דף ד סלע זו לצדקה, הרי"ז צדיק גמור | ראש השנה ד. ע"א

צאנזע חסיד

משתמש רגיל
גמרא בכ"מ בש"ס

האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא, הרי"ז צדיק גמור, ומסיק שדייקא בישראל ולא בעכו"ם. ע"כ

וברש"י, פה על הדף אומר:  ד"ה "הרי זה צדיק גמור"   אם רגיל בכך

ומאוד התקשיתי בפירוש המילים,

עד שהאיר ה' עיני, וחשבתי אולי זה הפירוש הנכון,

"הרי זה צדיק" גמור אם רגיל בכך דייקא,

כי הרי בעכו"ם אם יתנו צדקה ויראו שזה לא "עובד", כביכול, יפסיקו בזה,

אבל הישראל, אם רגיל בכך, דהיינו שנותן הרבה פעמים כך, והרבה פעמים לא "מצליח" כביכול, ואינו תוהה אלא תולה בעוונותיו,

ואפילו ככה ממשיך ונותן, לכן הרי זה צדיק גמור.

 
 

אוריאל

משתמש ותיק
צאנזע חסיד אמר:
ומאוד התקשיתי בפירוש המילים,
הנה, בתוס' הקשו למה ה"ז צדיק גמור והלא תנן אל תהיו כעבדים המשמין את הרב ע"מ לקבל פרס, ע"ש מה שתירצו.
אמנם בתוס' רבינו פרץ כתב מכח קושיא זו שיש לגרוס "הרי זה צדקה גמורה", והיינו דאה"נ אינו צדיק גמור, שהצדיק הגמור הוא מי שעובד את השם ע"מ שלא לקבל פרס, אבל מכל מקום מצות הצדקה נעשתה מצד עצמה בשלימות, והרי היא "צדקה גמורה".
ונראה דרש"י גרס גם הוא כן, והוקשה לו היאך יתכן שמי שנותן צדקה פעם ביובל בזמן שבנו נוטה למות, הרי זו צדקה גמורה. והלא חיובא רמיא לתת צדקה יותר מזה, בכל זמן שעני מבקש. ולכן פירש רש"י שמדובר באחד שנותן צדקה ברגילות, והגם שבכל פעם עושה זה למטרה אישית, מכל מקום הרי זו צדקה גמורה.
[ולפ"ז לא רצה רש"י לפרש שהכוונה לאותה פעם בודדת שבדבר זה הרי זו צדקה גמורה, אלא הבין מדובר כאן על מצות הצדקה בכללותה, ולכן הוצרך לפרש שמדובר שרגיל בכך].
 
 

HaimL

משתמש ותיק
לשון התוספות בפסחים,

שיזכה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור. והדתנן (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס היינו בכה"ג שאם לא תבוא לו אותה הטובה שהוא מצפה תוהא ומתחרט על הצדקה שעשה אבל מי שאינו תוהא ומתחרט ה"ז צדיק גמור וכן משמע בריש מסכת ר"ה (דף ד.) ובפ"ק דב"ב (דף י:):
---

ומשמע מזה, שדווקא ברגיל לעשות כן, דאם אינו רגיל אז פשיטא דאין כוונתו אלא לטובה שתבוא לו מזה דמה יום מיומיים
 

בן יהוידע

משתמש ותיק
HaimL אמר:
לשון התוספות בפסחים,

שיזכה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור. והדתנן (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס היינו בכה"ג שאם לא תבוא לו אותה הטובה שהוא מצפה תוהא ומתחרט על הצדקה שעשה אבל מי שאינו תוהא ומתחרט ה"ז צדיק גמור וכן משמע בריש מסכת ר"ה (דף ד.) ובפ"ק דב"ב (דף י:):
---

ומשמע מזה, שדווקא ברגיל לעשות כן, דאם אינו רגיל אז פשיטא דאין כוונתו אלא לטובה שתבוא לו מזה דמה יום מיומיים
ברוך שכיוונתי לדעתך!
היום אמרתי למישהו שאולי רש״י מתכוון שרק ברגיל לכך מוכח דמתכוון לצדקה מ״מ ואינו תוהה ח״ו.
 
 

צאנזע חסיד

משתמש רגיל
פותח הנושא
HaimL אמר:
לשון התוספות בפסחים,

שיזכה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור. והדתנן (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס היינו בכה"ג שאם לא תבוא לו אותה הטובה שהוא מצפה תוהא ומתחרט על הצדקה שעשה אבל מי שאינו תוהא ומתחרט ה"ז צדיק גמור וכן משמע בריש מסכת ר"ה (דף ד.) ובפ"ק דב"ב (דף י:):
---

ומשמע מזה, שדווקא ברגיל לעשות כן, דאם אינו רגיל אז פשיטא דאין כוונתו אלא לטובה שתבוא לו מזה דמה יום מיומיים
לענ"ד אין מזה ראיה כלל וכלל,

לו יצויר מישהו נותן כעת 1,080 שקלים לקופת העיר, בשביל הבטחת הגר"ח,

וזה פעם ראשונה שאני נותן כזה סכום רציני בשביל הבטחה, (בלי זה אין מצב שהיה מוציא מהכיס שלו כזה סכום, הסכומים שלו לצדקה זה בעשיריות גג)

ועכשיו, בעיני בשר לא ראו את הישועה,

אפילו שאינו רגיל, אם אינו תוהה נקרא צדיק לא?

הרי לשון התוס' הוא ,"אבל מי שאינו תוהה ומתחרט הרי"ז צדיק גמור"

מאין ההכרח של הרב שדייקא ברגיל, (לולי רש"י על הדף בר"ה)

כל עוד שאינו תוהה ומתחרט נקרא צדיק.
 
 
חלק עליון תַחתִית