מה בין ימי ראש השנה בזמן חז"ל לימי ראש השנה בזמנינו?!

חימקו

משתמש ותיק
שני הבדלים מהותיים בין ר"ה בזמן חז"ל לזמנינו. הן מצד סדר הימים, איזה דאוריתא ואיזה דרבנן, והן מצד חומרת היום השני שהוא מצד מנהג, ולא מדין דרבנן.

א.  בזמן שהיו בית דין מקדשין החודש ע"פ עדים, אם העדים היו מגיעין מן המנחה ולמעלה, נוהגין אותו יום קודש ולמחר קודש. כלומר יום א' מדרבנן יום ב' מדאוריתא
בזמן רבי יוחנן בן זכאי שהיו מקבלים עדות החודש כל היום כולו, אם היו מגיעין עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש, כלומר יום א' מדאוריתא, יום ב' מדרבנן.
וכן אנו שקובעין ראש השנה ע"פ החשבון, יום א' דאוריתא, יום ב' מנהג

ב.  בזמן שהיו בית דין מקדשין החודש ע"פ עדים, אם העדים היו מגיעין מן המנחה ולמעלה, נוהגין אותו יום קודש מדרבנן ולמחר קודש מדאוריתא
וכן בזמן רבי יוחנן בן זכאי, אם העדים היו מגיעין מן המנחה ולמעלה, נוהגין אותו יום קודש מדאוריתא ולמחר קודש מדרבנן.
בזמנינו שאנו קובעין לפי החשבון יום א' דאוריתא ויום ב' מנהג (ולא מדרבנן) מצד 'הזהרו במנהג אבותיכם'

לסיכום: בזמנינו יום א' דאוריתא ויום ב' ראש השנה מצד מנהג
.
בזמן חז"ל שקידשו ע"פ עדים והגיעו מן המנחה ולמעלה: יום א' דרבנן, יום ב' דאוריתא.
(בזמן רבי יוחנן בן זכאי, עם הגיעו עדים מן המנחה ולמעלה: יום א' דאוריתא ויום ב' מדרבנן)
 

לביא

משתמש ותיק
אכן, כשלמדתי סי׳ קצט ביו״ד, איתא בב״י התם ז״ל:
ואע"ג דבגמרא לא אמרו כך אלא על שני י"ט של ר"ה, לא חילק רבינו בין של גליות לשל ר"ה משום דמשמע ליה דלא אמרו בגמרא של ר"ה אלא לדידהו שהיו מקדשין ע"פ הראיה דלא משכחת שני ימים טובים רצופים אלא בשל ר"ה בלבד, אבל לדידן דכולהו ימים טובים עבדי תרי יומי מספק אין לחלק בין ראש השנה לשאר ימים טובים (ע״ש במה הנידון).

ובעומדי על תוקף דבריו של הב״י הבנתי כי היה לי צד לומר שדווקא ר״ה הוא דמחמירינן ואילו שני י״ט ש״ג יש להקל במקום מצווה, ואמרתי זאת על פי הגמרא דהכא דיש לחלק בין י״ט ש״ג לימים של ר״ה דקדושה אחת היא טפי משני י״ט ש״ג.
 

HaimL

משתמש ותיק
חימקו אמר:
 דאוריתא ויום ב' מנהג (ולא מדרבנן) מצד 'הזהרו במנהג אבותיכם'
מהו בדיוק החילוק בין דרבנן לבין מנהג (בהקשר הנ"ל)?
 
 

חימקו

משתמש ותיק
פותח הנושא
לביא אמר:
ובעומדי על תוקף דבריו של הב״י הבנתי כי היה לי צד לומר שדווקא ר״ה הוא דמחמירינן ואילו שני י״ט ש״ג יש להקל במקום מצווה, ואמרתי זאת על פי הגמרא דהכא דיש לחלק בין י״ט ש״ג לימים של ר״ה דקדושה אחת היא טפי משני י״ט ש״ג.
נכון, המנהג הוא ששני הימים של ר"ה זה קדושה אחת, כי אבותינו נהגו ב' ימים שמא הגיעו עדים מן המנחה ולמעלה ואותו היום קודש מדרבנן ולמחר מדאוריתא, לכן נולדה בזה אסורה בזה. אבל בשני י"ט ש"ג שם אבותינו נהגו יומים מצד ספק איזה יום קידשו.
 

חימקו

משתמש ותיק
פותח הנושא
HaimL אמר:
חימקו אמר:
 דאוריתא ויום ב' מנהג (ולא מדרבנן) מצד 'הזהרו במנהג אבותיכם'
מהו בדיוק החילוק בין דרבנן לבין מנהג (בהקשר הנ"ל)?

הגדרה היום: שיום ב' של ר"ה אנו עושין מצד מנהג, ולא מצד דין דרבנן. 
 

לביא

משתמש ותיק
חימקו אמר:
נכון, המנהג הוא ששני הימים של ר"ה זה קדושה אחת, כי אבותינו נהגו ב' ימים שמא הגיעו עדים מן המנחה ולמעלה ואותו היום קודש מדרבנן ולמחר מדאוריתא, לכן נולדה בזה אסורה בזה. אבל בשני י"ט ש"ג שם אבותינו נהגו יומים מצד ספק איזה יום קידשו.
אני שמח שכבודו מאשר את דבריי, אבל אם תעיין היטב בדברי הב״י תראה שלא ס״ל כך
לביא אמר:
ואע"ג דבגמרא לא אמרו כך אלא על שני י"ט של ר"ה, לא חילק רבינו בין של גליות לשל ר"ה משום דמשמע ליה דלא אמרו בגמרא של ר"ה אלא לדידהו שהיו מקדשין ע"פ הראיה דלא משכחת שני ימים טובים רצופים אלא בשל ר"ה בלבד, אבל לדידן דכולהו ימים טובים עבדי תרי יומי מספק אין לחלק בין ראש השנה לשאר ימים טובים (ע״ש במה הנידון).
וצ״ע
ואולי בגלל שבחו״ל אין חילוק בין ר״ה לשאר יטש״ג אמר כן.
 

מענה לשון

משתמש ותיק
מן התורה ר"ה היה יכול להתמשך רגעים בודדים, מגיע בוקרו של ל' אלול עדיין א"א לתקוע בשופר, כי במקרה שלא באו עדים עד חצי שעה קודם השקיעה, רק אז היו עושים את מצוות היום, ואז הזדרזו במהירות לתקוע בשופר, וכל ר"ה נמשך רגעים בודדים, וחז"ל תקנו שלא מקבלים עדים ועשו אותו יום קודש ולמחרתו קודש, אבל זה רק מדרבנן
 

HaimL

משתמש ותיק
חימקו אמר:
HaimL אמר:
חימקו אמר:
 דאוריתא ויום ב' מנהג (ולא מדרבנן) מצד 'הזהרו במנהג אבותיכם'
מהו בדיוק החילוק בין דרבנן לבין מנהג (בהקשר הנ"ל)?

הגדרה היום: שיום ב' של ר"ה אנו עושין מצד מנהג, ולא מצד דין דרבנן. 
א. לא הבנתי מהו ההבדל בין מנהג כה"ג לבין דין דרבנן.

ב. ויוטשש"ג אינו מנהג? הלא שלחו מתם, הזהרו במנהג אבותיכם בידכם (או שכוונתך, גם ר"ה הוא מצד המנהג)
 
 

חימקו

משתמש ותיק
פותח הנושא
מענה לשון אמר:
מן התורה ר"ה היה יכול להתמשך רגעים בודדים, מגיע בוקרו של ל' אלול עדיין א"א לתקוע בשופר, כי במקרה שלא באו עדים עד חצי שעה קודם השקיעה, רק אז היו עושים את מצוות היום, ואז הזדרזו במהירות לתקוע בשופר, וכל ר"ה נמשך רגעים בודדים, וחז"ל תקנו שלא מקבלים עדים ועשו אותו יום קודש ולמחרתו קודש, אבל זה רק מדרבנן



למה לא יכלו לתקוע קודם ממה נפשך, אם יבואו עדים לפני המנחה, התברר שתקעו בר"ה, ואם הגיעו אחר המנחה שלא מקבלים אותם, אז תקעו סתם..?
 

חימקו

משתמש ותיק
פותח הנושא
HaimL אמר:
חימקו אמר:
HaimL אמר:
מהו בדיוק החילוק בין דרבנן לבין מנהג (בהקשר הנ"ל)?

הגדרה היום: שיום ב' של ר"ה אנו עושין מצד מנהג, ולא מצד דין דרבנן. 
א. לא הבנתי מהו ההבדל בין מנהג כה"ג לבין דין דרבנן.

ב. ויוטשש"ג אינו מנהג? הלא שלחו מתם, הזהרו במנהג אבותיכם בידכם (או שכוונתך, גם ר"ה הוא מצד המנהג)

א. למנהג יש התיחסות אחרת מאשר לדין מדרבנן.
ב.נכון, גם ר"ה השנה מצד מנהג, כמו יו"ט שני ש"ג
 
 

חימקו

משתמש ותיק
פותח הנושא
לביא אמר:
חימקו אמר:
נכון, המנהג הוא ששני הימים של ר"ה זה קדושה אחת, כי אבותינו נהגו ב' ימים שמא הגיעו עדים מן המנחה ולמעלה ואותו היום קודש מדרבנן ולמחר מדאוריתא, לכן נולדה בזה אסורה בזה. אבל בשני י"ט ש"ג שם אבותינו נהגו יומים מצד ספק איזה יום קידשו.
אני שמח שכבודו מאשר את דבריי, אבל אם תעיין היטב בדברי הב״י תראה שלא ס״ל כך
לביא אמר:
ואע"ג דבגמרא לא אמרו כך אלא על שני י"ט של ר"ה, לא חילק רבינו בין של גליות לשל ר"ה משום דמשמע ליה דלא אמרו בגמרא של ר"ה אלא לדידהו שהיו מקדשין ע"פ הראיה דלא משכחת שני ימים טובים רצופים אלא בשל ר"ה בלבד, אבל לדידן דכולהו ימים טובים עבדי תרי יומי מספק אין לחלק בין ראש השנה לשאר ימים טובים (ע״ש במה הנידון).
וצ״ע
ואולי בגלל שבחו״ל אין חילוק בין ר״ה לשאר יטש״ג אמר כן.

להבנתי שם הב"י מתייחס לזה שאל תחלק לי בין ר"ה לשני טובים ש"ג מצד דיני החפיפה, ולא נחית לעניננו.
 
חימקו אמר:
בזמנינו שאנו קובעין לפי החשבון יום א' דאוריתא ויום ב' מנהג (ולא מדרבנן) מצד 'הזהרו במנהג אבותיכם'
דומני שאינו משום הזהרו במנהג אבותיכם, אלא שהוא בכלל תקנת אותו יום קודש ולמחרתו קודש, והוא מדרבנן גמור,
זה אמנם תלוי בשיטות הראשונים שם שעדיין לא ירדתי לסופם,
אבל בשיטת רש"י משמע שהכל בכלל תקנת אותו יום קודש ולמחרתו קודש,
 

HaimL

משתמש ותיק
חימקו אמר:
HaimL אמר:
חימקו אמר:
הגדרה היום: שיום ב' של ר"ה אנו עושין מצד מנהג, ולא מצד דין דרבנן. 
א. לא הבנתי מהו ההבדל בין מנהג כה"ג לבין דין דרבנן.

ב. ויוטשש"ג אינו מנהג? הלא שלחו מתם, הזהרו במנהג אבותיכם בידכם (או שכוונתך, גם ר"ה הוא מצד המנהג)

א. למנהג יש התיחסות אחרת מאשר לדין מדרבנן.
ב.נכון, גם ר"ה השנה מצד מנהג, כמו יו"ט שני ש"ג
א. הסבר, פרט ונמק.

ב. מפורש בגמרא וברש"י, שלבני חו"ל אינה כמנהגו של יו"ט שני. וא"כ, בימינו, לבני א"י - גם אינו כמנהגו של יו"ט שני,

הא לן והא להו - לבני א"י שעושין יום אחד מותרת אבל לדידן בני גולה אסורה שהרי עדיין אנו עושין שני ימים ועודנו כבתחילה מפני אותה תקנה ראשונה לא מפני ספק הלכך הואיל ולא פסקו מאצלנו משהתחלנו אין להקל ולומר אין מנהגנו זה מפני תקנה ראשונה אלא מפני הספק וביצה מותרת הא לא אמרינן דכיון דלא פסקה אותה תקנה מאצלנו שנה אחת לעשות יום אחד עדיין באיסורנו הראשונה עמדנו להיותם כיום ארוך:


 
 
חימקו אמר:
מענה לשון אמר:
מן התורה ר"ה היה יכול להתמשך רגעים בודדים, מגיע בוקרו של ל' אלול עדיין א"א לתקוע בשופר, כי במקרה שלא באו עדים עד חצי שעה קודם השקיעה, רק אז היו עושים את מצוות היום, ואז הזדרזו במהירות לתקוע בשופר, וכל ר"ה נמשך רגעים בודדים, וחז"ל תקנו שלא מקבלים עדים ועשו אותו יום קודש ולמחרתו קודש, אבל זה רק מדרבנן



למה לא יכלו לתקוע קודם ממה נפשך, אם יבואו עדים לפני המנחה, התברר שתקעו בר"ה, ואם הגיעו אחר המנחה שלא מקבלים אותם, אז תקעו סתם..?


ברור שכך היו עושים, גם היו מתפללים תפילה של חג ומברכים תשע ברכות, זה פשוט.
 
 

חימקו

משתמש ותיק
פותח הנושא
פינחס רוזנצוויג אמר:
חימקו אמר:
בזמנינו שאנו קובעין לפי החשבון יום א' דאוריתא ויום ב' מנהג (ולא מדרבנן) מצד 'הזהרו במנהג אבותיכם'
דומני שאינו משום הזהרו במנהג אבותיכם, אלא שהוא בכלל תקנת אותו יום קודש ולמחרתו קודש, והוא מדרבנן גמור,
זה אמנם תלוי בשיטות הראשונים שם שעדיין לא ירדתי לסופם,
אבל בשיטת רש"י משמע שהכל בכלל תקנת אותו יום קודש ולמחרתו קודש,
עיין רא"ש ביצה פרק א סימן ד. ובית יוסף סימן תרא ב.
 
 

חימקו

משתמש ותיק
פותח הנושא
HaimL אמר:
חימקו אמר:
HaimL אמר:
א. לא הבנתי מהו ההבדל בין מנהג כה"ג לבין דין דרבנן.

ב. ויוטשש"ג אינו מנהג? הלא שלחו מתם, הזהרו במנהג אבותיכם בידכם (או שכוונתך, גם ר"ה הוא מצד המנהג)

א. למנהג יש התיחסות אחרת מאשר לדין מדרבנן.
ב.נכון, גם ר"ה השנה מצד מנהג, כמו יו"ט שני ש"ג
א. הסבר, פרט ונמק.

ב. מפורש בגמרא וברש"י, שלבני חו"ל אינה כמנהגו של יו"ט שני. וא"כ, בימינו, לבני א"י - גם אינו כמנהגו של יו"ט שני,

הא לן והא להו - לבני א"י שעושין יום אחד מותרת אבל לדידן בני גולה אסורה שהרי עדיין אנו עושין שני ימים ועודנו כבתחילה מפני אותה תקנה ראשונה לא מפני ספק הלכך הואיל ולא פסקו מאצלנו משהתחלנו אין להקל ולומר אין מנהגנו זה מפני תקנה ראשונה אלא מפני הספק וביצה מותרת הא לא אמרינן דכיון דלא פסקה אותה תקנה מאצלנו שנה אחת לעשות יום אחד עדיין באיסורנו הראשונה עמדנו להיותם כיום ארוך:

א. זה לא המקום לבאר מה ההבדל בין מנהג לדין דרבנן.
ב. נכון ר"ה מנהגו נשאר שהוא קדושה אחת, ולכן נולדה בזה אסורה בזה.
 

HaimL

משתמש ותיק
HaimL אמר:
חימקו אמר:
HaimL אמר:
א. לא הבנתי מהו ההבדל בין מנהג כה"ג לבין דין דרבנן.

ב. ויוטשש"ג אינו מנהג? הלא שלחו מתם, הזהרו במנהג אבותיכם בידכם (או שכוונתך, גם ר"ה הוא מצד המנהג)

א. למנהג יש התיחסות אחרת מאשר לדין מדרבנן.
ב.נכון, גם ר"ה השנה מצד מנהג, כמו יו"ט שני ש"ג
א. הסבר, פרט ונמק.
ואי משום עשיית צרכי המת ביו"ט שני, מ"ש מכל דרבנן, דהם אמרו והם אמרו?
 
 

חימקו

משתמש ותיק
פותח הנושא
פינחס רוזנצוויג אמר:
חימקו אמר:
מענה לשון אמר:
מן התורה ר"ה היה יכול להתמשך רגעים בודדים, מגיע בוקרו של ל' אלול עדיין א"א לתקוע בשופר, כי במקרה שלא באו עדים עד חצי שעה קודם השקיעה, רק אז היו עושים את מצוות היום, ואז הזדרזו במהירות לתקוע בשופר, וכל ר"ה נמשך רגעים בודדים, וחז"ל תקנו שלא מקבלים עדים ועשו אותו יום קודש ולמחרתו קודש, אבל זה רק מדרבנן



למה לא יכלו לתקוע קודם ממה נפשך, אם יבואו עדים לפני המנחה, התברר שתקעו בר"ה, ואם הגיעו אחר המנחה שלא מקבלים אותם, אז תקעו סתם..?


ברור שכך היו עושים, גם היו מתפללים תפילה של חג ומברכים תשע ברכות, זה פשוט.
לתקוע אפשר. להתפלל מניין?
 
 

HaimL

משתמש ותיק
חימקו אמר:
HaimL אמר:
א. זה לא המקום לבאר מה ההבדל בין מנהג לדין דרבנן.
ב. נכון ר"ה מנהגו נשאר שהוא קדושה אחת, ולכן נולדה בזה אסורה בזה.
א. אם זה לא המקום, אז היכן הוא המקום? אבל כרצונך.

ב. לא כך אני הבנתי בגמרא, אלא שהמילה "מנהג" מתייחסת אך ורק ליו"ט שני, משום שמעיקר הדין, לא היו צריכים לעשות, ורק מפני שחוששים שמא יחזור הדבר לקלקולו, נזהרים במנהג האבות (שתחילת עשייתו הוא מחמת הספק). אם מישהו יודע להכריע בין 2 ההבנות, אשמח.
 
 

חימקו

משתמש ותיק
פותח הנושא
HaimL אמר:
חימקו אמר:
HaimL אמר:
א. זה לא המקום לבאר מה ההבדל בין מנהג לדין דרבנן.
ב. נכון ר"ה מנהגו נשאר שהוא קדושה אחת, ולכן נולדה בזה אסורה בזה.
א. אם זה לא המקום, אז היכן הוא המקום? אבל כרצונך.

ב. לא כך אני הבנתי בגמרא, אלא שהמילה "מנהג" מתייחסת אך ורק ליו"ט שני, משום שמעיקר הדין, לא היו צריכים לעשות, ורק מפני שחוששים שמא יחזור הדבר לקלקולו, נזהרים במנהג האבות (שתחילת עשייתו הוא מחמת הספק). אם מישהו יודע להכריע בין 2 ההבנות, אשמח.

א. אפשר פה, רק זה נושא בפני עצמו 'מה ההבדל למעשה בין מנהג לדין דרבנן?'
ב. הגמ' לא התייחסה לזמנינו שאנו בקיעין בחשבון ואין לנו ספקות. 
 

מענה לשון

משתמש ותיק
חימקו אמר:
מענה לשון אמר:
מן התורה ר"ה היה יכול להתמשך רגעים בודדים, מגיע בוקרו של ל' אלול עדיין א"א לתקוע בשופר, כי במקרה שלא באו עדים עד חצי שעה קודם השקיעה, רק אז היו עושים את מצוות היום, ואז הזדרזו במהירות לתקוע בשופר, וכל ר"ה נמשך רגעים בודדים, וחז"ל תקנו שלא מקבלים עדים ועשו אותו יום קודש ולמחרתו קודש, אבל זה רק מדרבנן



למה לא יכלו לתקוע קודם ממה נפשך, אם יבואו עדים לפני המנחה, התברר שתקעו בר"ה, ואם הגיעו אחר המנחה שלא מקבלים אותם, אז תקעו סתם..?
למה שיתקעו סתם אם יכולים להמתין? ולמה שיועיל התנאי המוזר הזה כאשר יש ספק אם בכלל נחשב ר"ה?

 
 

חימקו

משתמש ותיק
פותח הנושא
מענה לשון אמר:
חימקו אמר:
מענה לשון אמר:
מן התורה ר"ה היה יכול להתמשך רגעים בודדים, מגיע בוקרו של ל' אלול עדיין א"א לתקוע בשופר, כי במקרה שלא באו עדים עד חצי שעה קודם השקיעה, רק אז היו עושים את מצוות היום, ואז הזדרזו במהירות לתקוע בשופר, וכל ר"ה נמשך רגעים בודדים, וחז"ל תקנו שלא מקבלים עדים ועשו אותו יום קודש ולמחרתו קודש, אבל זה רק מדרבנן



למה לא יכלו לתקוע קודם ממה נפשך, אם יבואו עדים לפני המנחה, התברר שתקעו בר"ה, ואם הגיעו אחר המנחה שלא מקבלים אותם, אז תקעו סתם..?
למה שיתקעו סתם אם יכולים להמתין? ולמה שיועיל התנאי המוזר הזה כאשר יש ספק אם בכלל נחשב ר"ה?
זה יועיל למקרה שכתבת, שהגיעו סמוך לערב.
 
 

מענה לשון

משתמש ותיק
חימקו אמר:
מענה לשון אמר:
חימקו אמר:
למה לא יכלו לתקוע קודם ממה נפשך, אם יבואו עדים לפני המנחה, התברר שתקעו בר"ה, ואם הגיעו אחר המנחה שלא מקבלים אותם, אז תקעו סתם..?
למה שיתקעו סתם אם יכולים להמתין? ולמה שיועיל התנאי המוזר הזה כאשר יש ספק אם בכלל נחשב ר"ה?
זה יועיל למקרה שכתבת, שהגיעו סמוך לערב.
הבנת בכלל מה העירו לך? מה השבת...? תמוה..

 
 
חימקו אמר:
פינחס רוזנצוויג אמר:
חימקו אמר:
בזמנינו שאנו קובעין לפי החשבון יום א' דאוריתא ויום ב' מנהג (ולא מדרבנן) מצד 'הזהרו במנהג אבותיכם'
דומני שאינו משום הזהרו במנהג אבותיכם, אלא שהוא בכלל תקנת אותו יום קודש ולמחרתו קודש, והוא מדרבנן גמור,
זה אמנם תלוי בשיטות הראשונים שם שעדיין לא ירדתי לסופם,
אבל בשיטת רש"י משמע שהכל בכלל תקנת אותו יום קודש ולמחרתו קודש,
עיין רא"ש ביצה פרק א סימן ד. ובית יוסף סימן תרא ב.


עד שאתה מביא ברוחת חכמתך מדברי הרא"ש, למה לא הבאת מדברי הרמב"ם שלא הזכיר מנהג אבותיכם אלא גבי יו"ט של גלויות, אבל לגבי שתי ימים טובים של ראש השנה כתב שהוא מתקנת אותו יום קודש ולמחרתו קודש (ה קדה"ח ח), ויישר חילך להביא דברי הרא"ש ובזה זכינו לכאורה למחלוקת הראשונים.
 
 

HaimL

משתמש ותיק
חימקו אמר:
HaimL אמר:
א. אפשר פה, רק זה נושא בפני עצמו 'מה ההבדל למעשה בין מנהג לדין דרבנן?'
ב. הגמ' לא התייחסה לזמנינו שאנו בקיעין בחשבון ואין לנו ספקות. 
א. אוקיי. אשמח אם אתה או מישהו אחר יבארו את החילוק, כאן או בכל מקום אחר.

ב. והשתא דידעינן בקביעא דירחא מאי טעמא עבדינן תרי יומי משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם זמנין דגזרו המלכות גזרה ואתי לאקלקולי
 
 

חימקו

משתמש ותיק
פותח הנושא
פינחס רוזנצוויג אמר:
חימקו אמר:
פינחס רוזנצוויג אמר:
דומני שאינו משום הזהרו במנהג אבותיכם, אלא שהוא בכלל תקנת אותו יום קודש ולמחרתו קודש, והוא מדרבנן גמור,
זה אמנם תלוי בשיטות הראשונים שם שעדיין לא ירדתי לסופם,
אבל בשיטת רש"י משמע שהכל בכלל תקנת אותו יום קודש ולמחרתו קודש,
עיין רא"ש ביצה פרק א סימן ד. ובית יוסף סימן תרא ב.


עד שאתה מביא ברוחת חכמתך מדברי הרא"ש, למה לא הבאת מדברי הרמב"ם שלא הזכיר מנהג אבותיכם אלא גבי יו"ט של גלויות, אבל לגבי שתי ימים טובים של ראש השנה כתב שהוא מתקנת אותו יום קודש ולמחרתו קודש (ה קדה"ח ח), ויישר חילך להביא דברי הרא"ש ובזה זכינו לכאורה למחלוקת הראשונים.


היכן בדיוק כתב הרמב"ם לגבי ר"ה בזמנינו?

ברמב"ם יש הרבה להאריך שגם לגבי יו"ט שני ש"ג בתחילה הוא קורא לזה 'מנהג' ואחר כך 'מדברי סופרים'
עכשיו מצאתי פרק ה' הלכה ח. שם כתוב שזה מדברי סופרים, אולי כמו שהוא קורא ליו"ט שני ש"ג דברי סופרים, ה"ה הכא.
בכו"א דברי נכתבו ע"פ הרא"ש והשו"ע.

 
 

חימקו

משתמש ותיק
פותח הנושא
HaimL אמר:
חימקו אמר:
HaimL אמר:
א. אפשר פה, רק זה נושא בפני עצמו 'מה ההבדל למעשה בין מנהג לדין דרבנן?'
ב. הגמ' לא התייחסה לזמנינו שאנו בקיעין בחשבון ואין לנו ספקות. 
א. אוקיי. אשמח אם אתה או מישהו אחר יבארו את החילוק, כאן או בכל מקום אחר.

ב. והשתא דידעינן בקביעא דירחא מאי טעמא עבדינן תרי יומי משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם זמנין דגזרו המלכות גזרה ואתי לאקלקולי
ב. שם זה לגבי יו"ט שני ש"ג. יש כזו גמ' לגבי ר"ה? 
 
 

HaimL

משתמש ותיק
חימקו אמר:
HaimL אמר:
חימקו אמר:
ב. והשתא דידעינן בקביעא דירחא מאי טעמא עבדינן תרי יומי משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם זמנין דגזרו המלכות גזרה ואתי לאקלקולי
ב. שם זה לגבי יו"ט שני ש"ג. יש כזו גמ' לגבי ר"ה? 
בדיוק זאת הנקודה. "מנהג" לא מתייחס לר"ה, אלא ליום טוב שני של גלויות בלבד.
 
 

חימקו

משתמש ותיק
פותח הנושא
HaimL אמר:
חימקו אמר:
פינחס רוזנצוויג אמר:
ברמב"ם יש הרבה להאריך שגם לגבי יו"ט שני ש"ג בתחילה הוא קורא לזה 'מנהג' ואחר כך 'מדברי סופרים'
זהו בדיוק מה ששאלתי, שבפשטות לא נראה שיש חילוק בין מנהג לבין דרבנן.
יש הרבה נפק"מ, וצריך לדון בכל אחת מהם.
א. על מנהג לא מברכים. (וצ"ע איך אנו מברכים בר"ה, וצ"ל שזה גופא המנהג לברך.)
ב. על מנהג לא עוברים על 'לא תסור' (יש דעה שלפי הרמב"ם עוברים)
ג. מנהג תלוי במקום שבו קיבלו עליהם. (כאן אין נפק"מ כי כל המקומות קיבלו)
 
 
חלק עליון תַחתִית