פעם ישבו חבורת חסידים בחורף הקר בליל שבת קודש והגו בספה"ק כל אותו הלילה, מידי שבוע היה נוהג שמש בית המדרש להעמיד בפניהם סמוור מים חמים עם תמצית תה מבושל, כדי שיחממו את עצמותיהם הקופאות, שבת אחת שכח השמש להעמיד את הסמוור על הכירה, נשארו החסידים ללמוד כשהקור חודר לעצמותיהם, אחד החכמים שבחבורה החליט לעשות למען חבריו ולדאוג להם לכוס תה מהביל, הבטיח להם באומר ועושה שהם יכולים להמשיך בלימודם והוא יוצא לדאוג לתרמוס מים חמים, לא לקח זמן רב, והנה הוא חוזר עם תרמוס מים רותחים, מגיש לפני הלומדים ואלו חלצו עצמותיהם, לאחר שלגמו מהגן-עדן-משקה, כפי שנקרא בפי החסידים, פנה אחד החסידים לשאול את הלה, מהיכן השגת בשעת ליל כה מאוחרת ובשב"ק מים חמים עבורנו, ענה הלה: מה שאלה היא זאת? שאבתי לכם מבור המקוה שטבלתם בה אמש, שהוחם עוד כדי הצורך, לצורך הטבילה ביום שב"ק.