ואני מעתיק קטע מבועז מב"מ פ"א מ"ט (שזה התוצאה הראשונה שספריא נתן לי בכתיבת מספוא)
ועי' מה שהקשיתי על זה במסכת שבת [פ"ג סי' נ']. ולולא מסתפינא היה נ"ל איפכא דקש הוא הדק הנשאר בשבולת, והוא לשון רדוד, כמו מקשה תעשה, ותבן הוא הנשאר בארץ. שהוא לשון בנין, שעליו נבנה התבואה ע"י יניקתו מהארץ, ומלבד ראיותי שם [כמ"ש פ"ג דשבת הנ"ל], ג"כ לא מצאנו תבן שע"ג המטה, רק קש שע"ג המטה, [שבת פ"כ מ"ה], דמדראש הדק רך, מיוחד לשכיבה, ומסתבר ג"כ ממקראות שדברו בו חכמים הכא בלשון תורה, כדכתיב יאכלמו כקש, דמדהוא דק יותר מהתבן הנשאר בארץ, מתלהב מהר, וכ"כ מה"ט כקש לפני רוח, מדדק וקל הוא, וכ"כ לקושש קש לתבן. ר"ל לע"ד שהיו רגילין ליטל תבן ללושו בטיט. שעל ידי עביו אוגד יותר חלקי הטיט שבלבינה זא"ז שלא תתפרר הלבינה, רק מדלא הניחום המצריי' לילך בשדותיהן לעקור התבן, הוצרכו לקושש קש נדף המפוזר בשווקים וברחובות, ולקחוהו תחת תבן. משא"כ תבן ומספוא רב עמנו, דאותו שנשאר בארץ בתחתית השבולת, מדקרוב לקרקע מוטעם יותר לבהמה באכילתה. ועל הריחוק התבן מהשבולת, אמר הכתוב מה לתבן את הבר נאם ה', ר"ל ששפל ורחוק ממנו [ירמיה כ"ג]