ביצה דף ב. מילתא דתמיהא בדברי רבינו פרץ

  • Thread starter Anonymous
  • תאריך התחלה
A

Anonymous

Guest
מילתא דתמיהא בדברי רבינו פרץ
בתוד"ה ובית הלל אומרים מסלק את הטבלא ומנערה הקשו איך מותר לו לנער את הטבלה והרי הטבלא עצמה נעשית בסיס לדבר האיסור.
ובתוס' רבינו פרץ כתב ליישב וז"ל והר"ם תירץ דלפי מה דפירשנו לעיל [ד"ה מגביהין] דחזו למאכל בהמה ניחא אם כן הוי בסיס לדבר האסור ולדבר המותר וכי האי גוונא שרי כדמוכח פרק הנוטל וכו' עכ"ל. וכוונתו למה שכתב לעיל דהך עצמות וקליפין איירי בראויין לבהמה דאם אינם ראויים לבהמה הרי שלכו"ע אסורים בטלטול וכמו שכתבו התוס' לעיל מינה. והא דהוי ליה מוקצה הוא משום דבתחילת השבת היה מוכן לאדם ועתה נעשה מוכן לבהמה.
אבל הדברים מרפסין איגרא מאי שייאטיה לומר שעל כן הוי בסיס לדבר המותר וכי משום שהוא ראוי למאכל בהמה הוא דבר המותר והרי מוקצה הוא ואסור בטלטול וצע"ג. ומצווה גדולה ליישב. וכפי הנראה יש שם חסרון דברים הניכר.
 

נבשר

משתמש ותיק
לאחרונה למדתי ביצה וזה תמוה ביותר, יש לי ע"ז איזה דיבור, עוד אכתוב בעז"ה.
 

חבלזון

משתמש רגיל
שמא יל שמעורב כאן חלק שתמיד היה מאכל בהמה והוא מותר וכל הנידון הוא כלפי חלק כמו הקליפה שבתחילה היה מוכן לאדם דווקא ולא לבהמה ועתה נעשה מוקצה. וזו כוונתו לעיל שכעת כל השיריים כאן ראוים לבהמה והחלק שמראש היה מיועד לאדם נעשה מוקצה
ולכן לטלטלו ממש אסור אבל הטבלא שהיא בסיס לשניהם שרי
 
A

Anonymous

Guest
פותח הנושא
חבלזון אמר:
שמא יל שמעורב כאן חלק שתמיד היה מאכל בהמה והוא מותר וכל הנידון הוא כלפי חלק כמו הקליפה שבתחילה היה מוכן לאדם דווקא ולא לבהמה ועתה נעשה מוקצה. וזו כוונתו לעיל שכעת כל השיריים כאן ראוים לבהמה והחלק שמראש היה מיועד לאדם נעשה מוקצה
ולכן לטלטלו ממש אסור אבל הטבלא שהיא בסיס לשניהם שרי
כל זה בכלל ה'מרפסין איגרא'..
 

נבשר

משתמש ותיק
יש נידון באחרונים אם יש בסיס לכשמל"א, האם לפי הר"פ ליכא דין בסיס בכשמל"א משום שהוא לדבר המותר. יש לעיין.
שמא דעת הר"פ שמוקצה היינו שאיכא לאדם איזו דחייה מן הדבר שלא עומד לשימוש ואין ראוי לו, א"כ דין בסיס אפשר שכיון שהוא משמש לדבר האסור א"כ כמו שדעת האדם נגררת אף על הבסיס שהרי לא ישתמש באופן הראוי בבסיס (היינו ע"י טלטול) ובדעתו היה להניח על הבסיס באופן שהחפץ יהא קבוע שם, א"כ מונח בדחיית המוקצה דחייה נמי לבסיס שלא ישתמש בו בשבת, א"כ אפשר כל זה דוקא במוקצה שאיכא דחייה כלפי החפץ, אבל לגבי עצמות שאיירי שכשגמר להשתמש כמאכל אדם, הניחם מדעת על השולחן, ומכיון שהניח עצמות שראוים לשימוש, א"כ אין דעתו נמשכת על השלחן לאוסרו בטלטול שהרי אדרבא חזיא לו למאכל בהמה, וא"כ עומדים לשימוש, והגע עצמך לו יצוייר שאותם עצמות בכניסת השבת היו על השלחן, וכשגמר לאוכלם הניחם על השלחן, הרי כלפי השלחן ליכא הבדל בין השתא לקודם כלפי זה שעומדים לשימוש לבהמה, שהרי כבר קודם עמדו לשימוש בהמה, ולכך ליכא בו דין בסיס, והיינו שבבסיס אזלינן לפי דעתו להניחם שם, א"כ כלפי דעתו להניחם שם לא היה לו דעת שלא יוכל להשתמש לכלבים. רק לכאו' סו"ס איכא דיני נולד ומוקצה לגבי העצמות, זה אפשר שדין הנולד הכא היינו שלא היה לו דעת כלפי החפץ באופן זה שהוא רק ראוי לכלבים וכמו שאיכא לו חפץ חדש, שלא היה מוכן, א"כ כלפי הדעת הזאת לא נאסר בסיס שסברת בסיס היא שאיכא לו דחיה מפני שהחפץ שעליו לא עומד לשימוש, אף הוא אין עומד לשימוש, אבל בנולד שראוי לכלבים שאיכא לו שימוש מצד החפץ, הבסיס לא נאסר שהרי החפץ שעליו עומד לשימוש, רק איכא ע"ז דין נולד. ובודאי לא הסברא שבנולד אין בסיס, שזה מפורש שבנולד יש בסיס, וזה היינו התם שהדבר לא היה בעולם כלל, א"כ מציאות החפץ כלל לא עומדת לשימוש האדם בשבת, וכשהיא על הבסיס מדעת, א"כ אף הבסיס איכא לו דחיה, שנולד שלא הוה כלל בעולם ליכא עליו דעת כלל מצד החפץ (וכמבואר שר"ש לא מודה במוכן לאדם לא מוכן לכלבים, ומודה בדבר שלא היה כלל בעולם, ואפשר שאף לר' יהודה שהוה נולד איכא חילוק שהוא נפק"מ לגבי בסיס), משא"כ גבי מוכן לאדם ומוכן לכלבים, שאין הנולד מצד החפץ אלא מצד שינוי התשמיש שלו, בזה ליכא דין בסיס, או בקצרה איכא לומר שדין בסיס זקוק לאיסור מוקצה משום החפצא, והיינו שהבסיס מקבל דין החפץ שעליו, אבל באיסור נולד של מוכן לאדם מוכן לכלבים שתליא בגברא, בזה ליכא דין בסיס, שהוא חשיב לדבר האסור והמותר, היינו שליכא לו דחיה מפני דבר האסור. שאף בדבר האסור והמותר איכא לו איזה דין דחיה, מ"מ אזלינן בתר דבר המותר.
@זקן ויושב בישיבה
 
חלק עליון תַחתִית