שבת קיב והלכות מוקצה אשמח למי שיוכל לבאר לי הסוגיא

צמאה לך נפשי

משתמש חדש
שבת קיב ע"א, אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף איפסיק ליה רצועה אמר ליה מאי איעביד ליה אמר ליה שבקיה מאי שנא מדרבי ירמיה התם לא מינטר הכא מינטר והא מנא הוא דאי בעינא הפיכנא ליה מימין לשמאל, ובפרש"י כתב וז"ל, שהסנדל יש לו שתי תרסיות, והן של עור, מקום קביעות הרצועות אחת מבחוץ ואחת מבפנים לבין שני רגלים, כעין שיש למנעלים שלנו, וכשנפסק הפנימי ראוי הוא לתקנו, ואף על גב שתיקונו ניכר וגנאי הוא, מיהו לצד פנים לא מיתחזי, וכשנפסקה חיצונה אינו הגון שוב לתקנו, והך דאביי חיצונה איפסיק, משום הכי אסריה רב יוסף אפילו לטלטלו, ואמר ליה אביי: והא אכתי מנא הוא, דהפיכנא ליה לרגל האחרת, ונמצאת החיצונה פנימית עכ"ל.
ולכאורה יש כאן הבחנה חדשה בסוגי' דהנה הטעם שהתיר ר' אבהו לעיל בגמי לח הוא בב' תנאים, הא' שהגמי ראוי למאכל בהמה, והב' שהגמי הוא תחליף לתיקון הדבר, ועל ידי שמניח הגמי על הדבר נעשה כאן כעין תיקון כל שהוא לכסות פגם הדבר, ומשמע דבלא ב' תנאים הללו אין היתר לטלטל.
ודבר זה נצרך לבירור בפני עצמו, מהו הטעם שאינו מותר אלא באופן שהוא ראוי למאכל בהמה, דהרי לכאורה סגי שהוא ראוי ללבישה אחר שמניח עליו גמי. ועוד מ"ט קאמר ליה רב יוסף הכא מינטר, הרי אם ראוי למלאכתו תנן להלן בר"פ כל הכלים דשרי.
ואם נימא דעיקר ההתר הוא משום שהגמי ראוי למאכל בהמה א"כ מובן דאין ההתר לכתחילה היכא דמינטר במקומו, אבל צ"ע מ''ט בעינן שיהיה באופן שמתקן על פגם הדבר, וכמ"ש רש"י [ד"ה וכרוך] וכרוך במקום הרצועה ונעלו עד שתכנס עכ"ל, ויש לומר דזה אינו מצד דיני טלטול מוקצה, אלא מצד הלכות טלטול בכרמלית דלא שרי לטלטל הגמי לח אלא דרך לבישה וק"ל.
והא דלא סגי שהוא ראוי סוף סוף ללבישה ונימא דשרי לכתחילה, משום שאין זה אלא תיקון ארעי ואינו צורת דבר שלם הראוי למלאכתו כהוגן ויל"ע היטב בגדר דבר זה מאי שנא משאר דברים דלהלן דתנן ברפי"ז מה שראויין כל דבר לעניינו ושמא יש חילוק בין גדרי מוקצה מחמת גופו לדבר שמלאכתו לאיסור דאילו בהך בתרא דבר שמלאכתו לאיסור סגי גם בשימוש כל שהוא על ידי הדחק, אי נמי יש חילוק בין הכא להתם דהתם כגון מחט ליטול הקוץ עיקר הדבר מוכן למלאכה משא"כ הכא עיקר הדבר אינו מוכן אלא על ידי צירוף גמי והגמי אינו חיבור לו. וצל"ע בכל זה לדינא.
אמנם ההיתר שרצה אביי להתיר על ידי שראוי להפכו מפרש"י מתבאר שההיתר הוא משום שאחר שבת יכול לתקנו לגמרי, ואם אפשר להפכו נמצא דיכול לתקנו באופן גמור ובזה יהיה מותר בשבת, אבל אם א"א להפכו חשיב כאינו יכול להיתקן באופן גמור. ולכאורה דברים הללו מרפסן אגרי, דהא היכא שמעי' להלן בכל דיני ר"פ כל הכלים  דסגי במה שיכול לתקנו.

 
 

HaimL

משתמש ותיק
מה שכתבת על ההיתר דרבי אבהו הוא לא שני תנאים, אלא שהתנאי שראוי למאכל בהמה הוא בשביל שיהיה אפשר לטלטל את הגמי עצמו. והטלטול הזה נצרך בשביל לתקן בו את הסנדל, שיוכל להלך בו בכרמלית עד דמינטר ליה בחצרו או בביתו.
ואם הגמי לא היה ראוי למאכל בהמה, אז לא היה אפשר לטלטלו, אע"ג דחזי לתקן בו, שאין זה דרך השימוש הרגיל בו, וה"ל מוקצה מחמת גופו.
והכא מינטר דקא"ל רב יוסף לאביי, הוא שלא תעשה כר' אבהו דלעיל משום שהתיר לר' ירמיה משום הפסד ממון דהא התם היה בכרמלית, ואי שבקיה ייגנב או ייפסד, מה שא"כ בחצרו דרב יוסף.
ומה שהשיב לו אביי, הוא שמאחר והסנדל חזי לתקנו, אז עדיין תורת כלי עליו, ומותר גמור לטלטלו ברשות היחיד, ומה שהתיר רבי אבהו דלעיל רק בגמי לח, הוא משום דהתם היה כרמלית, ולא שרי לטלטלו בידו, וכיוון דמתקן בגמי לח, תו חזי לנעול, ויכול להלך בו כך עד שיגיע לבית או לחצר 
 
חלק עליון תַחתִית