והנה צ"ב מהי הסיבה שבנוסח אשכנז אומרים את עלינו לשבח מיד לאחר ובא לציון ובנוסח ספרד בסוף התפילה.
ונראה להציע ע"פ הב"ח שכותב בסימן קלג':
ואומר עלינו לשבח - הטעם הוא לתקוע בלבבינו קודם שנפטרים לבתיהם יחוד מלכות שמיים ושיחזק בלבבינו אמונה זו שיעביר הגילולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון... כי אז גם יש לכל אחד מישראל משא ומתן עם הגויים עובדי ע"ז וגילוליהם .. לא נפנה לבבינו אל האלילים ולא יעלה במחשבה ח"ו שום הרהור עבירה עכ"ל
ולכאורה אמירת שיר של יום ותפילת קוה אל ה' הינם ג"כ מחודשות (הרבה מן הייקים אומרים "קוה" רק בשבת) ופעם סוף התפילה היה מיד לאחר ובא לציון ולכן אמרו אז את "עלינו לשבח" לפני שיוצאים החוצה ורואים את גילולי העכו"ם, ובנוסח ספרד אמרו את עלינו לשבח לאחר כל ההוספות כדי להסמיכה ליציאה לרחובה של עיר ומשא"כ בנוסח אשכנז לא הזיזוה ממקומה ואף שצריך להסמיך זאת בעיקרון ליציאה לא רצו להכניס את החידושים לסדר התפילה (כפי שעשו גם בקבלת שבת שאומרים אותה ליד הבימה ולא בעמוד החזן להראות שהנה מחודשת)
וא"כ חבל להתייחס ולהפוך זאת ל"מחלוקת" שהרי השורש הינו אחיד ומה יפה להוסיף כאן את דברי ה"תפארת ישראל" בשאלתו מדוע מזכירים בתפילה שלאחר הלימוד את אנשי הרחוב "אנו עמלים והם עמלים" ולא מתמקדים בעמלי התורה בלבד:
אמנם גם התפילה שהתפלל אחר הלימוד לכאורה תמוה, דלמה לא הסתפק עצמו התנא האלהי הזה, להודות על חלקו בלבד, ולמה גינה לכאורה כמה מבני דורו? ולדעתי הקלושה אמר כן, משום דמי שיושב חבוש וגלמוד בביהמ"ד טמון בירכתי בית העיון הקדוש, אשר בתוך זמן זה הכל הוא בחוצות ובשוק העולם מלא מרוצה ותנועה, והבנ"א הסוחרים והפועלים יוצאים דחופים ומבוהלים בדבר העסק החמרי, להשתדל בחריצות אחר ריבוי הממון והקניינים, באמת הת"ח כזה המתבודד, כשיוצא מדלתי ביהמ"ד החוצה נראה בעיני עצמו, כ"ש בעיני ב"ב וקרוביו ושארו זו אשתו כעצל טמן ידו בצלחת, וכמתרפה במלאכת החיים וע"כ צריך הת"ח לדבר בעצמו אל לבו דברים יורדים חדרי בטן ונופחים רוח חיים תוך פנימת נפשו, להרגיש גודל יקרותו וכנשר יגביה עוף על כל השואפים על עפר ארץ בהבלי הזמן, ע"כ השליך התנא האלהי הקדוש דברי גנות ובזיון כנגד השוגים והמבלים ימיהם בטרדות העולם העובר, תוך התודה שנתן לה' על חלקו. ועי' תענית דף כ' ותבין. עכ"ל (ברכות ד'-ב')
(וע"פ הב"ח גם א"ל מדוע אומרים עלינו גם בקידוש לבנה ובברית)
ונראה להציע ע"פ הב"ח שכותב בסימן קלג':
ואומר עלינו לשבח - הטעם הוא לתקוע בלבבינו קודם שנפטרים לבתיהם יחוד מלכות שמיים ושיחזק בלבבינו אמונה זו שיעביר הגילולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון... כי אז גם יש לכל אחד מישראל משא ומתן עם הגויים עובדי ע"ז וגילוליהם .. לא נפנה לבבינו אל האלילים ולא יעלה במחשבה ח"ו שום הרהור עבירה עכ"ל
ולכאורה אמירת שיר של יום ותפילת קוה אל ה' הינם ג"כ מחודשות (הרבה מן הייקים אומרים "קוה" רק בשבת) ופעם סוף התפילה היה מיד לאחר ובא לציון ולכן אמרו אז את "עלינו לשבח" לפני שיוצאים החוצה ורואים את גילולי העכו"ם, ובנוסח ספרד אמרו את עלינו לשבח לאחר כל ההוספות כדי להסמיכה ליציאה לרחובה של עיר ומשא"כ בנוסח אשכנז לא הזיזוה ממקומה ואף שצריך להסמיך זאת בעיקרון ליציאה לא רצו להכניס את החידושים לסדר התפילה (כפי שעשו גם בקבלת שבת שאומרים אותה ליד הבימה ולא בעמוד החזן להראות שהנה מחודשת)
וא"כ חבל להתייחס ולהפוך זאת ל"מחלוקת" שהרי השורש הינו אחיד ומה יפה להוסיף כאן את דברי ה"תפארת ישראל" בשאלתו מדוע מזכירים בתפילה שלאחר הלימוד את אנשי הרחוב "אנו עמלים והם עמלים" ולא מתמקדים בעמלי התורה בלבד:
אמנם גם התפילה שהתפלל אחר הלימוד לכאורה תמוה, דלמה לא הסתפק עצמו התנא האלהי הזה, להודות על חלקו בלבד, ולמה גינה לכאורה כמה מבני דורו? ולדעתי הקלושה אמר כן, משום דמי שיושב חבוש וגלמוד בביהמ"ד טמון בירכתי בית העיון הקדוש, אשר בתוך זמן זה הכל הוא בחוצות ובשוק העולם מלא מרוצה ותנועה, והבנ"א הסוחרים והפועלים יוצאים דחופים ומבוהלים בדבר העסק החמרי, להשתדל בחריצות אחר ריבוי הממון והקניינים, באמת הת"ח כזה המתבודד, כשיוצא מדלתי ביהמ"ד החוצה נראה בעיני עצמו, כ"ש בעיני ב"ב וקרוביו ושארו זו אשתו כעצל טמן ידו בצלחת, וכמתרפה במלאכת החיים וע"כ צריך הת"ח לדבר בעצמו אל לבו דברים יורדים חדרי בטן ונופחים רוח חיים תוך פנימת נפשו, להרגיש גודל יקרותו וכנשר יגביה עוף על כל השואפים על עפר ארץ בהבלי הזמן, ע"כ השליך התנא האלהי הקדוש דברי גנות ובזיון כנגד השוגים והמבלים ימיהם בטרדות העולם העובר, תוך התודה שנתן לה' על חלקו. ועי' תענית דף כ' ותבין. עכ"ל (ברכות ד'-ב')
(וע"פ הב"ח גם א"ל מדוע אומרים עלינו גם בקידוש לבנה ובברית)