צאת הכוכבים לדעת הרמב"ם

ליפמן

משתמש ותיק
מן הסתם זה כבר מובא באחד מהאשכולות הרבים בנושא. אמנם בחיפוש פשוט לא מצאתי, וזה כנראה מעורב בהרבה מקומות.
לכאורה נראה לי מפשטות ההלכות ברמב"ם שהוא סובר כמו דעת הגאונים ומה שפסק לגבי קרבן פסח כעולא הוא משום שאז סוף הילוך אדם ביום שהולך ה' מילין אחר השקיעה. לא בדקתי מספיק.

אני מאמין שיש שטוענים שלא ייתכן שדעת הרמב"ם כן כי הבית יוסף לא פסק כך ו"לא מצינו שום ראשון שמביא דיעה החולקת על ר"ת" אבל אשמח אם יש מי שמוכיח מתוך דברי הרמב"ם עצמו שהוא סובר כר"ת.

נ.ב. אני מעדיף לא קישור להודעות באשכול אחר. אם יש משהו מסודר נא לצטטו. 
 
 

ליפמן

משתמש ותיק
פותח הנושא
מצאתי כעת במ"ב על הלכות חנוכה שמדבר על זה:
כ"ש לפי מה שביררנו לעיל בסימן רס"א מכמה פוסקים דהרמב"ם סובר דצריך להדליק נרות בע"ש קודם שנתכסה השמש מעינינו [ואינו סובר כר"ת דשני שקיעות הן] והוא הנקרא שקיעה א"כ בודאי כשמדליק אפי' קודם שקיעה ג"כ אינו בכלל שלא יקדים אך שלא יקדים הרבה קודם שקיעה דזהו מה שאמרו ובלבד שלא יקדים. היוצא מדברינו דהמחבר שהעתיק כטור מסוף שקיעה וצירף לזה דברי הרמב"ם שלא יקדים הוא צע"ג.
 

בדרכי האבות

משתמש ותיק
הרמב"ם (בהלכות תרומות פ"ז ה"ב) כתב וז"ל: אין הטמאין אוכלין בתרומה עד שיעריבו שמשן ויצאו ג' כוכבים בנונים וזה העת כמו שליש שעה אחרי שקיעת החמה. שנאמר ובא השמש וטהר עד שיטהר מן האור, ואחר יאכל מן הקדשים עכ"ל. וזה ממש כשיטת רב ניסים גאון שהולכים אחר אור החמה ולא אחר עגולת השמש, ומה שכתב שליש שעה אחרי שקיעת החמה היינו סוף שקיעה. כמו שפירושו הראשונים הרשב"א הריטב"א הרא"ה משם הגאונים שטהרת היום היינו כל האור מן הרקיע כפר"ת.

הרמב"ם (הלכות שגגות פי"ד ה"ג) וז"ל: הורו בית דין שיצא השבת לפי שנתכסית החמה ודימו ששקעה ולסוף זרחה החמה אין זו הורייה אלא טעות וכל שעשה מלאכה חייב אבל בית דין פטורין עכ"ל. אם נסביר בדברי הרמב"ם שהשקיעה היא עגולת השמש, ואיך אפשר להסביר שנכסית השמש וטעו הרי פשוט וברור שגם ביום שיש בו עננים בוודאי רואים את אור השמש ואי אפשר לטעות בדבר זה. אלא צריך להסביר בדברי הרמב"ם שהולכים אחר אור השמש ולכן בשיעור כזה דק, העננים יכולים להטעות את הבית הדין.

הרמב"ם בפירוש המשניות (פ"א מ"א ד"ה עמוד השחר) כתב וז"ל הוא האור הנוצץ בפאת מזרח קודם עלות השמש בכדי שעה וחומש שעה מן השעות הזמניות עכ"ל
 

תלמיד נאמן

משתמש ותיק
אם נסביר בדברי הרמב"ם שהשקיעה היא עגולת השמש, ואיך אפשר להסביר שנכסית השמש וטעו הרי פשוט וברור שגם ביום שיש בו עננים בוודאי רואים את אור השמש ואי אפשר לטעות בדבר זה.
בענ"ד לא הבנתי את דבריכם, הרי יש עננים יותר כהים שמסתירים את השמש.
 

בדרכי האבות

משתמש ותיק
בענ"ד לא הבנתי את דבריכם, הרי יש עננים יותר כהים שמסתירים את השמש.
ביום שיש בו עננים בוודאי רואים את אור השמש ואי אפשר לטעות בדבר זה. אלא צריך להסביר בדברי הרמב"ם שהולכים אחר אור השמש ולכן בשיעור כזה דק, העננים יכולים להטעות את הבית הדין.

השמש נראית בעד העננים ואי אפשר לטעות במקומה. ומדובר בבית דין ויש להם בקיאות גדולה ולא יטעו בדבר כזה אלא חייב לומר שמודבר על סוף שקיעה שצריך בקיאות רבה ביום המעונן.
 

ליפמן

משתמש ותיק
פותח הנושא
ליקוטי הלכות לרבינו החפץ חיים מראדין (חידושיו לזבחים דף ל"ה ע"א)
מה כתוב שם?
ובעניין אם דעת הרמב"ם כדעת הגר"א או לא, המ"ב כתב שזו מחלוקת בין הפוסקים, ולמה נכניס ראשינו בין ההרים.
 

ליפמן

משתמש ותיק
פותח הנושא
הרמב"ם בפירוש המשניות (פ"א מ"א ד"ה עמוד השחר) כתב וז"ל הוא האור הנוצץ בפאת מזרח קודם עלות השמש בכדי שעה וחומש שעה מן השעות הזמניות עכ"ל
מה מוכח משם? הרמב"ם כותב ששעה וחומש לפני שעולה השמש יש שעה וחומש שאז מתחיל להתנוצץ אור בפאת מזרח.
ואדרבה משם מוכח להיפך, שהרי אם שעה וחומש לפני שעולה השמש מתחיל רק להתנוצץ אור במזרח, אז כנגד זה שעה וחומש אחרי שקיעת השמש כבר אין שום אור במערב, ואם כן צאת הכוכבים קודם לזה.

ואם תאמר שזה הכוונה שפני מזרח מאירים ממש (כלשון הירושלמי שהאיר מזרח הוא ד' מילין קודם להנץ החמה), אם כן בצאת הכוכבים עדיין יש אור רב במערב גם 72 דקות אחרי השקיעה, ואנו רואים שאינו כן. ואולי בכל סובר כהיראים?
 

בדרכי האבות

משתמש ותיק
מתחיל להתנוצץ אור (זה לא אדמומית) שעה וחומש קודם הנץ החמה והוא ממש כדברי הגמרא בפסחים. ואחרי 72 דקות אין אור במערב תסתכל בתמונות שהבאתי בקונטרס לפי הראשונים כל עוד יש אור מועט הוא נחשב יום כמבואר מגילה כ:
 

ליפמן

משתמש ותיק
פותח הנושא
אם אין אור במערב כלל, אז כל הכוכבים נראים. ולמה אתה אומר צאת הכוכבים הוא כוכבים בינוניים. אלא שיש מעט אור כמו שיש בעלות השחר, ולא זהו מה שמעלים את הכוכבים הבינוניים. וכן היא דעת הגר"א שזהו צאת הכוכבים של הגמרא בפסחים. ואגב עיינתי היום בירושלמי ריש ברכות ומבואר שם בפירוש שזמן עלות השחר הוא זמן שכנגדו בערב הוא לילה.
 

בדרכי האבות

משתמש ותיק
אם אין אור במערב כלל, אז כל הכוכבים נראים. ולמה אתה אומר צאת הכוכבים הוא כוכבים בינוניים. אלא שיש מעט אור כמו שיש בעלות השחר, ולא זהו מה שמעלים את הכוכבים הבינוניים. וכן היא דעת הגר"א שזהו צאת הכוכבים של הגמרא בפסחים. ואגב עיינתי היום בירושלמי ריש ברכות ומבואר שם בפירוש שזמן עלות השחר הוא זמן שכנגדו בערב הוא לילה.
יש מעט אור הנ"ל בטל לאור הכוכבים
 

ליפמן

משתמש ותיק
פותח הנושא
הרמב"ם (בהלכות תרומות פ"ז ה"ב) כתב וז"ל: אין הטמאין אוכלין בתרומה עד שיעריבו שמשן ויצאו ג' כוכבים בנונים וזה העת כמו שליש שעה אחרי שקיעת החמה. שנאמר ובא השמש וטהר עד שיטהר מן האור, ואחר יאכל מן הקדשים עכ"ל. וזה ממש כשיטת רב ניסים גאון שהולכים אחר אור החמה ולא אחר עגולת השמש, ומה שכתב שליש שעה אחרי שקיעת החמה היינו סוף שקיעה. כמו שפירושו הראשונים הרשב"א הריטב"א הרא"ה משם הגאונים שטהרת היום היינו כל האור מן הרקיע כפר"ת.
וזה העת הוא כמו שליש שעה אחרי שקיעת החמה. הכוונה שקיעת החמה כפשוטה ולא סוף השקיעה של ר"ת וגם לא העלמות ההאדמה. כך לכל הפחות על פי הפשטות. ולא היינו משנים את זה אם לא הקושיא של התוס' בין פסחים לשבת. ואם נרצה לומר שכדי שלא יקשה על הרמב"ם מפסחים חייבים לתרץ כר"ת, הרי יש תירוץ אחר. ומה שכותב שליש הוא בכל מקרה צ"ב שאינו גם כדעת התוס' בשבת. ואם הרמב"ם כר"ת זה אותו הזמן כמו המרחק בין עלות השחר להנץ.
הרמב"ם (הלכות שגגות פי"ד ה"ג) וז"ל: הורו בית דין שיצא השבת לפי שנתכסית החמה ודימו ששקעה ולסוף זרחה החמה אין זו הורייה אלא טעות וכל שעשה מלאכה חייב אבל בית דין פטורין עכ"ל. אם נסביר בדברי הרמב"ם שהשקיעה היא עגולת השמש, ואיך אפשר להסביר שנכסית השמש וטעו הרי פשוט וברור שגם ביום שיש בו עננים בוודאי רואים את אור השמש ואי אפשר לטעות בדבר זה. אלא צריך להסביר בדברי הרמב"ם שהולכים אחר אור השמש ולכן בשיעור כזה דק, העננים יכולים להטעות את הבית הדין.
לא מוכח כלום. שאפשר שהתכסתה מאחורי הר והיה נראה להם שהחשיך, ואחר כך הציצה מהצד השני. וגם אפשר שמדבר שהיו עננים שהסתירו והיה חושך, ואחר כך התגלתה.
 

ליפמן

משתמש ותיק
פותח הנושא
וזו היא הראיה מהרמב"ם אם בעלות השחר הזמן הוא שעה וחומש שעה כן הוא בערב.
לא ראיה כלל. אדרבה כאן נאמר שעה וחומש וכאן שליש שעה. אם מדבר באותו מרחק היה לו לפרש. אלא מדבר בשניהם על אותו זמן בכניסת השמש, בערב הוא קרוב לו ובבוקר רחוק.

ולא מוכיחים מהגמרא בפסחים כר"ת, מאותו טעם עצמו שהרי בכל מקום שם שקיעה אחת היא, ועדיף לנו לומר שני צאת.
 

קשט דברי אמת

משתמש רגיל
יש לשון מרבי אברהם בן הרמב"ם שכותב במפורש: 'משתשקע עגולת השמש'.

כמדומה שר"א לא חלק על אביו כמעט, ואם היה חולק, לא ימלט שהיה עובר על זה ככה בשתיקה.

לכאורה, לו דעת הרמב"ם היתה כר"ת, הוה לי לפרושי, כפי שכל הראשונים שאחרי ר"ת פירשו בפירוש. לא יתכן לסמוך על הקורא שיבין ששקיעת החמה הכוונה היא לשקיעה השניה, דבר שלא נתבאר לפני כן בשום מקום.
(ויש להביא אסמכתא לכך מדברי הב"י בסימן ר"א, שהרמב"ם נקט כלשון הגמרא, וכתב הב"י, שאע"פ שבדברי הגמרא ניתן לפרש שכוונתה שלא כפשוטו, בדברי הרמב"ם אי אפשר לפרש כך).
 

בדרכי האבות

משתמש ותיק
לכאורה, לו דעת הרמב"ם היתה כר"ת, הוה לי לפרושי, כפי שכל הראשונים שאחרי ר"ת פירשו בפירוש. לא יתכן לסמוך על הקורא שיבין ששקיעת החמה הכוונה היא לשקיעה השניה, דבר שלא נתבאר לפני כן בשום מקום.
הרמב"ם כתב עד שיטהר מן האור וזה נלקח מדברי רב ניסים גאון בתחילת מסכת ברכות והראשונים הרשב"א הריטב"א כתבו בשם גירסת הגאונים טהרת היום וכתבו שזה ד מילין.
 

בדרכי האבות

משתמש ותיק
הרמ"א בדרכי משה (סימן נח' אות ב') כותב בדעת הרמב"ם ששקיעת אור החמה הוא כ"שעה אחת", כמו זריחתה. [וע"ע בדרכי משה (סימן רמט' אות א', ובסימן רלב' אות א') ובמאירי במגן אבות (עמוד קנו' ד"ה זו היא) ובב"י (סימן תקנ' ד"ה וגם הרמב"ם, ובסימן תקעב' ד"ה וכן יחיד) מהמגיד משנה והראב"ד. ע"ש. וע"ע בשו"ת בית דוד (סימן לו')]. וכ"כ הדברי חמודות (ברכות פ"ד באות כה') והגאון רבי דוד עראמה (קידוש החודש פ"ב ה"ט) והמנחת כהן (פרק ט') והיעב"ץ במור וקציעה (סימן רסא' ד"ה מיהו כיון) ובקשורים ליעקב (דרוש שמש צדקה ד"ה אבל הענין) ובסידור בית יעקב (דיני ערב שבת) ובמשנה אחרונה קונטרס הראיות (בד"כ רע"ב) בדעת הרמב"ם דס"ל כר"ת. ע"ש. וכ"כ בהון עשיר (פסחים פ"ג מ"ב) ובשושנים לדוד (בחידושיו לברכות פ"א ד"ה לאכול וכו' הרקיע מהאור) בדעת הרמב"ם משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים שעה וחומש. ע"ש. וכן הוא בב"ח (סימן תרכג' אות א' ד"ה ואיכא להקשות) ובאוצר מפרשים על השו"ע בסימן פט' (אות א' מהגהות החתם סופר) ובערך השולחן טייב (תיקונים לסימן רלג' דין אמת) בדעת הרמב"ם.
 

זכרונות

משתמש ותיק
וזה העת הוא כמו שליש שעה אחרי שקיעת החמה. הכוונה שקיעת החמה כפשוטה ולא סוף השקיעה של ר"ת וגם לא העלמות ההאדמה. כך לכל הפחות על פי הפשטות. ולא היינו משנים את זה אם לא הקושיא של התוס' בין פסחים לשבת. ואם נרצה לומר שכדי שלא יקשה על הרמב"ם מפסחים חייבים לתרץ כר"ת, הרי יש תירוץ אחר. ומה שכותב שליש הוא בכל מקרה צ"ב שאינו גם כדעת התוס' בשבת. ואם הרמב"ם כר"ת זה אותו הזמן כמו המרחק בין עלות השחר להנץ.

לא מוכח כלום. שאפשר שהתכסתה מאחורי הר והיה נראה להם שהחשיך, ואחר כך הציצה מהצד השני. וגם אפשר שמדבר שהיו עננים שהסתירו והיה חושך, ואחר כך התגלתה.
מדברי הרמב"ם בהלכות שגגות שכתב " שנתכסית החמה ודימו ששקעה ולסוף זרחה החמה " משמע שכוונת שקיעה היא לא שקיעת האופק, שהרי אחרי השקיעה עדיין ביהש"מ, ואיך פסקו בי"ד שמותר לעשות מלאכה כי דימו ששקעה, אלא וודא שמדובר על שקיעת האור המתירה לעשות מלאכה והיא צאת הכוכבים, וכן מה שכתב ולבסוף זרחה הכוונה שראו אור או אדמימות בקצה המערב
 

ליפמן

משתמש ותיק
פותח הנושא
מדברי הרמב"ם בהלכות שגגות שכתב " שנתכסית החמה ודימו ששקעה ולסוף זרחה החמה " משמע שכוונת שקיעה היא לא שקיעת האופק, שהרי אחרי השקיעה עדיין ביהש"מ, ואיך פסקו בי"ד שמותר לעשות מלאכה כי דימו ששקעה, אלא וודא שמדובר על שקיעת האור המתירה לעשות מלאכה והיא צאת הכוכבים, וכן מה שכתב ולבסוף זרחה הכוונה שראו אור או אדמימות בקצה המערב
אז בכל אופן אי אפשר להוכיח. כי כולם מודים שצאת הכוכבים נקרא סוף השקיעה. (לבד מר"ת שכתב שיש עוד זמן עד צאה"כ שהוא אחרי סוף השקיעה). ואם מלשון זרחה משמע שהכוונה שלא יצאו הכוכבים זה יכול להיות גם לשיטה שצאה"כ קודם.
 

ליפמן

משתמש ותיק
פותח הנושא
צא וראה אני בדקתי ואכן זה כך
זה לא כך. אבל מ"מ כבר מוכח בלא"ה שהרמב"ם דיבר על צאה"כ שאל"כ מה התירו מכח הטעות כמו שכתב @זכרונות (אמנם יש לומר שהם התירו בין השמשות ועל זה לא היו מביאים קרבן אלא שזה היה יום גמור).
 

ליפמן

משתמש ותיק
פותח הנושא
הרמ"א בדרכי משה (סימן נח' אות ב') כותב בדעת הרמב"ם ששקיעת אור החמה הוא כ"שעה אחת", כמו זריחתה.
המ"ב שם מגיה על פי הגר"א שליש עישור. ובאמת דברי הד"מ שם צריכים ביאור, שאם נפרש שמהנץ עד שיראו את כל העיגול של השמש הוא שעה, אז עשרים דקות אחרי עלות השחר שהוא אור המתנוצץ במזרח כלשון הרמב"ם כבר נראה הנץ החמה. וזמן ק"ש של שחרית הוא כוותיקין ונראה לי שהוא נגד כל הראשונים ועכ"פ וודאי נגד המנהג. ואולי יאמר שכן היא דעת הרמב"ם. אבל אפשר שכוונתו שעליית גוף השמש אינו רק שכל העיגול עלה אלא שגם נעשית הילה סביבו וזה בערך שעה אחרי שהתחיל העיגול לצאת (וגם לפני שמתחיל העיגול לצאת יש אור בשמיים אלא שלא מחשיבים את זה כהנץ כי הנץ הוא עליית גוף השמש ולא אורו. וכן לגבי השקיעה שכתב הד"מ הכוונה לפי זה שמאז שמתחיל להיעלם ההילה של השמש ועד שמתכסה מאחורי האופק הוא שעה. אבל אח"כ יש עוד 20 דקות עד שיצאו הכוכבים הבינוניים (ועוד כמעט שעה עד שיצאו גם הקטנים). אלא שצריך בכל זאת לבדוק אם אין דעת הד"מ בפירוש בדעת הרמב"ם כר"ת כי אם לא יסבור כן למה לא הביאו כדרכו להביא את כל השיטות שהב"י לא הביא. וגם על הב"י תמוה כעין זה וע"כ סבר שהרמב"ם כר"ת.
 

בדרכי האבות

משתמש ותיק
דברי הרמב"ם הם ממש כדברי שאר רבותינו הראשונים כמו שכתבתי כבר לעיל מקורו של הרמב"ם הוא מהגמרא בברכות ובא השמש וטהר מפרשים הגאונים ובא השמש ביאת השמש גופא ומאי טהר טהר יומא שיטהר היום מהאור וכמה שיעורו כתבו הרשב"א הריטב"א תו"ס רא"ש המאירי ועוד הרבה מן הראשונים שהוא ד מילין כדי שיטהר לגמרי מאיפה הם הבינו זאת מדברי הגאונים!!! כמבואר בדבריהם (וגם אם לא הבינו מדברי הגאונים הם לא ראו סתירה לדיברהם מדברי הגאונים). זה קשה לומר שכל הראשונים נעלם מהם הרמב"ם, אלא ודאי שכולם סברו שאין סתירה מדברי הרמב"ם חבל להיתחכם נגד הראשונים זה דרך לא דרך. והבאתי לעיל רשימה של פוסקים חשובים שסוברים בדעת הרמב"ם כר"ת. חבל בחינם לעשות מחלוקת בראשונים בשביל ליישב דברי הגר"א והמנהג.
 

ליפמן

משתמש ותיק
פותח הנושא
ובאמת דברי הד"מ שם צריכים ביאור, שאם נפרש שמהנץ עד שיראו את כל העיגול של השמש הוא שעה, אז עשרים דקות אחרי עלות השחר שהוא אור המתנוצץ במזרח כלשון הרמב"ם כבר נראה הנץ החמה. וזמן ק"ש של שחרית הוא כוותיקין ונראה לי שהוא נגד כל הראשונים ועכ"פ וודאי נגד המנהג. ואולי יאמר שכן היא דעת הרמב"ם. אבל אפשר שכוונתו שעליית גוף השמש אינו רק שכל העיגול עלה אלא שגם נעשית הילה סביבו וזה בערך שעה אחרי שהתחיל העיגול לצאת (וגם לפני שמתחיל העיגול לצאת יש אור בשמיים אלא שלא מחשיבים את זה כהנץ כי הנץ הוא עליית גוף השמש ולא אורו. וכן לגבי השקיעה שכתב הד"מ הכוונה לפי זה שמאז שמתחיל להיעלם ההילה של השמש ועד שמתכסה מאחורי האופק הוא שעה. אבל אח"כ יש עוד 20 דקות עד שיצאו הכוכבים הבינוניים (ועוד כמעט שעה עד שיצאו גם הקטנים).
כדי לבאר את ההודעה אביא כמה תמונות: הנץ הנראה.png
כאן השמש מתחילה לצאת (כמובן ההר הוא ציור הדמייה בלבד)
עשרים דקות אחרי עלות השחר.png
כאן מתחיל להיות אור במזרח, האם זהו האיר כל המזרח? כמובן שאם זה הנץ זה נגד המנהג לגבי וותיקין. בד"כ מקובל להחשיב את זה כקודם שיכיר את חבירו.
כשעה אחרי הנץ.png
כשעה אחר הנץ שים לב להילה שמקיפה את השמש.
 
הרמב"ם (בהלכות תרומות פ"ז ה"ב) כתב וז"ל: אין הטמאין אוכלין בתרומה עד שיעריבו שמשן ויצאו ג' כוכבים בנונים וזה העת כמו שליש שעה אחרי שקיעת החמה. שנאמר ובא השמש וטהר עד שיטהר מן האור, ואחר יאכל מן הקדשים עכ"ל. וזה ממש כשיטת רב ניסים גאון שהולכים אחר אור החמה ולא אחר עגולת השמש, ומה שכתב שליש שעה אחרי שקיעת החמה היינו סוף שקיעה. כמו שפירושו הראשונים הרשב"א הריטב"א הרא"ה משם הגאונים שטהרת היום היינו כל האור מן הרקיע כפר"ת.

הרמב"ם (הלכות שגגות פי"ד ה"ג) וז"ל: הורו בית דין שיצא השבת לפי שנתכסית החמה ודימו ששקעה ולסוף זרחה החמה אין זו הורייה אלא טעות וכל שעשה מלאכה חייב אבל בית דין פטורין עכ"ל. אם נסביר בדברי הרמב"ם שהשקיעה היא עגולת השמש, ואיך אפשר להסביר שנכסית השמש וטעו הרי פשוט וברור שגם ביום שיש בו עננים בוודאי רואים את אור השמש ואי אפשר לטעות בדבר זה. אלא צריך להסביר בדברי הרמב"ם שהולכים אחר אור השמש ולכן בשיעור כזה דק, העננים יכולים להטעות את הבית הדין.

הרמב"ם בפירוש המשניות (פ"א מ"א ד"ה עמוד השחר) כתב וז"ל הוא האור הנוצץ בפאת מזרח קודם עלות השמש בכדי שעה וחומש שעה מן השעות הזמניות עכ"ל
הרמב"ם כותב שקיעת החמה, איך יתכן שהתכוון ל'אור השמש' אם בכל ספרו, כשהוא כותב 'חמה' כוונתו לעגולת החמה? בטח מה שכתבת שלשון 'יטהר מן האור' הוא כשיטת ר"ת אין לזה שום טעם, כי דעת הרמבם ש20 דקות אחרי העלמות עגולת החמה נחשב לטהר מן האור וזה פשוט מאוד.

הראיה משגגות היא לא לענין, והרבה פעמים העננים כבדים כל כך שאי אפשר להבחין אם שקעה חמה או לא, ואין צריך לתשובה כלל.
 

בדרכי האבות

משתמש ותיק
הרמב"ם כותב שקיעת החמה, איך יתכן שהתכוון ל'אור השמש' אם בכל ספרו, כשהוא כותב 'חמה' כוונתו לעגולת החמה? בטח מה שכתבת שלשון 'יטהר מן האור' הוא כשיטת ר"ת אין לזה שום טעם, כי דעת הרמבם ש20 דקות אחרי העלמות עגולת החמה נחשב לטהר מן האור וזה פשוט מאוד.

הראיה משגגות היא לא לענין, והרבה פעמים העננים כבדים כל כך שאי אפשר להבחין אם שקעה חמה או לא, ואין צריך לתשובה כלל.
דברי הרמב"ם הם ממש כדברי שאר רבותינו הראשונים כמו שכתבתי כבר לעיל מקורו של הרמב"ם הוא מהגמרא בברכות ובא השמש וטהר מפרשים הגאונים ובא השמש ביאת השמש גופא ומאי טהר טהר יומא שיטהר היום מהאור וכמה שיעורו כתבו הרשב"א הריטב"א תו"ס רא"ש המאירי ועוד הרבה מן הראשונים שהוא ד מילין כדי שיטהר לגמרי מאיפה הם הבינו זאת מדברי הגאונים!!! כמבואר בדבריהם (וגם אם לא הבינו מדברי הגאונים הם לא ראו סתירה לדיברהם מדברי הגאונים). זה קשה לומר שכל הראשונים נעלם מהם הרמב"ם, אלא ודאי שכולם סברו שאין סתירה מדברי הרמב"ם חבל להיתחכם נגד הראשונים זה דרך לא דרך. והבאתי לעיל רשימה של פוסקים חשובים שסוברים בדעת הרמב"ם כר"ת. חבל בחינם לעשות מחלוקת בראשונים בשביל ליישב דברי הגר"א והמנהג.
 

ליפמן

משתמש ותיק
פותח הנושא
לכאורה יש להוכיח שהרמב"ם סבר שעשרים דקות אחרי השקיעה הוא לילה לפי החשבונות שכותב בהלכות קידוש החודש שכותב שאז נראית הלבנה בדרך כלל. ומשמע שבדרך כלל הלבנה נראית בלילה בתחילת החודש ולא ביום.
פ"א ה"ו
בית דין מחשבין בחשבונות כדרך שמחשבים האיצטגנינים שיודעין מקומות הכוכבים ומהלכם וחוקרים ומדקדקים עד שידעו אם אפשר שיראה הירח בזמנו שהוא ליל שלשים או אי אפשר. אם ידעו שאפשר שיראה יושבין ומצפין לעדים כל היום כולו שהוא יום שלשים. אם באו עדים ודרשום וחקרום כהלכה ונאמנו דבריהם מקדשין אותו. ואם לא נראה ולא באו עדים משלימין שלשים ויהיה חדש מעובר. ואם ידעו בחשבון שאי אפשר שיראה אין יושבים יום שלשים ואין מצפין לעדים. ואם באו עדים יודעין בודאי שהן עדי שקר או שנראת להם דמות לבנה מן העבים ואינה הלבנה הודאית.
פרק י"ד הלכה ו'
ומה שיהיה האמצע אחר שתוסיף עליו או תגרע ממנו או תניח אותו כמות שהוא. הוא אמצע הירח לאחר שקיעת החמה בכמו שליש שעה באותו הזמן שתוציא האמצע לו. וזה הוא הנקרא אמצע הירח לשעת הראיה
ואין לומר שכוונתו לשקיעת האור וכר"ת שהיא ג' מילין ורביע לאחר שקיעת החמה. כי בסוף דבריו כותב שאם קשת הראיה היא 13 מעלות ודאי ייראה הירח. וזה אומר שהירח שוקע 52 דקות אחרי השמש ואם כן הוא לא אחר שעבר שעה מתחילת השקיעה.
 
חלק עליון תַחתִית