כתב רבינו החפץ חיים בשמירת הלשון (חלק א שער התבונה פרק יז) וז"ל:
גם צריך לחקוק בנפשו את מה שכתב בסמ"ק בסימן רפ"ב הגהות סמ"ק אות ו בשם ריב"א, דאפילו אלו שמצוה להורגן, כמו הרודף אחר הזכור ואחר נערה המאורסה ואחר חבירו להורגו, זה שהורגן צריך להיזהר אח"כ מאבק שלהם. כי אם ח"ו יכשל ההורגם בעבירה כיוצא בהם, יחשב לו אותו הנהרג לדם נקי. וראיה מיהוא שנענש בדמי בית אחאב, אף על פי שצוה לו הנביא בשם ה' להורגם, לפי שנכשל בעברה של בית אחאב עכ"ל.
ואף שטובה גדולה עשה בישראל, שאחאב עבד את הבעל והעגלים, ויהוא השמיד את הבעל מישראל וישימם למוחראות כמ"ש בקרא, וגם במה שהרג את בית אחאב מצא חן בעיני ה', וניתנה לו עבור זה מלוכה עד ארבעה דורות כמ"ש בקרא. ועבודת העגלים שעבד יהוא אח"כ בשגגה היה (כמ"ש בסנהדרין בדף ק"ב יהוא צדיקא רבא הוה אך שחותמו של אחיה השלוני ראה וטעה) ואעפ"כ כיון שנשאר עדיין אצלו מהעון של אחאב נענש, כמ"ש בתחילת הושע ופקדתי את דמי יזרעאל (פי' של בית אחאב שהרג ביזרעאל) על בית יהוא.
ומדבריו של הסמ"ק נלמד דהוא הדין לכל כיוצא בהם, בין אדם לחבירו. אם אחד יעניש חבירו באיזה דבר של עונש, בהכאה, או בהלבנת פנים, או בספור לשה"ר עליו, אפילו אם בזה היה הדין עם המלבין והמספר, אעפ"כ ידע בנפשו שאם הוא עבר ג"כ מכבר על זה הענין גופא, או שיעבור לבסוף על זה, יחשב ממילא צערו של זה האיש שהלבין פניו או שספר לשה"ר עליו לדם נקי, וענוש יענש עליו כמו על האדם השלם בתורת ה' ובמצותיו. עכ"ל.
לפי זה יוצא חידוש גדול, אדם שמבקשים ממנו לספר על בחור בשידוכין וכד', והוא יודע שיש לו בעיות מסוימות כמו שאינו קם לתפילה, אינו מתמיד בלימוד וכיוצא בדברים כאלו, ובאמת השואל אודותיו מעוניין מאוד לדעת פרטים אלו, אך מי שרוצה לספר גם הוא נגוע באותם דברים. אסור לו לספר!
וראיתי בחשוקי חמד (שבת קו ע"א) שכך נראה דעת הגרח"ק. אך הגר"י זילברשטיין חילק בין יהוא שנענש אחר שעשה עבירה. לבין מי שעבר עבירה ויש לו כרגע מצוה הקשורה לאותה עבירה (כמו בנד"ד וע"ש הנידון שלו) חייב לקיים המצוה - דלא שמענו שיפטר מלקיים מצוה ולהרוג את הרודף ולהציל את הנרדף. ע"ש.
לענ"ד מדברי הסמ"ק יותר משמע כהגרח"ק שכל עוד הוא נגוע באותם עבירות, אינו יכול להוכיח או להרוג רודף וכד'. למרות שזה חידוש גדול אך קשה לדחוק לשון הסמ"ק הנ"ל.
מה אומרים החכמים?
