעבד שכבר אמר בלא כוונה, ס"ל להחזו"א דאפשר לכוין אחר האמירה, כל שלא התחיל עניין אחר.
ובקונטרס תא שמע (לר' משה שמעון גרליץ שליט"א, עמ' קז קח) כתב להגרח"ק שליט"א דשמע ממנו פ"א דמרן החזו"א אמר דאפשר לעשות כן אפילו לכתחילה, והיינו שאפילו לכתחילה יכול לקרות את כל הפסוק הראשון של ק"ש ואח"כ לכוין את פירוש המילות, וכמו"כ לגבי הברכה הראשונה של שמו"ע, וכתב הרמ"ש להקשות דהיאך יתכן דמותר לעשות כן לכתחילה בפסוק ראשון של ק"ש, והלא אמרינן בגמ' כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו אמר רב אדא בר יעקב ובדלי"ת וכו' ובלבד שלא יחטוף בחי"ת וכו' חזייה דהוה מאריך טובא א"ל כיון דאמליכתיה וכו' תו לא צריכת, וכ"פ הרמב"ם בהלכות ק"ש פ"ב ה"ט, והטוש"ע (סי' ס"א ס"ו) דצריך להאריך בחי"ת ובדלי"ת, [ועיי"ש במשנ"ב סקי"ד בשם ביאור הגר"א], עכ"פ מבואר דלכה"פ לכתחילה צריך לכוין כשאומר תיבת אחד ולא אחר שמסיים [א"ה והוא כעין קושייתנו דלעיל]. 
והגרח"ק השיב ע"ז: צריך להאריך, הכונה בהכוונה, עכ"ל. 
וכבר כתבנו לעיל דלכאו' הוא דוחק גדול, וצ"ע.

ו. וע"ע בקונטרס תא שמע שם (עמ' קח קט) שהביא דהגרח"ק אמר לו דאם כבר התחיל בשכמל"ו שוב לא מהני שיחשוב עתה הכונה של הפסוק ראשון דק"ש, וכמו"כ אם התחיל כבר בפסוק ואהבת, שוב לא מהני שיחשוב עתה הכונה של בשכמל"ו. ושאל הרמ"ש מה הדין אם התחיל ברכת אתה גבור אבל עדיין לא אמר את השם, וכמו"כ מה הדין אם אמר רק תיבת אתה, או שאמר רק תיבת ברוך מבשכמל"ו, ועדיין הוא תוך כדי דיבור מאז שסיים הברכה הראשונה, או את הפסוק הראשון של ק"ש, האם בכה"ג מהני שיחשוב עתה בלבו הכוונה. והשיב ע"ז הגרח"ק: לא מהני, עכ"ל.
וע"ע שם (עמ' קיא) שהביא שהגרח"ק כתב לו דלדעת החזו"א דאפשר לכוין אחר האמירה, א"כ אם אמר פסוק ראשון בלא כוונה, אסור לו לחזור ולומר שוב פסוק ראשון, עכ"ד. ולכאו' ה"ה [וכ"ש] לגבי ברכה ראשונה דשמו"ע, שאם אמר בלא כוונה, לדעת החזו"א אסור לו לחזור מאלקי אברהם וכו' [ודלא כהמ"ב בשם הח"א הנ"ל סק"ג].
וע"ע בס' שאלת רב (חלק א' ח"ב פ"ו אות ק"כ עמ' קצז) ששאל להגרח"ק וז"ל: לפי"ד החזו"א שאם שכח לכוין בברכה ראשונה יכול לכוין כל הברכה אם נזכר קודם שאמר בא"י מגן אברהם, האם דבריו נאמרו גם באופן שאם יכוין כל הברכה ישהה כשיעור כל הברכה, כגון ששהה קצת לפני שנזכר לכוין הברכה, די"ל שלפי"ד החזו"א כל זה נחשב כאמירת הברכה ואינו הפסק'. והשיב: 'אינו הפסק', עכ"ל.

דעת הגריש"א לכוין אחר האמירה
ז. והנה מעידים שכן נהג הגריש"א זצ"ל (פניני תפילה עמ' כד) להתחיל לכוין הכוונות ד'אחד' בשעת אמירת הדל"ת, והמשיך לכוון אחר שגמר אמירת התיבה. וביאר דאי אפשר להאריך כ"כ באמירת הדל"ת, ולא שייך שיכוון הכל תוך אמירת הדל"ת, אלא ע"כ רק מתחיל בשעת אמירת הדל"ת, והשאר מכוון לאחריה, עכת"ד.
אך יל"ע אם דעת הגריש"א כהגר"ז והחזו"א, דלכתחילה שפיר דמי לכוין אחר האמירה, או דלעולם ס"ל דמעיקר הדין לכתחילה היה צריך לכוין תוכ"ד האמירה, אלא דמכיון שלמעשה קשה מאד לנהוג כן, א"כ במקום הדחק היקל לכוין גם אחר האמירה. ולפי הלשון (הנ"ל) שהביאו בשם הגריש"א משמע לכאו' דס"ל כהגר"ז והחזו"א דשפיר דמי לכתחילה לכוין אחר האמירה, וצל"ע.

דברי עוד פוסקי זמנינו דמהני [עכ"פ בדיעבד] גם כוונה אחר האמירה
ח. ובשו"ת שבט הלוי (חלק י' סו"ס ט"ז) נשאל בזה"ל: הנזכר באמצע פסוק שמע ישראל ששכח לכוון הכוונות הצריכות האם יכול לכוון באמצע או יתחיל מתחילת הפסוק. והשיב: יכוין באמצע הפסוק, עכ"ל. ומבואר ג"כ דמיקל [עכ"פ בדיעבד] דאפשר לכוין גם אחר האמירה.
וכ"מ במנחת שלמה (ח"ב סי' ד' אות י"ד) שכתב וז"ל 'אע"ג שמדברי הראשונים מבואר שהכוונה היא ממש בעת ההזכרה, מ"מ לענ"ד הקלושה היה נראה כיון שאנשים פשוטים כאשר ירצו לדקדק ולכוין ממש בעת האמירה, עלולים מאד לשבש בכך את התיבה, לכן בתפילה שהיא תחנונים טוב לכוין קודם שמוציא מפיו, כדרך המתחנן שיודע ומכוין קודם שמוציא מפיו [א"ה עי' להלן סק"ט], ובק"ש שזה רק קריאה יכול לכוין גם אח"כ', עכ"ל.
ומשמע דס"ל דמעיקר הדין אפשר לכוין בין קודם האמירה ובין אחר האמירה, ורק לכתחילה עדיף לכוין תוכ"ד האמירה, ולכן כיון שעלולים לשבש את המילה, יעשו בכל דבר כפי עניינו. 
[וע"ע בשו"ת שבט הקהתי (ח"ג סי' נ"ה) שכתב דלכתחי' יכוין תוכ"ד אמירת התיבות וכדמשמע בדין דצריך להאריך באחד וכו', אבל בדיעבד אפשר גם לכוין תוך כדי דיבור אחר אמירת התיבות, עכת"ד. אמנם משמעות דברי החזו"א דלעיל, וכן משמעות השבט הלוי, דלאו דוקא תוך כדי דיבור אפשר לכוין].

דעת רבינו בחיי והא"ר לכוין קודם האמירה
ט. והנה רבינו בחיי (ויקרא כ"ד, י') כתב וז"ל וכן כנגדו לענין הברכה והשכר צריך המברך כשהוא מברך את ה' שיתבונן תחלה בלבו בפירוש אותיות ה', ובמה שהן מורות ולכוין בהם במחשבתו, ואח"כ יברך את ה' ויזכירנו בפיו, ועם זה יקבל שכרו משלם ויחיה חיי עד, עכ"ל. 
והא"ר (סי' ה' סק"ב) הביא להלכה את דברי רבינו בחיי הנ"ל, וז"ל 'כשיזכיר השם יכווין וכו'. ומבואר בבחיי פרשת אמור [ויקרא כד, י] שקודם שיזכיר השם יכוין כן', עכ"ל.
ומבואר דהבין דצריך לכוין קודם אמירת שם ה'. 
וג"ז לכאו' צ"ב ממשמעות הגמ' והפוסקים לגבי אמירת 'אחד' בק"ש, דמשמע לכאו' דבעינן לכוין תוכ"ד האמירה, וכנ"ל סק"א, ולכאו' אין מקום כ"כ לחלק בין אמירת שם ה' לאמירת תיבת 'אחד', וצ"ע.
וע"ע שו"ת שבט הלוי (ח"ז סי' ק"ח) שכתב דבשו"ע משמע דתוכ"ד האמירה לכוין, וכתב דכמדומני שהמנהג כמשמעות הטושו"ע ודלא כהא"ר, איברא שמעתי מצדיקים שנהגו גם כא"ר, עכ"ל.

העולה מן האמור
משמעות הגמ', רש"י, ורבינו יונה בס' היראה, ותלמידי רבינו יונה והובאו בב"י (סי' ס"א ס"ו) ובשו"ע (שם), ובהגר"א (שם) [והובא במ"ב שם סקי"ח], וכ"כ להדיא הב"ח, השכנה"ג, העולת תמיד, הא"ר, הפר"ח והכה"ח, וכ"מ מסתימת כל הפוסקים שם, דצריך לכוין הכוונות שבפסוק ראשון דק"ש, תוך כדי אמירת התיבות.
מאידך - דעת הגר"ז, החזו"א והגריש"א, דאפשר לכתחילה לכוין אחר האמירה. 
ודעת רבינו בחיי והא"ר דצריך לכוין קודם האמירה.
ומ"מ בדיעבד, כתבו במנחת שלמה ובשו"ת שבט הלוי, שיוצאים יד"ח גם אם מכוונים אחר האמירה, ומשמע במנחת שלמה ובשו"ת שבט הלוי דכמו"כ בדיעבד אפשר גם לכוין לפני האמירה.
 
ד) הסיח דעתו למחשבות אחרות בין התיבות של פסוק ראשון דק"ש

שאלה
אם הסיח דעתו למחשבות אחרות בין התיבות של פסוק ראשון דק"ש, האם יצא יד"ח או לא.
 
תשובה
הבה"ל כתב לדייק מדברי הרשב"א המובא בב"י, שלכתחילה יש להזהר בזה מאד, ובדיעבד משמע לכאו' שמצדד שיצא.
אך דיוקו מדברי הרשב"א צ"ב, דלכאו' משמע דהרשב"א מיירי שתוכ"ד אמירת התיבות אינו מכוין פירושן, ולא שבין תיבה לתיבה מהרהר בדברים אחרים.
וכן העירו רבים מפוסקי זמנינו, בשו"ת אג"מ (או"ח ח"ה סי' ה') כתב דפי' הבה"ל בדברי הרשב"א לא מסתבר כלל, דחידוש גדול כזה כל כך יותר מכפי שהיה סבור תחילה הי"ל לפרש. וכל חיסרון לענין דיעבד בלא נתכווין לכוונת הענין שכתב הרשב"א, הוא רק כשלא נתכווין לקבלת מלכות בק"ש וסידור שבחים באבות אלא לענינים אחרים, הוא בשעת האמירה שדינו לחזור כאילו לא היה אומרם כלל. אבל הרהורים במחשבה בעלמא, כשלא אמר כלל, אינו בדין הפסקה, עכת"ד. 
וכן בהליכות שלמה (הל' תפילה פ"ח ארחות הלכה 32) הביאו בשם הגרשז"א זצ"ל שדברי המ"ב בזה הם חומרא גדולה, כי מי יכול לעמוד בזה , עכ"ד.
וכן בתשובות והנהגות (חלק ג סימן כד אות ב' (סוף הסימן)) כתב דנראה דלא כהבה"ל, דהמצוה היא באמירה דוקא, וע"כ אפילו מהרהר באמצע בדברים אחרים, כל שבאמירה מתכוין כראוי מספיק בדיעבד, שעיקר הכוונה באמירה דוקא, עכ"ד [וע"ע ח"ב סי' מ"ו ד"ה ואוסיף לבאר, וח"ד סי' כ"ח]. 
וכן בס' ימלא פי תהלתך (למרן הגראי"ל שטינמן שליט"א - עיונים בתפילה, עמ' קעט) כתב על דברי הבה"ל, שזה דבר קשה מאוד לשלוט על המחשבה , ובאמת בדברי הרשב"א לא מוכרח שזה כונתו, עכ"ד.
וכ"כ הגרח"ק שליט"א (מעשה רב ח"ב עמ' רי אות ז', וכ"ה בקונטרס תא שמע (לר' משה שמעון גרליץ שליט"א) עמ' קח) דדברי הבה"ל בדעת הרשב"א אינו מוכרח.
ומאידך -  בשם הגריש"א זצ"ל כתבו (פניני תפילה עמ' כ) דנקט כהבה"ל דאין להסיח דעתו בין התיבות, ואף בדיעבד אם הסיח דעתו בינתיים צריך לחזור ולקרא פסוק ראשון עוד פעם. 
וכן כתבו בשם הגר"י קמנצקי זצ"ל (אמת ליעקב על ד' חלקי שו"ע עמ' נח הערה 125 - מפי השמועה) דאם מסיח דעתו לדברים אחרים לא יצא [א"ה לשון זו צ"ב, דהא גם הבה"ל לא ברירא ליה מילתא לענין דיעבד, ואפשר דאה"נ, והלשון נכתבה שלא בדקדוק].
וכן בספר דעת חכמה ומוסר (שיחות הגה"צ רבי ירוחם ליבוביץ' זצ"ל ממיר, ח"א מאמר סז עמ' רי) איתא: והרשב"א בחי' לברכות דף יג כתב שאם יהרהר אדם מחשבה זרה בפסוק ראשון של ק"ש לא יצא ידי חובתו, כל כך מצוחצחת צריכה שתהי' הכונה, מדובקת רק בבורא ית', בו לבד, עכ"ל [ולכאו' דבריו הם ע"פ הבה"ל].
וע"ע שו"ת פאת שדך (להגרש"ד מונק זצ"ל) ח"ב סי' קמ"ג ד"ה והיה.
 

נדיב לב

משתמש ותיק
מתאהב על ידך אמר:
מישהו יקר שסובל מלחצים וחששות בקריאת שמע (העלולים להתגבר אם לא ימתן אותם) מתייעץ עמי בענין זה, ועלי להדריכו באופן המיקל האפשרי.

מה המינימום ההכרחי מדאורייתא לצאת ידי חובת כוונה?

במקרים חריפים רצוי לא "לדלג" על המינימום של הסטייפלר, שאינו..
[ולאו קריינא דאיגרתא ליהוי פרוונקא, מכיון שאינני זוכר במדוייק מה שכתב שם באגרותיו 'קריינא דאיגרתא', ואולי אחד מהחברים יוסיף לפרט.]
 

מכל מלמדי השכלתי

משתמש ותיק
לבעלי מחלת הנערווין לפעמים מומלץ לקרוא שלא בכוונה כלל. אף שזה נגד ההלכה. כי יש בזה רפואה. וכך ידוע בשם הסטייפלער. ועוד גדולים. שבמקרים חריגים אף הכריחו אדם שלא להתפלל כלל.

אלא שהכל לפי חומרת מחלת החולה. ואין ביד כל אחד להחליט לעצמו. אלא עליו להתייעץ עם מו"צ שהוא מכיר ושמכיר אותו.
 

חפר

משתמש ותיק
ההסבר להארכת הד' הוא כמו ד רפה של התימנים
 

חזק וברוך

משתמש ותיק
אברך אמר:
אעתיק מה שכתבתי בזה בעבר.
יישר כח גדול, יסודי ומפורט.
בנוגע לשאלת הרב @מתאהב על ידך , אציין שיש עוד נידון - מה מוגדר 'פסוק ראשון' שהכוונה בו לעיכובא. מעיקר הדין הכוונה לשמע ישראל ובשכמל"ו, ויש מחמירים לכתחילה גם בשני פסוקים ראשונים של ואהבת. ובזכרוני שיש מקילים בדיעבד בבשכמל"ו, יבואו היודעים ויודיעו.
 

0548415779

משתמש ותיק
אני עבדכם מצליח לטפל בכאלה בס"ד אם משתפים פעולה.
אפשר לפנות למס' הטלפון.
 

0548415779

משתמש ותיק
מתאהב על ידך אמר:
מישהו יקר שסובל מלחצים וחששות בקריאת שמע (העלולים להתגבר אם לא ימתן אותם) מתייעץ עמי בענין זה, ועלי להדריכו באופן המיקל האפשרי.

מה המינימום ההכרחי מדאורייתא לצאת ידי חובת כוונה?
אני עבדכם מצליח לטפל בכאלה בס"ד אם משתפים פעולה.
אפשר לפנות למס' הטלפון.
 

יואל נהרי

משתמש ותיק
אברך אמר:
 
או דלעיכובא סגי בכוונה הפשוטה שמתכוין לבורא העולם, דהיינו: 'ה' אלקינו' - ה' שעתה הוא רק אלקינו, דהיינו שרק אנו מאמינים בו ומקיימים מצוותיו, ושאר העמים מאמינים בע"ז, 'ה' אחד' - לעתיד לבא יאמינו הכל במציאות ואחדותו ית' (ע"פ רש"י שם - דברים פרשת ואתחנן פרק ו' פסוק ד').
 
בשו''ת אגרות משה [או''ח ח''ה, ה,ב] נראה שגם ככוונה פשוטה לא הביא את פי' רש''י שה' שאנו מאמינים בו עתה יאמינו בו הכל לעת''ל, אלא כלשונו:

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן ה
והוי לענין פירוש המילות הכוונה ה' הוא אלקינו והוא ה' אחד, היינו שני ענינים איכא בזה. אחד דה' הוא אלקינו שקבלנו את עול מלכותו עלינו, והשני שהוא ה' אחד במציאות.
 

נדיב לב

משתמש ותיק
הרב מבריסק כידוע היה מקפיד מאוד לדקדק במילות קריאת שמע, פעמים היה כופל ושונה מילה אחת עד שהצליח לבטא אותה כראוי.
אחד מתלמידיו שהיה בחור צעיר החל אפוא לחקותו.
פעם שמעו החזון איש זצ"ל ועם סיום התפילה הגיב לעומתו:
אמור לי בבקשה הנך מתגורר עכשיו בבני ברק, מן הסתם אתה כותב מדי פעם מכתב או גלויה לאמך האלמנה שבירושלים הלא כן?
-בוודאי!
וכיצד אתה פותח את מכתבך?
-מה פירוש? אני מתחיל בדרך כלל במילים: 'לאמא היקרה לי מאוד שלום'.
בפעם הבאה לא כך, אלא כתוב: 'לאמא היק...קרה לי... לי מ...מ...מאוד של...וווום'.
-מה טעם?
שהלא כך בדיוק אתה עושה בקריאת שמע!
-אבל הן כך נוהג מו"ר הרב מבריסק?
זו הנהגה פרטית אישית שלו. זה לא נוגע לך!
 

דניאלי

משתמש ותיק
רבינא אמר:
0548415779 אמר:
אני עבדכם מצליח לטפל בכאלה בס"ד אם משתפים פעולה.
אפשר לפנות למס' הטלפון.
בשתי מילים, מה הטיפול היעיל?
מה שידוע לי הטיפול היעיל ביותר הוא החשיפה המבוקרת וכמו שעושים בחרדות
 
 

שונה הלכות

משתמש ותיק
נדיב לב אמר:
הרב מבריסק כידוע היה מקפיד מאוד לדקדק במילות קריאת שמע, פעמים היה כופל ושונה מילה אחת עד שהצליח לבטא אותה כראוי.
אחד מתלמידיו שהיה בחור צעיר החל אפוא לחקותו.
פעם שמעו החזון איש זצ"ל ועם סיום התפילה הגיב לעומתו:
אמור לי בבקשה הנך מתגורר עכשיו בבני ברק, מן הסתם אתה כותב מדי פעם מכתב או גלויה לאמך האלמנה שבירושלים הלא כן?
-בוודאי!
וכיצד אתה פותח את מכתבך?
-מה פירוש? אני מתחיל בדרך כלל במילים: 'לאמא היקרה לי מאוד שלום'.
בפעם הבאה לא כך, אלא כתוב: 'לאמא היק...קרה לי... לי מ...מ...מאוד של...וווום'.
-מה טעם?
שהלא כך בדיוק אתה עושה בקריאת שמע!
-אבל הן כך נוהג מו"ר הרב מבריסק?
זו הנהגה פרטית אישית שלו. זה לא נוגע לך!
וכמו הסיפור (על מי מסופר?)
שאמר שמי שמדקדק באותיותיה אמנם מצננין לו גיהנום,
אך מי שיותר מדי מדקדק עלול לקפוא שם מהקור...
 

יתכן ומסתבר

משתמש ותיק
מתאהב על ידך אמר:
מישהו יקר שסובל מלחצים וחששות בקריאת שמע (העלולים להתגבר אם לא ימתן אותם) מתייעץ עמי בענין זה, ועלי להדריכו באופן המיקל האפשרי.

מה המינימום ההכרחי מדאורייתא לצאת ידי חובת כוונה?
המינימום ההכרחי הוא שיידע שה' הוא אלקינו, וכל שאר הע"ז הם הבל ותוהו. 

אלו דברי משה לישראל, שמעו בני ישראל, השם האלקים שלנו, הוא השליט היחיד על העולם. 

ולכתחילה יכוין שהוא אלקים על כל הו' רוחות, שמים וארץ וד' צדדים. 

אם כל הדברים האלה ברורים לו, כנראה שהוא כיון בק"ש כמו שצריך. 
 
 

כמעיין המתגבר

משתמש ותיק
מתאהב על ידך אמר:
מישהו יקר שסובל מלחצים וחששות בקריאת שמע (העלולים להתגבר אם לא ימתן אותם) מתייעץ עמי בענין זה, ועלי להדריכו באופן המיקל האפשרי.

מה המינימום ההכרחי מדאורייתא לצאת ידי חובת כוונה?
שמע עם ישראל, ה' (כך שמו) שהוא אלוקינו, ה' (דהיינו הוא) אחד (יחיד)- ותו לא מידי.
 
 

יהודי

משתמש ותיק
להבנתי זאת בעיה שאינה שייכת לענייני הדת בדווקא, אלא זו בעיה שתיתכן בכל ענין, ובדר"כ נמצאת בענייני הלכה שבזה צריך ודאי לצאת יד"ח. אפשר לברר אצל מי שנגוע בבעיה זאת כמה פעמים הוא בודק את נעילת הדלת וכיבוי הדוד וכו'.  מנסיון עם אחרים אפשר לעבוד על זה לאט לאט ולהצליח.
 
 
 
חלק עליון תַחתִית