"הולכי דרכים" האומנם?!

המצפה לישועת ה'

משתמש ותיק
מקובל היום להתיר בשופי לילך באמצע האכילה ממקום למקום, ולא לחשוש בזה לדין של שינוי מקום.

וכמבואר בשו"ע סי' קע"ח סעיף א' "היה אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר או שהיה אוכל וקראו חבירו לדבר עמו ויצא לו לפתח ביתו וחזר הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע על מה שאכל".

ושגור מאוד בפי העולם טעם ההיתר שהוא משום המבואר בסעיף ד' שם "אם אכל פת במקום אחד וחזר ואכל במקום אחר אינו מברך ברכת המזון אלא במקום השני כמו שנהגו הולכי דרכים שאוכלים דרך הילוכם ויושבים ומברכין במקום סיום אכילתם".

וטוענים העולם, שכל אכילה של היום נחשבת כמו הולכי דרכים, כיון שרגילים שלא לקבוע מקום מסויים לסעודה. ובפרט טוענים כן במקומות מסויימים, כגון מי שמכניס סוכריה בפיו ואח"כ יוצא מביתו, וכדומה, שמקובל לטעון שדבר כזה נחשב כמו הולכי דרכים.

ולכאורה זה מחודש מאוד, שהרי לכאורה לא מיירי שם אלא בהולכי דרכים ממש, היינו שהם הולכים מעיר לעיר במשך כמה ימים, וכמו שהיה מצוי בזמן חז"ל, ובזמן זה הם רגילים שלא קלבוע מקום מסויים לאכילתם, שהרי כל עצמותם קבועה עכשיו בהליכתם בדרך, ואין להם שום מקום של קביעות, (וכמו דין של "הולכי דרכים" הפטרים מן הסוכה, שבודא שזה בכגון דא דווקא).

אך אדם המתחיל בביתו אכילה כל שהיא, ורק נותן דעתו לצאת מביתו לאחר מכן, לכאורה זו אכילה של קביעות בעצם, וא"א להחשיבו כלל כ"הולכי דרכים" לענין זה.
 

רימון

משתמש ותיק
במשנ"ב שם ס"ק מב מובא הדין של המתחיל בבית ודעתו להמשיך כהולך דרך, שבפת מועיל, משא"כ פירות עי"ש.
 

רוצה להיות טוב

משתמש ותיק
אדם שישב לאכול דבר שאין ברכה לאחריו במקומו כמו כוס קפה או עוגה (תלוי בשיטות) ויצא מביתו למקום שאין בו קורת גג ,חייב לברך שוב. ואין חולק.
 

המצפה לישועת ה'

משתמש ותיק
פותח הנושא
רימון אמר:
במשנ"ב שם ס"ק מב מובא הדין של המתחיל בבית ודעתו להמשיך כהולך דרך, שבפת מועיל, משא"כ פירות עי"ש.
היינו לפי דעת הרמ"א שם, דבפת אין בכלל דין שינוי מקום, ואפילו מבית לבית ממש, ורק לכתחילה אין ראוי לעשות כן, ולגבי זה חידש המ"ב דמבית לדרך מותר אפילו לכתחילה, אמנם לכאורה אין זה מדין הולכי דרכים כלל.
 
 

חימקו

משתמש ותיק
ההיתר של הולכי דרכים, הוא בדווקא שרצונו לא לאכול במקום אכילתו הראשונה.

לדוגמה - אדם מכין קפה במטבח ורוצה לשתותו בחוץ, אם מברך עליו בבית אין צריך לברך שוב בחוץ, כי רצונו הוא לשתות בחוץ ולכן נחשב כהולכי דרכים.

אך אם רצונו לשתות הקפה בהתחלה במטבח וגם בחוץ, זה כבר נחשב שינוי מקום ולא נחשב כהולכי דרכים וצריך לברך שוב.
 

המצפה לישועת ה'

משתמש ותיק
פותח הנושא
חימקו אמר:
ההיתר של הולכי דרכים, הוא בדווקא שרצונו לא לאכול במקום אכילתו הראשונה.

לדוגמה - אדם מכין קפה במטבח ורוצה לשתותו בחוץ, אם מברך עליו בבית אין צריך לברך שוב בחוץ, כי רצונו הוא לשתות בחוץ ולכן נחשב כהולכי דרכים.

אך אם רצונו לשתות הקפה בהתחלה במטבח וגם בחוץ, זה כבר נחשב שינוי מקום ולא נחשב כהולכי דרכים וצריך לברך שוב.
כמדומה שנהגו רבים להקל גם בדוגמא האחרונה שהבאת.

אך גם בדוגמא הראשונה, עדיין לכאורה זה חידוש להחשיבו בכך כ"הולכי דרכים", הרי אין קביעותו בדרך ובהליכה (כמו הולכי דרכים המקוריים של זמן חז"ל, שהיו הולכים מספר ימים או שבועות, ולא היה להם שום ענין וצורה של קביעות), אלא רק הולך הוא מספר דקות, ולכאורה במצב כזה עצם מעשה האכילה קובע אותו למקום האכילה, גם אם בדעתו ללכת למקום אחר.
 
 

חימקו

משתמש ותיק
המצפה לישועת ה' אמר:
חימקו אמר:
ההיתר של הולכי דרכים, הוא בדווקא שרצונו לא לאכול במקום אכילתו הראשונה.

לדוגמה - אדם מכין קפה במטבח ורוצה לשתותו בחוץ, אם מברך עליו בבית אין צריך לברך שוב בחוץ, כי רצונו הוא לשתות בחוץ ולכן נחשב כהולכי דרכים.

אך אם רצונו לשתות הקפה בהתחלה במטבח וגם בחוץ, זה כבר נחשב שינוי מקום ולא נחשב כהולכי דרכים וצריך לברך שוב.
כמדומה שנהגו רבים להקל גם בדוגמא האחרונה שהבאת.

אך גם בדוגמא הראשונה, עדיין לכאורה זה חידוש להחשיבו בכך כ"הולכי דרכים", הרי אין קביעותו בדרך ובהליכה (כמו הולכי דרכים המקוריים של זמן חז"ל, שהיו הולכים מספר ימים או שבועות, ולא היה להם שום ענין וצורה של קביעות), אלא רק הולך הוא מספר דקות, ולכאורה במצב כזה עצם מעשה האכילה קובע אותו למקום האכילה, גם אם בדעתו ללכת למקום אחר.

הגדר הוא שהולכי דרכים לא קבעו עצמם לאכול במקום שברכו, וה"ה לכל מקרה שאדם לא קבע עצמו לאכול במקום שבירך.
ולא משנה אם זה מספר ימים או מספר דקות, ולכן אם כן רצה לאכול בשתי מקומות, זה לא מועיל, כי למעשה קבע עצמו לאכול במקום אכילתו הראשון ולא מועיל דעתו למקום השני,
אך כשכלל לא רצה לאכול במקום ברכתו, לא נחשב כעוקר ממקומו.
 

המצפה לישועת ה'

משתמש ותיק
פותח הנושא
חימקו אמר:
המצפה לישועת ה' אמר:
חימקו אמר:
ההיתר של הולכי דרכים, הוא בדווקא שרצונו לא לאכול במקום אכילתו הראשונה.

לדוגמה - אדם מכין קפה במטבח ורוצה לשתותו בחוץ, אם מברך עליו בבית אין צריך לברך שוב בחוץ, כי רצונו הוא לשתות בחוץ ולכן נחשב כהולכי דרכים.

אך אם רצונו לשתות הקפה בהתחלה במטבח וגם בחוץ, זה כבר נחשב שינוי מקום ולא נחשב כהולכי דרכים וצריך לברך שוב.
כמדומה שנהגו רבים להקל גם בדוגמא האחרונה שהבאת.

אך גם בדוגמא הראשונה, עדיין לכאורה זה חידוש להחשיבו בכך כ"הולכי דרכים", הרי אין קביעותו בדרך ובהליכה (כמו הולכי דרכים המקוריים של זמן חז"ל, שהיו הולכים מספר ימים או שבועות, ולא היה להם שום ענין וצורה של קביעות), אלא רק הולך הוא מספר דקות, ולכאורה במצב כזה עצם מעשה האכילה קובע אותו למקום האכילה, גם אם בדעתו ללכת למקום אחר.

הגדר הוא שהולכי דרכים לא קבעו עצמם לאכול במקום שברכו, וה"ה לכל מקרה שאדם לא קבע עצמו לאכול במקום שבירך.
ולא משנה אם זה מספר ימים או מספר דקות, ולכן אם כן רצה לאכול בשתי מקומות, זה לא מועיל, כי למעשה קבע עצמו לאכול במקום אכילתו הראשון ולא מועיל דעתו למקום השני,
אך כשכלל לא רצה לאכול במקום ברכתו, לא נחשב כעוקר ממקומו.
יש הגיון רב בדבריך, אך עדיין יש מה לדון בזה.
האם באמת אדם יכול להחליט בדעתו שהוא אינו קבוע.
אם המציאות היא שהאכילה שלו היא בצורה של קביעות אולי לא תועיל לכך דעתו.
(אגב, זכור לי שהחזו"א טוען טענה כעין זו, ופעם הורה כך הלכה למעשה, לגבי סוכריה שהתחיל לאוכלה בבית, שכיוצא מהבית צריך לחזור ולברך אם אם תכנן מראש לאוכלה גם בחוץ, אשמח אם מישהו יידע את הציבור בפרטים נוספים בנוגע למעשה זה ולהוראה זו).
 
 

כמעיין המתגבר

משתמש ותיק
המצפה לישועת ה' אמר:
וטוענים העולם, שכל אכילה של היום נחשבת כמו הולכי דרכים, כיון שרגילים שלא לקבוע מקום מסויים לסעודה. ובפרט טוענים כן במקומות מסויימים, כגון מי שמכניס סוכריה בפיו ואח"כ יוצא מביתו, וכדומה, שמקובל לטעון שדבר כזה נחשב כמו הולכי דרכים.
כשהמאכל בפיו בשעת שינוי המקום בפשטות הויא כאכילה אחת ואין לברך שוב על מה שבפיו.
 
 

המצפה לישועת ה'

משתמש ותיק
פותח הנושא
כמעיין המתגבר אמר:
המצפה לישועת ה' אמר:
וטוענים העולם, שכל אכילה של היום נחשבת כמו הולכי דרכים, כיון שרגילים שלא לקבוע מקום מסויים לסעודה. ובפרט טוענים כן במקומות מסויימים, כגון מי שמכניס סוכריה בפיו ואח"כ יוצא מביתו, וכדומה, שמקובל לטעון שדבר כזה נחשב כמו הולכי דרכים.
כשהמאכל בפיו בשעת שינוי המקום בפשטות הויא כאכילה אחת ואין לברך שוב על מה שבפיו.
זה חידוש קצת לפו"ר.
הבאתי לעיל עובדא מהחזו"א שהחמיר גם בכגון דא.
המצפה לישועת ה' אמר:
אגב, זכור לי שהחזו"א טוען טענה כעין זו, ופעם הורה כך הלכה למעשה, לגבי סוכריה שהתחיל לאוכלה בבית, שכיוצא מהבית צריך לחזור ולברך אם אם תכנן מראש לאוכלה גם בחוץ, אשמח אם מישהו יידע את הציבור בפרטים נוספים בנוגע למעשה זה ולהוראה זו
 
 
חלק עליון תַחתִית