יושב אוהלים
משתמש ותיק
בגמ' דף טו. איתא לגבי אתרוג שהחנטה שלו היתה בששית ולקטו בשביעית "פטורה מן הביעור אמאי דאמרינן זיל בתר חנטה, אי הכי תיחייב במעשר, א''ל יד הכל ממשמשין בה:
ופירש"י תתחייב במעשר. דלאו הפקר הוא.יד הכל ממשמשים בה. נהי דלא מחייב לאפקורה דלא נהגא בה שביעית, מיהו כל שדות ופרדסות הפקר הן בשביעית, ואין אתרוג זה נשמר בה לבדו ועל כרחו הכל ממשמשין בו, והפקר פטור מן המעשר: עכ"ל.
הרי שאף שאתרוג זה של ששית היא, ואינה אמורה להיות הפקר, אבל כיון ש"יד כל אדם ממשמשין בה" ובאיסור, שהרי איננה הפקר, דינו כהפקר ממש, עד כדי כך שפטורה מן המעשר מדין הפקר שפטורה מן המעשר.
ובגמ' עירובין נג: איתא:
אמר רבי יהושע בן חנניה מימי לא נצחני אדם חוץ מאשה תינוק ותינוקת...
תינוקת מאי היא, פעם אחת הייתי מהלך בדרך והיתה דרך עוברת בשדה והייתי מהלך בה, אמרה לי תינוקת אחת רבי לא שדה היא זו, אמרתי לה לא דרך כבושה היא, אמרה לי ליסטים כמותך כבשוה.
והיינו שאף שהרבה אנשים הולכים בה עד כדי שר"י ב"ח חשב שזה "דרך כבושה", מ"מ כיון שה"כיבוש" נעשה שלא ברשות מתחילתו, עדיין אסור ללכת בה.
ולכאורה שני סוגיות אלו נראים כסותרים זא"ז.