חכם באשי אמר:
אני 'מגן' גם על המבקר השני. (כמאמר מוסגר, הצבור שלנו אינו רגיל לביקורת, צא וראה את מדורי 'ביקורת הספרים' שבעיתונות, שאין להם כל קשר לביקורת אלא 'לקקנות' בעלמא, וסליחה על הביטוי. על כל ספר כותבים "לא בא עוד כבושם הזה", "הספר שרבים ציפו לאורו", כיצד ציפו לאורו אם בכלל לא ידעו ש'הגאון המחבר' מתכוון לכתוב על הענין?!..)
בנוגע לארבע מאות ילדי דוד ושאר מספרים מוגזמים, אכן אין בידי תשובה המניחה את הדעת. אך עדיף להשאר בקושיא מאשר לפתורה באופנים דחוקים ומופקעים!
יש לו שם דברים נוספים בסגנון זה, אך טעותם מוכחת מתוכם. דוגמא לדבר (מאת ר' יעקב לויפר):
במסכת סנהדרין (כא.) נאמר:
אמר רב יהודה אמר רב: ארבע מאות ילדים היו לו לדוד, וכולן בני יפת תואר היו, ומגדלי בלוריות היו, וכולן יושבין בקרונות של זהב, ומהלכין בראשי גייסות היו, והם היו בעלי אגרופין של בית דוד.
הראשונים כבר עמדו כאן על השאלה שיפת תואר אין מותרת אלא אחת במלחמה. ודוד לא עשה ארבע מאות מלחמות. מחמת זה אולי מפרש רש"י בקידושין עו: שהם לא היו בניו של דוד אלא בני ישראלים שנלחמו בצבא דוד. אולם היד רמה בסנהדרין שם ותוס' רי"ד בקידושין דף כא: בשם רבינו יצחק ב"ר אשר הלוי סוברים שהם היו בניו של דוד עצמו, וטורחים ליישב את הקושיות באופנים אחרים. (יעויין בשו"ת הריב"ש סי' שצ"ח. ובשו"ת חיים שאל להחיד"א חלק א' סי' פט.)
ר' ראובן מרגליות טוען שהיה כתוב תשעה ילדים היו לו לדוד, ותשעה אלו התקצרו לת' ואחר כך בא מי שפתח את הת' לארבע מאות! והוא אף מצא שבדברי הימים (א ג פסוקים א-ח) כשהכתוב מונה את בניו של דוד הוא מונה זאת כך: וְאֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי דָוִיד אֲשֶׁר נוֹלַד לוֹ בְּחֶבְרוֹן הַבְּכוֹר אַמְנֹן לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִית שֵׁנִי דָּנִיֵּאל לַאֲבִיגַיִל הַכַּרְמְלִית: הַשְּׁלִשִׁי לְאַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר הָרְבִיעִי אֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית: הַחֲמִישִׁי שְׁפַטְיָה לַאֲבִיטָל הַשִּׁשִּׁי יִתְרְעָם לְעֶגְלָה אִשְׁתּוֹ: שִׁשָּׁה נוֹלַד לוֹ בְחֶבְרוֹן… וְאֵלֶּה נוּלְּדוּ לוֹ בִּירוּשָׁלָיִם שִׁמְעָא וְשׁוֹבָב וְנָתָן וּשְׁלֹמֹה אַרְבָּעָה לְבַת שׁוּעַ בַּת עַמִּיאֵל: וְיִבְחָר וֶאֱלִישָׁמָע וֶאֱלִיפָלֶט: וְנֹגַהּ וְנֶפֶג וְיָפִיעַ: וֶאֱלִישָׁמָע וְאֶלְיָדָע וֶאֱלִיפֶלֶט תִּשְׁעָה:
אם נשים לב נראה שהרשימה מחולקת כך: עד התשעה האחרונים מוזכר מי היא אמו של כל אחד ואחד מהם, ואילו התשעה האחרונים מוזכרים בלא שם האֵם. ר' ראובן מרגליות הסיק מכך שהתשעה האלו היו בני יפת תואר, וזו הסיבה שאמם לא הוזכרה, שכן לא היה בזה יחוס. והרי הדברים מסתדרים הפלא ופלא.
הפענוח נראה מבריק מאוד, אבל בלהט החידוש שכח רר"מ לציין את הפסוק הבא בדברי הימים שם: כֹּל בְּנֵי דָוִיד מִלְּבַד בְּנֵי פִילַגְשִׁים וְתָמָר אֲחוֹתָם. כלומר, כל הנזכרים לעיל הם בני דוד מלבד בני הפילגשים ותמר. והנה אם נאמר שהתשעה המוזכרים לעיל הם בני יפת תואר, הרי מן הראוי היה שהם יוזכרו אחר בני הפילגשים שלא היו חשובים אפילו להזכר בשמותיהם.
זולת זאת שמימרא זו של ר' יהודה אמר רב מוזכרת בתלמוד בבלי שלשה פעמים, בסנהדרין דף כא. ודף מט. ובקידושין עו: וכן בילקוט שמעוני (מלכים א רמז קעב) ובכל המקומות כתוב ארבע מאות! וכנ"ל בכל כתבי היד של הש"ס הנמצאים בידינו - כולל אלו שמרבים מאוד להשתמש בקיצורים. זאת אומרת שנצטרך לומר שבכל שלשת המקומות היה כתוב 'תשעה' שהתקצר לת' ובכולם בא מישהו ופיענח את הת' כארבע מאות, וזה קרה בכל כתבי היד. דבר זה אינו מסתבר כלל. שלא לדבר על כך שרר"מ רוצה לשים כטועים את כל הראשונים שהבינו שמדובר בארבע מאות ממש.
כמו כן, נערכה בדיקה בתוכנת 'עדי נוסח' המכילה עשרות כתבי יד של הש"ס ונמצאו מקרים בודדים ממש של קיצורי ש' ות' במשמעות של מספר כל שהוא. כך שקשה לנקוט רעיון זה כהסבר גורף.
