30 מצוות שקיבלו עליהם בני נח (חולין צב.:)

נחלי מים

משתמש ותיק

נחלי מים

משתמש ותיק
פותח הנושא
זה אמור להיות בפירוש רב שמואל בן חפני גאון על בראשית ל"ד:י"ב
 

נחלי מים

משתמש ותיק
פותח הנושא
לבי במערב אמר:
באדיבות חד מן חבריא, החפץ - כנראה - בעלום שמו:אוצר החכמה_פירוש התורה לרב שמואל בן חפני גאון - שמואל בן חפני גאון_163_182.pdf

ישא ברכה מאת השם! תודה רבה!
 

נחלי מים

משתמש ותיק
פותח הנושא
הקלדתי וסידרתי את הנ"ל פה:

תלמוד בבלי חולין צב עמוד א-ב
אלו שלשים מצות שקבלו עליהם בני נח ואין מקיימין אלא שלשה אחת שאין כותבין כתובה לזכרים ואחת שאין שוקלין בשר המת במקולין ואחת שמכבדין את התורה:

פירוש רב שמואל בן חפני גאון על התורה – תרגום אהרן גרינבאום – מוסד הרב קוק. בראשית לד:יב
ועשה את ההענקה שני חלקים: מהר ומתן. ואשר למוהר הרי הוא זה שעל ידו יתקיימו הנישואים (שמות כב:טו) "מוהר ימהרנה לו לאשה"; ואמר (שמות כב:טז) "כסף ישקול" והם כ"ה דרהם לבתולה וי"ב לבעולה. והמתן הרי הוא המתנה, וכמו שאמרו (ב"ב ט:ה) השולח סבלונות לבית חמיו. וזו הוכחה שה[אומות] לפני מתן תורה היו משתמשים במוהר ובמתן. וזוהי מצוה מן המצות שהיו האומות מצווים עליהן, חוץ ממה שנתייחד בו אברהם וזרעו, והיא שאמרו רבותינו (חולין צב.): שלשים מצות נצטוו בני נח והן לפי [ד] חלקים: מקצתן בצווים ובאיסורים בלבד, ומקצתן ברמז נסמך אל מחייבי השכל בהן, ומקצתן השגנו אותן מתוך היענשן עליהן, והחכם [הצודק] לא יעניש אלא על מה שכבר אסר אותו, והבורא יתגדל ויתעלה חכם וצודק, וראינו שהוא כבר הענישם והאמנו שהוא לא הענישם [אלא לפי הראוי וכמאמר אבותינו (סנהדרין נו:) לא ענש אלא אם כן הזהיר. והשגנו מקצתם מקיומם אותן. ועם זאת לא סדרן הכתוב בכמויותיהן...] כמו המצוות שנאמרו בסיני ולא היה (?) [ולא הבדיל בינן] שנדע על אודות זה התאמה או שינוי.
[מהן ג'] ייחוד השם ואיסור עבודה זרה וברכת השם תחת אמרו (בראשית ב:טז) "ויצו השם אלוקים על האדם".
ד': התפילה, על פי מאמרו לאבימלך (בראשית כ:ז) "ויתפלל בעדך" ולולא היה יודע את התפילה לא היה חפץ בה מצידו.
והה': האיסור על שבועת שקר, כאמרו (בראשית כא:כג) "ועתה השבעה לי באלקים". ואילו היה מאמין שמותר להפר את השבועות, לא היה דורש אותן.
והו': האיסור על הריגת האדם את עצמו מתוך מאמרו (בראשית ט:ה) "ואך את דמכם וגומר".
והז': האיסור על הריגת האדם את זולתו, כמו שאמר (בראשית ט:ו) "שופך דם האדם".
והח': איסור אשת איש ממאמרו (בראשית כ:ג) "והיא בעולת בעל".
והט': עריכת נישואין על ידי מוהר ומתן.
והי': האחות כמו שאמר (בראשית יב:יג) "אמרי נא אחותי את".
והי"א והי"ב: האיסור על משכב זכור והרבעת בהמה, כמו שאמר (בראשית ב:כד) "ודבק באשתו" ולא בזכור, באשה ולא בבהמה וחיה. וזה לאו הבא מכלל עשה כוונתי – האיסור המוסק מן הציווי.
והי"ג: על הסירוס, כמו שאמר (בראשית ח:יז) "ושרצו בארץ ופרו ורבו ע[ל הארץ]".
והי"ד האיסור על נבילה, כמו שאמר (בראשית ט:ג) "כל רמש אשר הוא חי". וזה גם כן לאו הבא מכלל עשה כעשה דאמי. ואמרו בתלמוד ארץ ישראל (ביכורים ב:א) "עשה הוא לא יחויב בו מלקות"
והי"ה והי"ו: האיסור על אכילת אבר מן החי ועל הדם, כמו שאמר (בראשית ט:ד) "אך בשר בנפשו דמו".
והי"ז האיסור על הכלאים בבהמות, כמו שאמר (בראשית ח:כ) "ויקח מכל הבהמה הטהורה"...
והי"ט הצווי על הקרבנות מהן.
והכ': איסור הגזל, כמו שאמר (בראשית ו:יא) "ותמלא הארץ חמס", ואמר (בראשית כא:כה) "על אודות באר המים".
כבוד אב ואם, אמר (בראשית ט:כב) "וירא חם אבי כנען", ואמר (בראשית ט:כג) "ויקח שם ויפת השמלה".
וט' מצוות בשני פסוקים, מאמרו (דברים יח:י-יב) "לא ימצא בך... וחובר חבר וגומר כי תועבת השם אלקיך".
וכבר מצאנו באברהם אבינו וזרעו מצוות אחרות כמו הירושה והמעשר ונדרים ויבום ובכיה והספד וקבורת המת וזולת זאת.



רמ"ע מפאנו, עשרה מאמרות, חקור דין חלק ג פרק כא:
ראשונה עבודת אלילים, ונטפלות אליה מעביר באש קוסם מעונן מנחש ומכשף חובר חבר אוב ידעוני דורש אל המתים. כרבי יוסי דאמר כל האמור בפרשת מכשף בן נח מוזהר עליו. הרי עשר מצות.
שנית גלוי עריות ונטפלות אליה פרו אחת ורבו שתים במצות עשה ואסור הזכור אפילו יחדו בכתובה וכלאי בהמה והסרוס והרכבת אילן הרי שבע עיין בסמוך.
שלישית שפיכות דמים, וסוטר לועו של ישראל טפלה אליה הרי שתים.
רביעית ברכת ה', וכבוד התורה טפלה אליה וכן לעסוק בתורה שניתנה להם, שבן נח העוסק בה הרי הוא ככהן גדול הרי שלש.
חמישית גזל ושלא לעסוק בתורה מורשה אלינו טפלה אליה הרי שתים.
ששית הדינין לישובו של עולם ולא ישבותו טפלה אליה הרי שתים.
שביעית אבר מן החי ונטפלות אליה דם מן החי ונבלה ובשר המת הרי ארבע מספר כלן שלשים
אף על פי שפרו ורבו מצוה אחת היא אלינו במספר תרי"ג לא יקשה למה נחלקה בזה לשתים כי אין למדין מתורת משה רבינו לתורת בני נח אי נמי לעולם פרו ורבו אחת תחשב לנו ולהם ומצות דינין היא שנחלקה לשתים והן עשה ולא תעשה כדאיתא בגמרא ופירש רש"י עשה משפט ולא תעשה עול והקרבנות לכל הדורות הראשונים היו כמו שאינו מצווה ועושה
כך נראה לי לקיים כל דברי חכמים וכל אלה נשנו בפרק ארבע מיתות בר מתלת דאיתנהו בפרק גיד הנשה ואתיא שמעתין ככלהו תנאי וכלהו אמוראי דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והני תלת דקאמרן היינו זכור ובשר אדם וכבוד תורה
ואיכא נמי בשר נבלה דמתנינן לה בפסיקתא להדיא מדכתיב כל רמש אשר הוא חי לאפוקי נבלה דהיינו שמתה מאליה ושלא כדברי התוספות בפרק ארבע מיתות שאמרו דבכי האי גוונא הותרה לאדם הראשון מדכתיב אכול תאכל ולא אבר מן החי דכוליה עלמא מיהת לא הותר לו להמית בהמה חיה ועוף לאכול בשר אלמא הותר להמית לרפואה או ליהנות מעורן והדר אשתרי בבשרן.
 

נחלי מים

משתמש ותיק
פותח הנושא
חסר בטקסט פירוש רב שמואל בן חפני גאון על התורה איסור היח' מישהו יכול לעזור לנחש מה היה אמור להיות שמה?
 

כמעיין המתגבר

משתמש ותיק
נחלי מים אמר:
אולי ירצה הרב @כמעיין המתגבר להוסיף דברים אלו של רב שמואל בן חפני גאון ורמ"ע מפאנו לספרו בחלק על ז' מצוות בני נח.
הרמ''ע כתב דאף נבילה אסורה לבני נח.
והוא תימה אדיר.
 
 

נחלי מים

משתמש ותיק
פותח הנושא
כמעיין המתגבר אמר:
נחלי מים אמר:
אולי ירצה הרב @כמעיין המתגבר להוסיף דברים אלו של רב שמואל בן חפני גאון ורמ"ע מפאנו לספרו בחלק על ז' מצוות בני נח.
הרמ''ע כתב דאף נבילה אסורה לבני נח.
והוא תימה אדיר.

מדובר בדורות עד המבול - עיין המשך דבריו: 

ואיכא נמי בשר נבלה דמתנינן לה בפסיקתא להדיא מדכתיב כל רמש אשר הוא חי לאפוקי נבלה דהיינו שמתה מאליה ושלא כדברי התוספות בפרק ארבע מיתות שאמרו דבכי האי גוונא הותרה לאדם הראשון מדכתיב אכול תאכל ולא אבר מן החי דכוליה עלמא מיהת לא הותר לו להמית בהמה חיה ועוף לאכול בשר אלמא הותר להמית לרפואה או ליהנות מעורן והדר אשתרי בבשרן.
 

כמעיין המתגבר

משתמש ותיק
נחלי מים אמר:
כמעיין המתגבר אמר:
נחלי מים אמר:
אולי ירצה הרב @כמעיין המתגבר להוסיף דברים אלו של רב שמואל בן חפני גאון ורמ"ע מפאנו לספרו בחלק על ז' מצוות בני נח.
הרמ''ע כתב דאף נבילה אסורה לבני נח.
והוא תימה אדיר.

מדובר בדורות עד המבול - עיין המשך דבריו: 

ואיכא נמי בשר נבלה דמתנינן לה בפסיקתא להדיא מדכתיב כל רמש אשר הוא חי לאפוקי נבלה דהיינו שמתה מאליה ושלא כדברי התוספות בפרק ארבע מיתות שאמרו דבכי האי גוונא הותרה לאדם הראשון מדכתיב אכול תאכל ולא אבר מן החי דכוליה עלמא מיהת לא הותר לו להמית בהמה חיה ועוף לאכול בשר אלמא הותר להמית לרפואה או ליהנות מעורן והדר אשתרי בבשרן.
מבואר מדבריו דאם האדם הרג את הבהמה אף בלא שחיטה תו לא הוי נבילה לגבי בן נח.
מעניין.
 
 

נחלי מים

משתמש ותיק
פותח הנושא
כמעיין המתגבר אמר:
נחלי מים אמר:
כמעיין המתגבר אמר:
הרמ''ע כתב דאף נבילה אסורה לבני נח.
והוא תימה אדיר.

מדובר בדורות עד המבול - עיין המשך דבריו: 

ואיכא נמי בשר נבלה דמתנינן לה בפסיקתא להדיא מדכתיב כל רמש אשר הוא חי לאפוקי נבלה דהיינו שמתה מאליה ושלא כדברי התוספות בפרק ארבע מיתות שאמרו דבכי האי גוונא הותרה לאדם הראשון מדכתיב אכול תאכל ולא אבר מן החי דכוליה עלמא מיהת לא הותר לו להמית בהמה חיה ועוף לאכול בשר אלמא הותר להמית לרפואה או ליהנות מעורן והדר אשתרי בבשרן.
מבואר מדבריו דאם האדם הרג את הבהמה אף בלא שחיטה תו לא הוי נבילה לגבי בן נח.
מעניין.
להיפך - כך הם פירוש דבריו:

איכא נמי בשר נבלה דמתנינן לה בפסיקתא להדיא מדכתיב כל רמש אשר הוא חי לאפוקי נבלה דהיינו שמתה מאליה ושלא כדברי התוספות בפרק ארבע מיתות שאמרו דבכי האי גוונא הותרה לאדם הראשון מדכתיב אכול תאכל ולא אבר מן החי - [פה הוא אומר שתוספות חולקים על הפסיקתא]

דכוליה עלמא מיהת לא הותר לו להמית בהמה חיה ועוף לאכול בשר אלמא הותר להמית לרפואה או ליהנות מעורן [כאן הוא מפרש שגם לפסיקתא מותר להרוג לצורך רפואה והוא לא כותב שהותרה עכשיו כיון שאין לא דין נבילה]
והדר אשתרי בבשרן. [כאן הוא אומר שגם לפסיקתא אין איסור זו אחר דור המבול]
 

נדיב לב

משתמש ותיק
מיקרופדיה תלמודית:בן נח
תוכן עניינים
1 הגדרתו
1.1 נשים ועבדים
1.2 ישראל
2 שבע מצוות
2.1 החיוב
2.2 שבע המצוות
2.3 מקור החיוב בשבע מצוות
2.4 קודם המבול
2.5 מצוות נוספות בבן נח
2.6 פרטי החיובים
2.7 בכישוף
2.8 מכה ישראל
3 הלכות שנבדלו בהם בני נח
3.1 עבודה זרה בשיתוף
3.2 בקידוש השם
3.3 בהריגת עובר
3.4 בעריות
3.5 נישואין
3.6 גירושין
3.7 בגזל
3.8 בדינים
4 בקום ועשה
4.1 נכרי ששבת
4.2 מצוות צדקה
4.3 כבוד אב
4.4 פריה ורביה
4.5 השחתת זרע
4.6 כבוד התורה
5 בתוספת מצוה
5.1 איסור לימוד תורה
5.2 חילוק בין נוצרים לישמעאלים
5.3 עונשו
5.4 רצה לקיים מצוות
5.5 בהקרבת קרבנות
5.6 נביא שקר
6 מצוות שנשנו ושלא נשנו בסיני
6.1 הכלל
6.2 גיד הנשה
6.3 מילה
6.4 פריה ורביה
7 עונשם
7.1 בשבע המצוות
7.2 בשאר איסורים
7.3 באיזו מיתה נידון
7.4 הדיין העד וההתראה
7.5 שיעור גדלות
7.6 שכרם
7.7 חסידי אומות העולם
8 הערות שוליים
הגדרתו
כל אדם מאומות העולם, מלבד ישראל, נקרא בן נח, שכל העולם יצאו מבני נח (ראה משנה נדרים לא א, ורש"י שם ד"ה שאיני), ואפילו אותן האומות שהן מזרע אברהם הן בכלל בני נח (פירוש הרא"ש והרע"ב נדרים שם).

נשים ועבדים
אף הנשים בכלל בני נח (מאירי סנהדרין נז ב ד"ה כל), מלבד במקום שנזכר בתורה במצוות בני נח שם "איש", שאין בת נח בכלל, אלא אם כן יש ריבוי מיוחד שהיא שוה לבן נח (ראה סנהדרין נז ב).

עבד כנעני של ישראל פקע ממנו שם בן נח ויצא מכללם, אלא שעדיין לא בא לכלל ישראל (סנהדרין נח ב, ורש"י שם ד"ה עבד כנעני וד"ה יצא; רמב"ם איסורי ביאה יד יז. וראה ערך עבד כנעני).

ישראל
אבל ישראל אינם נקראים בני נח, ולכן הנודר הנאה מבני נח אסור בכל האומות, ומותר בישראל (משנה נדרים שם; רמב"ם נדרים ט כ; טור ושו"ע יורה דעה ריז מ), ואף על פי שאף ישראל יצאו מבני נח, כיון שנתקדש אברהם אבינו נקראו על שמו, ולא על שם נח (גמ' שם ור"ן). במה דברים אמורים ממתן תורה ואילך, אבל כל זמן שלא ניתנה תורה אף ישראל נקראו בני נח (רש"י עבודה זרה ג א ד"ה נמרוד, שם נא א ד"ה לבני נח, סנהדרין נט א ד"ה ואליבא, זבחים קטז א ד"ה הכל, חולין ק ב ד"ה דיקא)[2].

שבע מצוות
החיוב
בני נח נצטוו על שבע מצוות (תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ח ד; סנהדרין נו א; רמב"ם מלכים ט א), והודיענו הקדוש ברוך הוא בתורה על ידי משה רבנו שבני נח מקודם נצטוו בהן (רמב"ם שם ח יא, וראה שם ט א)[3].

שבע המצוות
שבע מצוות אלו הן:

(א) עבודה זרה, (ב) ברכת השם, (ג) שפיכות דמים, (ד) גילוי עריות, (ה) גזל, (ו) אבר מן החי, (ז) דינים (תוספתא עבודה זרה שם; סנהדרין שם; בראשית רבה (וילנא) לד ח; רמב"ם מלכים ט א).

מקור החיוב בשבע מצוות
ר' יוחנן ור' יצחק למדו שבע המצוות מהכתוב: וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל (בראשית ב טז, סנהדרין נו ב), שכולו מיותר, שהיה די לומר שאסור בעץ הדעת, אלא לדרשה נאמר.

ר' יוחנן דורש: וַיְצַו - אלו הדינים; ה' - זו ברכת השם; אֱלֹהִים - זו עבודה זרה; עַל הָאָדָם - זו שפיכות דמים; לֵאמֹר - זו גילוי עריות; מִכֹּל עֵץ הַגָּן - המופקרים לך, ולא גזל; אָכֹל תֹּאכֵל - העומד לאכילה, ולא אבר מן החי (סנהדרין נו ב, ורש"י. וראה שם כיצד לומדים כל מצוה ממשמעות הלשון)[4].

ר' יצחק מחליף הלימודים של עבודה זרה ודינים, ודורש: וַיְצַו - זו עבודה זרה; אֱלֹהִים - אלו הדינים.

מהראשונים יש שכתב שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבנו, והדעת נוטה להן, ואין הלימודים ממקרא זה אלא אסמכתא (ראה ערכו) בעלמא, אלא שמכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוו (רמב"ם מלכים ט א, וכסף משנה שם).

קודם המבול
שבע מצוות אלו, מכיון שנדרשים ממקרא שנאמר לאדם הראשון, סוברים רוב הראשונים שאף אדם הראשון עצמו נצטווה בכולן (ראה סנהדרין נט ב, ורש"י ד"ה כירק, ורש"י שם נז א ד"ה למישרי בשרו, תוספות שם נו ב ד"ה אכל); ויש סוברים שאדם הראשון נצטווה על ששה דברים בלבד, וכשבא נח ניתוסף לו איסור אבר מן החי (רמב"ם מלכים ט א. וראה כסף משנה ורדב"ז שם). וטעם הדבר שעד נח היה איסור לאכול בעלי חיים.

מהתנאים יש שפוחתים יותר ממספר שבע המצוות לאדם הראשון: ר' יהודה אומר אדם הראשון לא נצטווה אלא על עבודה זרה בלבד; ר' יהודה בן בתירה אומר אף על ברכת השם; ויש אומרים אף על הדינים (סנהדרין נו ב).

אחר המבול נצטוו בני נח לכל הדעות בכל שבע המצוות (תוספות שם ד"ה לא).

מצוות נוספות בבן נח
תנא דבי מנשה מוציא מכלל שבע המצוות דינים וברכת השם, ומכניס במקומם סירוס (ראה ערכו)[5] וכלאים (ראה ערכו)[6] (סנהדרין נו ב, נז א); רבי חנינא בן גמליאל מוסיף דם מן החי (בראשית רבה (וילנא) לד ח); רבי שמעון בן יוחאי מוסיף כשפים (סנהדרין שם; בראשית רבה שם).

הלכה כדעה ראשונה, שדינים וברכת השם מכלל שבע המצוות (רמב"ם מלכים ט א).

פרטי החיובים
שבע מצוות בני נח הן כעין כללים, ויש בהן פרטים רבים, כמו עריות שנחשבת להם כמצוה אחת, ויש בה פרטי איסורים רבים; וכן עבודה זרה שנחשבת להם כמצוה אחת, חייבים בה בני נח בכל האיסורים שיש לישראל במצוה זו, אלא שאין הם מוזהרים בלאו מיוחד על כל פרט כישראל, שאת ישראל רצה הקדוש ברוך הוא לזכות והרבה להם מצוות (החינוך מצוה תטז).

ויש שכתב ששבע מצוות כלליות הן, ובפרטן הן שלשים, והוא שאמרו (חולין צב א) שלשים מצוות קבלו עליהם בני נח (עשרה מאמרות מאמר חיקור דין ח"ג כא)[7].

ויש שכתב שכל המצוות התלויות בסברה הכל מתחייבים בהן, אף בני נח (הקדמת רב ניסים גאון למפתח מנעולי התלמוד).

לא נמנו בין שבע המצוות אלא מצוות שהן בשב ואל תעשה, ואף על פי שדינים הוא מצוה שבקום ועשה, יש בה גם שב ואל תעשה (ראה להלן: בקום ועשה), אבל מלבד שבע המצוות יש גם מצוות שבקום ועשה שנצטוו עליהן (סנהדרין נח ב ונט א. וראה להלן).

ולא נמנו אלא מצוות הנוהגות לדורות, אבל לא מצוות שנהגו לשעה, כגון איסור אכילת בשר ועץ הדעת לאדם הראשון (תוספות סנהדרין נו ב ד"ה לא. וראה משנה למלך מלכים י ז).

בכישוף
ר' שמעון אומר שנצטוו בני נח בכישוף (סנהדרין נו ב).

להלכה נחלקו ראשונים: יש סוברים שמותרים בכישוף (רמב"ם עבודה זרה יא ד, לפי כסף משנה שם, על פי חולין צה ב. וראה ערך נחש); ויש סוברים שאסורים בכישוף (הראב"ד בהשגות שם. וראה תוספות חולין שם ד"ה כאליעזר. וראה ערך הנ"ל).

מכה ישראל
עכו"ם שהכה את ישראל חייב מיתה (סנהדרין נח ב ורש"י), ואין חיובו אלא בדיני שמים (כסף משנה מלכים י ו), ואפילו חבל בו אינו נהרג (רמב"ם שם).

בגדר האיסור יש אומרים שהוא משום גזל, ולכן אפילו הכה חברו בן נח – חייב; ויש אומרים דוקא כשהכה ישראל משום קדושת ישראל (שתי דעות בחידושי הר"ן סנהדין נח ב ד"ה כותי).

הלכות שנבדלו בהם בני נח
יש בשבע המצוות דברים שבהם נבדלים בני נח מישראל, בין להחמיר ובין להקל:

עבודה זרה בשיתוף
רוב האחרונים סוברים שבעבודת עבודה זרה אף בן נח מוזהר על השיתוף כישראל (שו"ת שער אפרים לח; שו"ת נודע ביהודה תנינא יורה דעה קמח); ויש סוברים שאף בעבודת עבודה זרה לא הוזהר בן נח על השיתוף[8].

בקידוש השם
נסתפקו בגמרא אם בני נח מצווים בקידוש השם (ראה ערכו), כגון שאנסוהו לעבוד עבודה זרה, אם הוא מחוייב ליהרג ולא לעבור, כדרך שישראל מחוייב (ראה ערך אהבת השם: אהבה במסירת נפש, וערך קדוש השם), שכשנצטוו בשבע המצוות נצטוו עליהן ועל כל השייך בהן, וקדושת השם שלהן בכלל שבע המצוות, או שלא נצטוו על כך (סנהדרין עד ב, לגירסתנו שהבעיא לא נפשטה, וראה תוספות שם עה א ד"ה ואם); ויש אומרים שהספק נפשט שאינם מצווים על קידוש השם (רמב"ם י ב[9]).

בהריגת עובר
אף במקרים שאין הישראל חייב עליהם מיתת בית דין, כגון שהרג עובר במעי אמו, שהכה את האשה ויצאו ילדיה, שהישראל אינו חייב עליו מיתה (ראה ערך אדם: עובר, וערך עובר) - בן נח חייב (ר' ישמעאל בברייתא סנהדרין נז ב; ברשאית רבה (וילנא) לד ו). יש מהתנאים שחולקים וסוברים שאף בן נח אינו חייב על העוברים (ת"ק בברייתא שם, ותנא דבי מנשה). הלכה כדעה ראשונה (רמב"ם שם ד)[10].

מהאחרונים יש שכתבו שאין בן נח חייב בהריגת עובר שהוא פחות מארבעים יום (שו"ת אחיעזר ג סוף סה; שו"ת אגרות משה חושן משפט ב סט (ג); שו"ת תשובות והנהגות ב תשלה).

במקרה של סכנה לאם במהלך ההריון או הלידה, מותר לבצע הפלה גם בגויה; במקרה זה עדיף לבצע ההפלה על ידי רופא ישראל, ואם אי אפשר, מותר גם על ידי רופא גוי (שו"ת מחזה אברהם ב יורה דעה יט; שו"ת כח שור כ).

בעריות
עריות שמחמת קורבה נחלקו תנאים באיזו מהן הוזהרו בני נח (סנהדרין נז ב- נח א)[11].

אין לבן נח עריות הבאות מחמת קורבת האב, שהתורה הפקירה את זרעו (יבמות צח א), ואף על פי שלענין ירושה יש לבן נח אב (ראה נזיר סא א. וראה ערך ירושה), וכן לענין יחס (ראה ערך אב (א): היחס), בעריות הפקירה התורה זרעו (רמב"ן יבמות צח א ד"ה גר)[12].

בעריות שלא מחמת קורבה הוזהרו בני נח על אשת איש, ועל הזכור[13], ועל הבהמה[14] (סנהדרין נח א; רמב"ם ט ה).

בן נח שבא על אשת חברו שלא כדרכה - פטור (סנהדרין נח ב; רמב"ם שם ז); ויש מהאמוראים סוברים שבן נח שבא על אשתו שלא כדרכה - חייב (סנהדרין שם).

נישואין
אין לבני נח קידושין ואירוסין (ירושלמי קידושין א א, בבלי סנהדרין נז ב), אבל יש להם נישואים בינם לבין עצמם על ידי ביאה (סנהדרין נז ב)[15].

גירושין
גירושין אין לבני נח (ירושלמי קדושין א א). יש מפרשים שאין להם גירושין כלל, ואין לה היתר לעולם (ר' דוד בחידושי הר"ן סנהדרין נח ב ד"ה מדקרו); ויש מפרשים שאין להם תורת גירושין בכתב כישראל, אלא משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה, או משתצא היא מרשותו ותלך לה, ואין הדבר תלוי בו בלבד, אלא שניהם מגרשים זה את זה (רמב"ם מלכים ט ח; חי' הר"ן סנהדרין שם)[16].

מיתת הבעל מתירה את אשתו אף בבן נח (ראה סנהדרין נח א באשת אב שהיא לאחר מיתת אביו)[17].

בגזל
בן נח חייב בגזל אף על פחות משוה פרוטה (סנהדרין נז א; רמב"ם מלכים ט ט), ונהרג עליו (עירובין סב א).

בדינים
כשם שישראל מצווים להושיב בתי דינים בעיירות שלהם (ראה ערך בית דין: מינוים) כך בני נח מצווים בעיירות שלהם (סנהדרין נו ב), היינו בכל פלך ופלך (סנהדרין שם; רמב"ם מלכים ט יד), ובכל עיר ועיר (סנהדרין שם. והרמב"ם לא הזכיר). ונחלקו ראשונים: יש אומרים שעל הדיינים לדון את בני נח בשש מצוות שלהם ולהזהיר את העם, ואף העובר על המצוה השביעית זו מצות דיינים, חייב ונהרג (עי' להלן: ענשם), וכל שראו באחד שעבר ולא דנהו - נהרג (רמב"ם מלכים שם). ואף על פי שזהו ביטול מצות עשה - בן נח נהרג אף על ביטול עשה (חידושי הר"ן סנהדרין שם), או לפי שיש בדינים אף שב ואל תעשה, היינו קום ועשה משפט ואל תעשה עול (עי' סנהדרין נט א, ורש"י). לדעה זו כל דיני ממונות שבין אדם לחברו, כגנבה ואונאה וכיוצא בהן, נכללים לבני נח בכלל גזל (שו"ת חתם סופר ו יד).

ויש אומרים שמצות הושבת דיינים אינה אלא חלק אחד ממצות דינים, והוא הקום ועשה שבה, ולא נהרג עליו בן נח כשאינו מקיימו, שלא אמרו אלא "אזהרתם זוהי מיתתם" (עי' להלן: ענשם), אלא שנצטוו בני נח אף בדינים כאותם שנצטוו ישראל, כדיני גנבה וגזלה ואונאה ועושק שכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחברו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהם, וכל איש מהם שגנב ועשק וכו' הוא שעבר על מצות דינים של שב ואל תעשה - ונהרג (רמב"ן בראשית לד יג), אבל רשאי הגוי לומר לבעלי הדין איני נזקק לכם, וכל שכן שלא יהרג כשלא יעשה עצמו קצין או שוטר לשפוט את אחרים (רמב"ן שם, בשם ירושלמי, ולפנינו בירושלמי אינו).

יש אומרים שבכלל מצות דינים היא אף זו שמחוייב לילך אל הדיין לפסוק לו דין ולקבל עליו את דינו כשיש לו דין עם חברו, ואסור לו לעשות דין לעצמו (שאילתות שאילתא ב, וראה בהעמק שאלה שם).

בדינים שבין אדם לחברו דנו אחרונים אם נצטוו על כל פרטי הדינים כמשפטי התורה לישראל, או שאין להם פרטי דינים אלא מחוייבים לשפוט בחוקים נימוסיים לפי משפט יושר שלהם (שו"ת הרמ"א סי' י; שו"ת חת"ס ו יד); ויש חולקים וסוברים שלדברי הכל אינם מצווים על פרטי הדינים כפי התורה, אלא להעמיד שופטים שידונו לפי חוקיהם (העמק שאלה לשאילתות ב).

בקום ועשה
בין שבע המצוות לא נחשבו אלא מה שהוא שב ואל תעשה, אבל לא מה שהוא בקום ועשה (סנהדרין נט א).

נכרי ששבת
נכרי ששבת ממלאכתו יום שלם חייב מיתה; ולאו דוקא ששבת ביום השבת, אלא אפילו באחד מימות החול (סנהדרין נח ב; רמב"ם מלכים י ט).

איסור זה לא נמנה בין שבע המצוות, לפי שקום ועשה היא זו, היינו קום ועשה מלאכה (סנהדרין שם ורש"י). וכתבו ראשונים שזוהי אחת משתי מצוות עשה שנוספו לבני נח על שבע המצוות (חידושי הר"ן סנהדרין נח ב ד"ה כותי).

ונחלקו ראשונים בגדר איסור זה:

יש אומרים שסתם מנוחה נאסרה להם, אפילו כשאינם מתכוונים לשם חובה, כמו שבת שהוא יום שביתה לישראל, או כאחד בשבת שהנוצרים שובתים בו משום חיוב דתם, אלא אסורים להיבטל ממלאכה אפילו ביום שאינו בן שביתה להם (רש"י סנהדרין נח ב ד"ה אמר).
ויש אומרים שהאיסור הוא כשמבדה דת ועשה אפילו אחד מימות החול כמו שבת, ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו (רמב"ם מלכים י ט; מאירי ורמ"ה סנהדרין שם).
מצוות צדקה
יש מהראשונים סוברים שבני נח מצווים על מצות צדקה, ולא חשבוה בשבע המצוות לפי שהיא בקום ועשה, וזוהי אחת משתי מצוות עשה שנוספו לבני נח (ר"ן סנהדרין נו ב ד"ה ויצו).

ויש שנראה מדבריהם שאינם מצווים על כך, אלא שיכולים לקבל עליהם מצות צדקה (ראה רמב"ם מלכים י י. וראה רש"י נו ב ד"ה דיני קנסות).

כבוד אב
במצות כיבוד אב אין בן נח מצווה (קדושין לא א; נזיר סא א); ויש שכתב שמכל מקום קיבלו עליהם מימות עולם כיבוד אב (נחל אשכול מילה לט אות ו).

פריה ורביה
בפריה ורביה אין בני נח מצווים (סנהדרין נט ב; תוספות יבמות סב א ד"ה בני); ויש סוברים שבני נח מצווים על פריה ורביה (שאילתות שאילתא קסה; תוספות חגיגה ב ב ד"ה לא תהו).

השחתת זרע
לסוברים שאיסור השחתת זרע תלוי בפריה ורביה (ראה ערך השחתת זרע מחלוקת ראשונים בדבר) - בני נח מכיון שאחר מתן תורה אינם מצווים בפריה ורביה אינם מצווים על השחתת זרע (תוספות סנהדרין נט ב ד"ה והא), אבל קודם מתן תורה מצינו שבני נח נענשו על עון זה בדור המבול (ראש השנה יב א), וכן ער ואונן (יבמות לד ב, וראה משנה למלך מלכים י ז).

כבוד התורה
בין שלשים המצוות שקיבלו עליהם בני נח (ראה לעיל: שבע מצוות) חשבו שמכבדים את התורה (חולין צב א).

בתוספת מצוה
אין מניחים לנכרים לחדש דת ולעשות מצוות לעצמם מדעתם, אלא או יהיה גר צדק ויקבל עליו כל המצוות (ראה ערך גר), או יעמוד בתורתו - שבע המצוות - ולא יוסיף ולא יגרע (רמב"ם מלכים י ט).

איסור לימוד תורה
לפיכך בן נח שעסק בתורה חייב מיתה (סנהדרין נט א), ולא יעסוק אלא בשבע מצוות שלהם בלבד (רמב"ם מלכים י ט), שאפילו נכרי שעוסק בתורה, בשבע מצוות שלהם, הוא ככהן גדול (סנהדרין שם. וראה ערך אדם: עכו"ם).

לא נוסף איסור זה על שבע המצוות, לפי שהרי זה בכלל גזל, מכיון שהתורה ירושה לנו ולא להם, או שהוא בכלל עריות, למי שדורש "מורשה" מלשון "מאורסה", שהתורה מאורסה לישראל בלבד (סנהדרין שם); ויש שכתבו שאין אלו אלא אסמכתות בעלמא, ואינו חייב מיתה אלא בידי שמים, אבל אינו נהרג (ראה להלן: ענשם), ולכן לא נמנה בשבע המצוות (כסף משנה מלכים שם, לדעת הרמב"ם).

ויש מהראשונים שכתב בטעם האיסור שנראה כמי שהוא מבני עמנו, מתוך שרואים אותו יודע תורה, ויבואו לטעות אחריו (מאירי סנהדרין נט א ד"ה בן).

חילוק בין נוצרים לישמעאלים
וכתבו ראשונים שמותר ללמד המצוות לנוצרים ולמשכם אל דתנו, שהם מאמינים בנוסח התורה שלא נשתנה, רק מגלים בה פנים בפירושם המופסד, ומפרשים זאת בפירושים שהם ידועים בהם, ואם יעמידום על הפירוש הנכון אפשר שיחזרו למוטב, ואפילו לא יחזרו, לא יבוא לנו מזה מכשול ולא ימצאו בכתוביהם דבר שונה מכתובינו; אבל אסור ללמד לישמעאלים, כי הם מאמינים שתורתנו אינה משמים, ואם ילמדום דבר שיימצא מנוגד לאמונתם יהיה זה מכשול לישראל (תשובות הרמב"ם (בלאו) א קמט).

עונשו
עסק הנכרי בתורה, או שבת, או חידש דבר בתורת דת ומצוה, מכים אותו ועונשים אותו ומודיעים אותו שהוא חייב מיתה בידי שמים על זה, אבל אינו נהרג (רמב"ם מלכים י ט. וראה להלן).

רצה לקיים מצוות
בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעים אותו לעשותה כהלכתה, ואם הביא קרבן עולה מקבלים ממנו, נתן צדקה מקבלים ממנו (רמב"ם מלכים י י)[18].

נכרי שעשה מצוה נותנים לו שכר מצוה, אך לא כמי שהוא מצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה (ראה עבודה זרה ג א, בז' מצוות), אבל שכר מצוה בידו (ראה להלן: שכרם), והתורה אמרה: כָּכֶם כַּגֵּר (במדבר טו טו). לפיכך נכרי שרוצה להימול לשם מצוה, ישראל מל אותו (תשובות הרמב"ם (פריימן) קכד. וראה רמב"ם מילה ג ז). וכתבו ראשונים שמכיון שהנכרים אף על פי שאינם חייבים במצוות אם עשו מהם שום דבר יש להם קצת שכר, לכן מעשיהם במצוות קיימים, והנכרי שתרם - תרומתו תרומה (פירוש המשניות לרמב"ם תרומות ג ט).

יש מהראשונים שכתב שאם מקיים שאר המצוות, מותר אף לעסוק בתורה בהלכות אותן המצוות שמקיים (מאירי סנהדרין נט א ד"ה בן).

מצוות הצריכות קדושה וטהרה, כתפילין ספר תורה ומזוזה, יש שמצדדים להחמיר שלא להניחם לקיימן (רדב"ז מלכים י י).

בהקרבת קרבנות
נחלקו אמוראים: יש אומרים שבני נח מקריבים עולות ולא שלמים; ויש אומרים שמקריבים אף שלמים (זבחים קטז א, ורש"י). הלכה שמקריבים עולות לבד (רמב"ם מעשה הקרבנות יט טז).

והכל כשרים להיקרב לבני נח, אפילו חיות ותרנגולות, זכרים ונקבות, תמימים ובעלי מומים (זבחים קטו ב. וראה ערך במה: בעכו"ם), כל שלא נעבדו בהם עבירה (זבחים שם).

בני נח מותרים להקריב קרבנותיהם בכל מקום, ואין איסור שחוטי חוץ נוהג בהם, ובלבד שיקריבו בבמה (ראה ערך במה: בעכו"ם).

נביא שקר
יש מן הראשונים שכתב שאם יעמוד איש מן האומות, ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם אלא לזמנן, הרי זה נביא-שקר (ראה ערכו), ומיתתו בחנק (רמב"ם יסודי התורה ט א).

מצוות שנשנו ושלא נשנו בסיני
הכלל
כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני, לזה ולזה נאמרה (סנהדרין נט א), היינו לבני נח ולישראל, שכשנתן הקדוש ברוך הוא תורה לישראל לא נטל אותם מבני נח, אלא עדיין עומדים בציוויים (גמ' שם ורש"י).

וכל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני, לישראל נאמרה ולא לבני נח (גמ' שם), שאף על פי שעד מתן תורה נצטוו עליה בני נח, מכיון שלא חזרה התורה לצוות עליהם, מוכח שישראל שיצאו לקדושה עמדו באיסורם, אבל עכו"ם ניטלו מהם (רש"י שם), שאין לומר להיפך שלבני נח נאסרו ולא לישראל, שאין לך דבר שלישראל מותר ולעכו"ם אסור (גמ' שם. וראה ערך מי איכא מידי וכו').

גיד הנשה
ואין לנו דבר שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני אלא גיד-הנשה (ראה ערכו) לר' יהודה בלבד (גמ' שם), שלר' יהודה נאסר גיד הנשה לבני יעקב קודם מתן תורה (עי' משנה חולין ק ב), ולא נשנה איסור זה אחר מתן תורה.

מילה
מצוה שנשנית בסיני בשביל דבר שנתחדש בה, הרי זו כלא נשנית שלישראל נאמרה ולא לבני נח, ולכן מילה, אף על פי שנאמרה קודם מתן תורה: וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר (בראשית יז ט), ונשנית בסיני: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל (ויקרא יב ג) - לא נשנית אלא לדרוש שמילה דוחה שבת (ראה ערך מילה), ולישראל בלבד נאמרה

פריה ורביה
וכן פריה-ורביה (ראה ערכו), אף על פי שנאמרה לבני נח: וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ (בראשית ט ז), ונשנית בסיני: לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם (דברים ה כז) - לא נשנית אלא כדי להתיר להם תשמיש המטה שנאסר להם שלשה ימים קודם מתן תורה (ראה ערך דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו), ולישראל בלבד נאמרה ולא לבני נח (סנהדרין נט ב, ורש"י).

עונשם
בשבע המצוות
נחלקו אמוראים על איזו מהמצוות בן נח נהרג:

רב יוסף בשם בי רב אמר על שלש מצוות, (א) על שפיכות דמים, (ב) על גילוי עריות, (ג) ועל ברכת השם.
רב ששת בשם בי רב אמר אף על עבודה זרה נהרג.
רב הונא ורב יהודה וכל תלמידי רב אמרו שעל כל שבע המצוות בן נח נהרג (סנהדרין נז א).
הלכה שנהרג בכולן (רמב"ם ט יד).

בשאר איסורים
על שאר איסורים של בני נח, כגון על הכלאים, ועכו"ם ששבת, או שלמד תורה, או שהכה את ישראל (ראה לעיל) - אינם נהרגים, לפי שאינם נהרגים אלא על שבע המצוות בלבד (כסף משנה מלכים י ו, ו ט; מאירי סנהדרין נו ב ד"ה בני).

יש מהראשונים שכתב שאף על השביתה נהרגים, שהרי הוזהרו בלאו של לא ישבותו, ואמרו על לאו זה אזהרתם זוהי מיתתם (חידושי הר"ן סנהדרין נו ב ד"ה ויצו).

ציוה משה רבנו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בהן בני נח, וכל מי שלא יקבל אותן - יהרג (רמב"ם מלכים ח י).

באיזו מיתה נידון
נחלקו תנאים באיזו מיתה בן נח נהרג: יש אומרים בסייף (סנהדרין נו א); ויש אומרים בחנק (סנהדרין נז ב). הלכה כדעה ראשונה (רמב"ם ט יד).

בעריות יש הבדל: כשנידון בן נח על עריות שלהם, מיתתו כדין בן נח - בסייף, אבל אם בא על עריות של ישראל נידון בדיני ישראל, ולכן אם בעל נערה המאורסה של ישראל, מיתתו בסקילה כישראל, ואם בא על אשת ישראל שנכנסה לחופה ולא נבעלה, מיתתו בחנק כישראל (סנהדרין נז ב; רמב"ם מלכים י ה. וראה ערך אשת איש: בבן נח).

הדיין העד וההתראה
אין בן נח חייב מיתה עד שידונוהו בבית דין (תוספות עבודה זרה סד ב ד"ה איזהו).

בן נח נהרג בדיין אחד ובעד אחד ואפילו קרוב, אבל לא בעדות אשה ובדיין אשה.(סנהדרין נז ב; רמב"ם מלכים ט יד).

בן נח נהרג בלא התראה (סנהדרין שם), שאזהרתם זוהי מיתתם (רש"י יבמות מז ב ד"ה ומודיעין). ונחלקו ראשונים:

יש אומרים שמכיון שאין צריך התראה - נהרג אפילו בשוגג (רש"י מכות ט א ד"ה לפיכך; החינוך מצוה כו).
ויש אומרים שאם שגג בכל המצוות פטור מכלום, חוץ מרוצח בשגגה, לענין זה שאם הרגו גואל-הדם (ראה ערכו) אינו נהרג עליו, ואין לו עיר מקלט (ראה ערך גלות), אבל בתי דינים אינם ממיתים אותו (רמב"ם י א), שאף על פי שאינו צריך התראה, מכל מקום צריך שנדע מתוך מעשיו שעשה הדבר במזיד ובכוונה (לחם משנה שם).
ואף לדעה זו אין שוגג פטור אלא כשעבר בלא כוונה, כגון שבעל אשת חברו ודומה שהיא אשתו או שהיא פנויה, אבל אם ידע שהיא אשת חברו ולא ידע שהיא אסורה עליו, וכן אם הרג ולא ידע שאסור להרוג, הרי זה קרוב למזיד ונהרג, ולא תיחשב זאת להם לשגגה (רמב"ם שם), שבן נח נהרג על שהיה לו ללמוד - דרך ארץ - ולא למד, ולכן אבימלך, שלא למד, היה חייב מיתה (בבא קמא צב א, ומכות ט א וב, ורש"י שם ושם; רמב"ם שם. וראה ערך אומר מותר: בחיוב גלות).

בן נח שבא על עריות ישראל נידון בדיני ישראל (סנהדרין נז ב; ירושלמי קידושין א א).

לדעת רב נחמן בשם רבה בר אבוה (סנהדרין שם) פירושו שבכל עריות ישראל נידון בן נח בבית דין של עשרים ושלושה (ראה ערך בית דין: בדיני נפשות), ושני עדים והתראה כישראל.

לדעת רבי יוחנן - וכן הלכה (רמב"ם מלכים ט ז, י ה) - רק בעריות שאין בדיני בני נח נידון כישראל, כגון שבא על נערה המאורסה של ישראל.

בדעת רבי יוחנן יש סוברים שאף על פי שמיתתו בסקילה כדיני ישראל, מכל מקום אינו צריך עדה ועדים והתראה, אלא נידון בעד אחד ודיין אחד ובלא התראה כבן נח (רש"י סנהדרין נז ב ד"ה דלדידהו).

ויש סוברים שנידון לגמרי כדיני ישראל, וצריך עדה ועדים והתראה (רמב"ם מלכים ט ז, להבנת מראה הפנים בירושלמי קידושין א א ד"ה במה בדעתו).

שיעור גדלות
לעולם אין עונשים מהם לא קטן, ולא חרש, ולא שוטה, לפי שאינם בני מצוות (רמב"ם מלכים י ב). וכתבו אחרונים שאין שיעור גדלות בן נח לחיוב עונש דומה לישראל, שבישראל שיעורו בי"ג שנה ויום אחד ושתי שערות (ראה ערך גדול), אבל בן נח שיעורו בכל אחד כפי מה שהוא, אם רואים בית דין שדעתו שלמה הוא כגדול, ואם לאו הוא בכלל קטן (שו"ת חת"ס יורה דעה שיז; מנחת חנוך קצ)[19], ויש חולקים (חלקת יואב אורח חיים א. וראה נחל יצחק ז ו, פט ב, ואור שמח איסורי ביאה ג ב).

בן נח שנתחייב מיתה ונתגייר, ראה ערך אשתני גופא: בעונש מיתה.

שכרם
שבע מצוות שקבלו עליהם בני נח, לאחר שראה הקדוש ברוך הוא שלא קיימום, עמד והתירן להם, כלומר: שאפילו אם יקיימו אותן יקבלו שכר רק כמי שאינו מצווה ועושה, אבל לא שהתירן לפטרם מעונש, שנאמר: עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם (חבקוק ג ו), מה ראה, ראה שבע מצוות שקיבלו ולא קיימום, וַיַּתֵּר גּוֹיִם, שלא יקבלו שכר כמצווים ועושים (בבא קמא לח א ורש"י. וראה לעיל: בתוספת מצוה, על שכרם כשעוסקים בתורה בשבע מצוות שלהם, ועל קיימם שאר מצוות שלא משבע המצוות).

חסידי אומות העולם
כל המקבל עליו שבע מצוות ונזהר לעשותן, הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה, והודיענו על ידי משה רבנו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת - אינו מחסידי אומות העולם אלא[20] מחכמיהם (רמב"ם מלכים ח יא)[21].


הערות שוליים
ג, שמח2 – שסב1. וראה עוד ערכים גוי; גר תושב.
וראה ערך אבות (א) : גירות האבות, אם יש לאבות דין בן נח.
וראה אור שמח (איסורי ביאה יד ז) שרצונו לומר שנצטוו על ידי אדם ונח שבניהם ישמרו אותן.
וראה עוד בדרך הלימוד בספר האשכול הל' טרפות סי' כ; תורה שלמה מלואים לבראשית ב עמוד תקכח.
להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שהסירוס מותר לבני נח (רא"ש בבא מציעא ז ו; בית יוסף אבן העזר ה; דעה א' ברמ"א בשו"ע אבן העזר שם: ומותר למכור כו', ראה שם בבאור הגר"א ס"ק לז בשם "כל הפוסקים"); ויש פוסקים לאיסור (שאילתות אמור שאילתא קה, וראה שם בשאילת שלום ובהעמק שאלה; סמ"ג לאוין קכ; אור זרוע בבא מציעא רפו; דעה ב' ברמ"א בשו"ע שם). וראה ערך אמירה לנכרי שבות: בשאר איסורים, וערך סירוס אם מותר לצוות לנכרי לסרס בהמתו של ישראל.
להלכה נחלקו ראשונים: יש שפסקו שבן נח אסורים בהרבעה והרכבה (שאילתות שאילתא צט, וראה שם בהעמק שאלה; רמב"ם מלכים י ו; הגהות מרדכי גיטין ו תסד; שלטי גבורים קדושין סו א, בשם ריא"ז), ומהם שכתבו שאיסורן מן הקבלה, ואין נהרגים עליהן כדרך שנהרגים על שבע המצוות (רמב"ם שם, וראה כסף משנה שם שלא פסק כר"א, אלא שמכל מקום אסורים מהקבלה, וראה בחידושי הר"ן סנהדרין שם לדעתו שגם לחכמים אסורים, ובבאור הגר"א יורה דעה רצו ס"ק ד כתב שפסק כר"א. וראה כסף משנה ומשנה למלך כלאים א ב); ויש שפסקו כחכמים שבן נח מותרים בהרבעה והרכבה (ריטב"א קדושין לט א, וכן משמע בתוספות סנהדרין ס א; ש"ך יורה דעה רצז ס"ק ג, ושם שכן משמע גם דעת הבית יוסף והב"ח והלבוש, אבל ראה לבוש אורח חיים תרמט שאסר אתרוגים מורכבים מטעם שגם לבן נח אסור. וראה בארוכה בברכי יוסף יורה דעה רצה, ושם שמהרא"ש הלכות כלאים נראה שסובר שמותרים).
ראה באנציקלופדיה התלמודית נספח בסוף כרך ג' שם פורטו שלושים מצוות בני נח לשיטות השונות בראשונים.
ראה ש"ך יורה דעה קנא ס"ק ז, בשם דרכי משה, וראה פתחי תשובה קמז שם, בשם משנת חכמים. וראה שאילת יעב"ץ א מא ששיתוף הוא כשמודה שהקב"ה הוא סיבת הכל, אלא שמכניס אמצעיים בהנהגת העולם השפל וחולק להם כבוד; אולם המרבים ברשויות, אף שאומרים בפיהם שהם אחדות, הם אינם בגדר משתפים, אלא מינים הגרועים ממשתפים.
וראה במשנה למלך שם, שמצדד לומר שבשפיכות דמים אף בני נח מצווים ליהרג ולא לעבור.
ונסתפקו ראשונים אם מותר לבן נח להרוג את העובר כדי להציל היולדת (ראה תוספות נט א ד"ה ליכא. וראה ערך אין דוחין נפש מפני נפש, דינו בישראל). עוד יש מי שנסתפק ביסוד חיוב המיתה בבן נח, אם הוא מפני שהתורה גילתה לגביהם שעובר הוא נפש, ואזהרתו מדין רציחה; או שזו עבירה מיוחדת ואיננה מגדרי רציחה (מנחת חינוך רצו). ויש מי שכתב, שאיסור הריגת עובר לבן נח הוא איסור מיוחד, ואינו מחמת רציחה (שו"ת כח שור סי' כ. וראה בשו"ת חלקת יואב, קונט' קבא דקושייתא, סי' יט, מה שהקשה ממעשה יהודה ותמר, איך רצו להורגה בהריונה, הרי בן נח מוזהר על העוברים, וראה בתורה שלמה בראשית לח סוף אות צו).
להלכה פסקו ראשונים שבעריות שמחמת קורבה אין בן נח אסור אלא באמו ובאשת אביו ובאחותו מאמו (רמב"ם איסורי ביאה יד י, ומלכים ט ה), ויש מוסיפים אף באחות האם מן האם (רמב"ן יבמות צח א ד"ה ונמצא), ויש אוסרים בין אחות האם ובין אחות האב מן האם ומתירים באשת האב (רא"ש יבמות יא, בשם יש פוסקים). כל קרובות שמחמת אישות מותרות לו, אפילו לדעת הפוסקים שאשת אב אסורה לו (רמב"ן ורשב"א יבמות שם, וכן דעת הרמב"ם שם); ויש מן הראשונים שסובר שקרובות האשה אסורות לו (חידושי הרמ"ה סנהדרין נח א. וראה ערך כל ערוה במקומו).
מלבד במקום שהתורה גזרה מפורש איסור קורבה מן האב, כמו אשת האב לר' עקיבא, ואחות האב לר' אליעזר, ואחותו מן האב לר' מאיר בירושלמי (רמב"ן יבמות שם. וראה ערך אחות: בבן נח).
על הזכור בן נח חייב, בין שבא על הקטן, ובין שבא על הגדול (רמב"ם מלכים ט ו. וראה כסף משנה שם שנסתפק בקטן פחות מבן ט'. וראה ערך משכב זכור). בין שלושים המצוות שקבלו עליהם בני נח חשבו זו שאין כותבים כתובה לזכרים (חולין צב א).
בן נח שבא על הבהמה, אין הורגים אותה כדרך שהורגים בישראל משום קלונו של האיש (ראה ערך רובע ונרבע), שלא נצטוו בהריגת בהמה אלא ישראל (רמב"ם מלכים ט ו), שבבן נח אין בזה משום קלון, מכיון שדרכם בכך ואינם מתביישים, ועוד שהתורה לא הקפידה על קלונו (רש"י סנהדרין נה א ד"ה קלון ליכא).
ונחלקו אמוראים: ר' אלעזר אמר שאינה אשת איש אלא כשנתכוין לקנותה, ושמואל אמר אפילו שלא נתכוין לקנותה (ירושלמי קידושין א א). הלכה שאינו חייב אלא אם כן נבעלה לבעלה לשם אישות (מגיד משנה אישות א א).
יש סוברים שהוא אינו יכול לגרשה, והיא יכולה לגרשו, שעליו נאמר: וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ (בראשית ב כד), ולא עליה (ר' יוחנן בברשית רבה יח, לפי' המיוחס לרש"י שם, אבל ביפה תואר שם פירש שאף היא יכולה לגרשו) .
וראה פני יהושע (קדושין יג ב בתוספות ד"ה לכו"ע) שאיסור עשה של 'ודבק' יש בבן נח אף לאחר מיתת הבעל.
וראה ערך צדקה, למי מחלקים הצדקה שלהם.
על פי הרמב"ם מלכים ט י שלא ניתנו שיעורים לבן נח, שו"ת הרא"ש כלל טז א שי"ג שנה לשיעור גדלות הוא מכלל השיעורים שניתנו בהלכה למשה מסיני. וראה תוספות רי"ד כתובות יא א והגדילו וכו' שבאו לכלל דעה.
הגירסא ברמב"ם בחלק מהדפוסים "ולא מחכמיהם", ראה ילקוט שינויי נוסחאות רמב"ם פרנקל, וראה בספר תולדות אדם להגר"ז מווילנא ז"ל, דיהרנפורט תקס"א, מקור במדרש. וראה בתורה שלמה כרך משפטים הערה בסוף הכרך.
בשם הגרי"ז מבריסק מובא (ספר מלכות בית דוד [מלינובסקי] מהדו"ב יא ב) שכוונת הרמב"ם לומר שמברכים עליו ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם, וראה שם כל הענין.
 

נדיב לב

משתמש ותיק
ז' מצוות ב"נ בזמן הזה

חידוש גדול מצינו בדברי שלשה גדולי עולם מרבותינו האחרונים דאין ב"נ בזמן הזה מצווים בשבע מצוות, ואבאר.

א. כתב בשו"ת פני יהושע (ח"א יו"ד סימן ג' וח"ב סימן מ"ג) דלאחר מתן תורה פטורים ב"נ משבע מצוותיהן, ומתוך כך דן להתיר מכירת בעלי חיים לנכרי אף כשיש חשש שהנכרי יסרסם וב"נ נצטוו על הסירוס. ויסוד דבריו השתית על המבואר בעבו"ז ב' ע"ב וב"ק ל"ח ע"א "עמד וימודד ארץ ראה ויתיר גויים, ראה הקב"ה שבע מצוות שקיבלו עליהם הגויים ולא קיימו אותם עמד והתיר אותם להם".

והנה בשו"ת פני יהושע (ח"ב סימן מ"ג) מצאנו מה שהשיג בעל צמח צדק על דברי מחותנו הגאון פני יהושע דהלא להדיא מבואר בגמ' (עבו"ז ב' ע"ב) דמעולם לא הותרו ז' מצוות לבני נח אלא דאם מקיימין אותם אין מקבלין שכר אלא כמי שאינו מצווה ועושה, אבל נענש וז"ל הגמ':

"דתני רב יוסף עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, מאי ראה, ראה ז' מצות שקבלו עליהן בני נח ולא קיימום, כיון שלא קיימום עמד והתירן להן. איתגורי איתגור, א"כ מצינו חוטא נשכר. אמר מר בריה דרבינא לומר שאף על פי שמקיימין אותן אין מקבלין עליהם שכר. ולא, והתניא היה רבי מאיר אומר מנין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול, תלמוד לומר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם, הא למדת שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. אלא לומר לך, שאין מקבלין עליהם שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה, דאמר ר' חנינא גדול המצווה ועושה יותר משאינו מצווה ועושה".

והפני יהושע השיב על דבריו וכתב:

"אמת הדבר ומ"מ לא הוי לפני עור ממש כיון שעתה הן אינו מצווין ואם עושין אין מקבלין שכר אלא כאינו מצוה ועושה א"כ אין מכשיל ממש דעיקר לפני עור קאי אמי שמצוה שלא להכשילו ולא על מי שאינו מצוה דהעונש הוא על שהיה מצוה תחלה וגרם בחטאו שנעשו שאינו מצווה ומ"מ אסור הוא מדרבנן (חסר סיום)".

וחבל על דאבדין ושמא ביאר דבריו יותר ולא זכינו לאורם, ויש לעיין במה שנשאר בידינו מדבריו.

מה שכתב שנענשים על שגרמו בחטאם שהתירו להם, חידוש גדול הוא, וקשה להגדיר את הדברים. ועוד יש לתמוה בסברתו, הלא אבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהנה ולמה יענשו לדורות עולם משום שבימי קדם לא קיימו מצוותיהם והקב"ה התיר להם.

ושוב כתב דמ"מ אסור מדרבנן. וגם דברים אלה חידוש הם, דמה כחם של חכמים לגזור גזירות ואיסורים על הגויים שלא נצטוו בלא תסור, והלא מבואר בשבת (כ"ג ע"א) והיכן צוונו בלא תסור, הרי שמקור סמכותם של חכמים בלא תסור, ומה כחם של חכמים על ב"נ שאינם בכלל לא תסור.

ואף דפשוט דיש ביד חכמים לתקן לחייב את הקטנים, וכבר ביארתי במק"א (מנחת אשר בראשית כ"א) מה דפשיטא לי שחכמים חייבו גם את הקטן בחיוב עצמי מדין חינוך לקיים את מצוות ה', שאני קטן שהוא ישראל ואתי לכלל חיוב מגוי שאינו בן ברית כלל, שאינו מצווה לשמוע בדברי חכמים.

ויש מקום לדחוק דאין כונת הגמ' דכל כחם וסמכותם של חכמים לגזור ולתקן מושתת על לאו דלא תסור, אלא דכל קושית הגמ' רק על נוסח הברכה "אש"ב וצוונו להדליק נר חנוכה" והיכן מוונו, וע"ז אמרו דצוונו בלא תסור, אך באמת סמכותם של חכמים מקורו במש"כ "ושמרתם את משמרתי – עשו משמרת למשמרתי" וכמבואר ביבמות (כ"א ע"א), ואפשר שמפסוק זה למדנו דיש כח בידם לגזור על האומות דהלא גם שבע מצוות בני נח מתורת משה למדנו כמבואר לעיל.

ודו"ק בזה.

ועוד יש לתמוה דאף אם נניח שיש ביד חכמים לגזור גזירות אף על אומות העולם, מה ענין מצאו לחייב את הגויים, ומה לנו ולהם.

אמנם לפי המבואר ברמב"ם (פ"ח ה"י מהל' מלכים) דבאמת מצווין אנו לכוף את כל אומות העולם לקבל עליהם שבע מצוותיהם ומי שלא יקבל יהרג, הרי שאכן מוטל על ישראל לכוף את כל יושבי תבל לקיים מצוותיהן, ואנו בני ישראל אחראים לתיקון הסדר העולמי, לא יפלא שיש כח ביד חכמים ואף חובה עליהם לתקן תקנות ולגזור גזירות אף על בני נח, ועדיין צ"ע.

ומ"מ דברי הפנ"י דאף הקב"ה התיר לב"נ שבע מצוותיהן מדרבנן הם חייבים חידוש הם.

אך מצינו כעי"ז בלחם משנה (הל' מלכים פ"ט ה"ט) במה שכתב הרמב"ם דעכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה אך אינו נהרג, וביאר הלח"מ דמה שאמרו שחייב מיתה אינו אלא מדרבנן ומשו"כ אינו נהרג. הרי שתיקנו חכמים להחמיר על הגויים במצוותיהם.

אך באמת דברי הלח"מ אין להם פשר דהלא מודה הוא במפורש שעצם האיסור הוא מה"ת שהרי בסנהדרין (נ"ט ע"א) הקשו למה איסור זה לא נמנה עם ז' מצוות ב"נ, ותירצו לחלק בין קו"ע לשוא"ת, הרי דהוי איסור גמור ככל שאר ז' מצוות ב"נ, אלא דמה שאמרו חייב מיתה הוי מדרבנן. ותימה איפוא שתיקנו מיתה ואינו נהרג, א"כ מה תיקנו ומה גזרו, ממ"נ האיסור מה"ת והעונש אף מדרבנן איננו, אתמהה.

אך מ"מ חזינן מדבריו דחכמים אכן יש בכחם ואף ברצונם לגזור גזירות ולאסור איסורים אף לב"נ במצוותיהם.

ובספר עין הרועים להגאון המהרש"ם (ערך בן נח אות ג') הביא ראיה דב"נ מצווים אף באיסורים דרבנן ממש"כ רש"י (חולין קכ"ח ע"א ד"ה בהשם) שמוזהרים על אבר המודלדל משום איסור אבר מן החי אף דמבואר (שם ע"ג ע"ב) דאין בהם אלא מצות פרוש דהיינו איסור דרבנן, וכ"כ המהרש"ם בתשובותיו (ח"א סימן קכ"ט).

ובאמת נחלקו הראשונים בשאלה זו.

הרשב"א (חולין נ"ז סוף ע"א) כתב דמותר להושיט לבן נח אבר המדולדל כיון שאין בו אלא איסור דרבנן, והרשב"א חזר על משנתו (שם ע"ד ע"א). והש"ך הביא דבריהם (סימן נ"ה סקי"א ובסימן ס"ב סק"ג), אך בשם הסמ"ק (סי' רי"א) הביא דאסור מדרבנן.

ובספר האשכול (ח"ג סי' כ') שהביא שיטה כתב יד שמותר להושיט לב"נ, ודחה דבריו מהמפורש בתוספתא סוף מס' עבו"ז (פ"ט ה"ד) דאסור.

ובפרי חדש (סימן ס"ב ס"ק ז') הביא אף הוא את דברי התוספתא והוכיח ממנה דאבר המדולדל אסור מה"ת וכדעת הרמב"ם (פ"א מהל' מאכ"א ה"ו), אך לדעת רש"י ורוב הראשונים דאסור מדרבנן מוכח כהתוספתא, דב"נ חייבים אף בדרבנן.

אך מ"מ אין לנו דבהני שבע מצוות שב"נ נצטוו בהם חייבין הם לקיימם עפ"י הגדרים שנקבעו ע"י חז"ל, דמצוות אלה לבני ישראל, וכהא דאסרו אבר המדולדל משום אבר מן החי, ונתחדשה הלכה דגם ב"נ שמצווים באבר מן החי נאסר להם אבר המדולדל דכיון שנאסר נאסר גם לב"נ. אך עדיין מסתבר שלא יצאו חז"ל לגזור לתקן ולאסור על ב"נ במצוות שלהם במה שאין לו נגיעה לישראל, וכדברי הלח"מ ושו"ת פני יהושעה, ועדיין צ"ע בכ"ז.

וגם בשו"ת חתם סופר (חו"מ סימן קפ"ה) הביא את דברי הפנ"י (ובטעות צויין שם לסימן י"ד) ותמה על דבריו מהמבואר בגמ' דהתיר להם לענין שאינן מקבלים שכר כמצווה ועושה, ויש להעיר שבחת"ס לא שם אל לבו שבח"ב שבשו"ת פנ"י כבר פלפל בקושיא זו עם בעל צמח צדק.

ב. ועיין עוד בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סימן קכ"ג) שהאריך בסוגיית אין איסור חל על איסור וכתב דאין אבר מן החי נחשב איסור מוסף משום שחל גם על בני נח, שהרי אמרו חז"ל ראה ויתר גויים שהקב"ה התיר להם מצוותיהן עי"ש.

וכבר תמה הגרי"פ פרלא בספר המצוות לרס"ג (ח"ג עמוד רמ"ז) בדברי הגרמע"פ כעין תמיהת הצ"צ בדברי הפנ"י מדברי הגמ' בעבו"ז.

ג. ועוד בה שלישיה בספר עץ החיים להגר"ח אבולעפיה (פר' וישב) הביא בשם מהר"ש אלגאזי דעכו"ם לא בני חיובא כיון שעמד והתיר להם, ותמה עליו כנ"ל מדברי הגמ'.

ג

ולכאורה יש מקום ליישב את דברי הני גדולי עולם מדברי הגמ', דהנה ז"ל הגמ' שם:

"ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח ולא קיימום, עמד והתירן להם. איתגורי אתגר, א"כ מצינו חוטא נשכר. אמר מר בריה דרבנא לומר שאפילו מקיימין אותן אין מקבלין עליהן שכר. ולא, והתניא ר"מ אומר מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול, ת"ל אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כהנים ולוים וישראלים לא נאמר אלא אדם, הא למדת, שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. אמרי אין מקבלים עליהן שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה, דא"ר חנינא גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה".

ויש מקום לטעון דבאמת אין התרה לחצאין, וממ"נ אם מצווים הם למה לא יקבלו שכר כמצווה ועושה ואם לא מצווים הם למה נענשים, אלא כל כוונת הגמ' לתרץ דאף דבאמת התיר להם לגמרי מ"מ אין מקום לתמוה נמצא חוטא נשכר, דבאמת החוטא אף נפסד, והפסדו בכך דאף אם מקיימים אינם מקבלין שכר כמצווה ועושה, וכיון שיש בהתרה זו אף הפסד גדול אין לתמוה נמצא חוטא נשכר.

ולפי"ז צדקו הני גדולים דאכן התיר להם לגמרי ואין חיוב גמור בז' מצוות בני נח בזה"ז.

אך יש לתמוה על דבריהם מגמ' מפורשת (עבו"ז ו' ע"א):

"והתניא אמר רבי נתן מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר, ואבר מן החי לבני נח, ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול".

ודוחק עצום לומר שאין הדברים אמורים אלא לפני שעמד והתיר להם, דהלא הלכתא פסיקתא יש כאן דין אחד לכוס יין לנזיר ואבר מן החי לב"נ.

ועוד דלהדיא כתב רש"י (שם ד"ה ולפני עור):

"ולפני עור - דמזבין ליה בהמה ומקריבה לעבודת כוכבים ובני נח נצטוו עליה דהיא אחת משבע מצות בד' מיתות בסנהדרין (דף נ"ו) ונהי דאמרן עמד והתירן מיהו אל יעברו על ידיך שהרי עתידין הן ליתן את הדין על שאין מקיימין אותן ואף על פי שאין להן שכר בקיומ'".

הרי שעתידין ליתן את הדין, וע"כ צריך לפרש את הדברים כפשוטן שלא הותר להם כלל לעבור על שבע מצוותיהן ולא הותרו אלא לענין זה בלבד דאף אם יקיימו מצוותיהם לא יקבלו שכר כמצוה ועושה.

ואל תתמה כנ"ל וכי יש היתר לחצאין, דנראה לומר בזה סברא פשוטה לפי דברי התוס' בקידושין (ל"א ע"א ד"ה גדול) דהטעם שגדול המצווה ועושה "נראה דהיינו טעמא דמי שמצווה ועושה עדיף לפי שדואג ומצטער יותר פן יעבור ממי שאין מצווה שיש לו פת בסלו שאם ירצה יניח".

הרי לן דכל מעלתו של המצוה ועושה משום שדואג ומצטער פן יעבור, אבל משראה הקב"ה שהם מזלזלים בשבע מצוותיהם ואין דואגים ומצטערים כלל פן יעברו, שהרי לא קיימו מצוותיהם כלל, אין זה מן הדין שיטלו שכר כמצווה ועושה, ולפיכך התיר להם שאינם מקבלים שכר כמצווה ועושה.
 

גופא דעובדא

משתמש ותיק
שמעתי פעם מהגאון ר' איתמר גרבוז שליט"א ששמע מהרב שך שאמר לו ג"א (אינני זוכר אולי בעל התורה תמימה) ביאר נאה ונחמד מה הוא ה30 מצוות. דהנה בב"ק ד' ב' תני ר' חייא עשרים וארבע אבות נזיקין, והנה העכו"ם נצטוו על הדינים, וכל הני כ"ד הם בכלל דינים, א"כ האי תנא דמנה 30 מצוות לב"נ מפיק דינים ומעייל במקומם כ"ד אבות נזיקין נמצא כולם ל' ודפח"ח
 

נחלי מים

משתמש ותיק
פותח הנושא
גופא דעובדא אמר:
שמעתי פעם מהגאון ר' איתמר גרבוז שליט"א ששמע מהרב שך שאמר לו ג"א (אינני זוכר אולי בעל התורה תמימה) ביאר נאה ונחמד מה הוא ה30 מצוות. דהנה בב"ק ד' ב' תני ר' חייא עשרים וארבע אבות נזיקין, והנה העכו"ם נצטוו על הדינים, וכל הני כ"ד הם בכלל דינים, א"כ האי תנא דמנה 30 מצוות לב"נ מפיק דינים ומעייל במקומם כ"ד אבות נזיקין נמצא כולם ל' ודפח"ח

ווארט יפה מאוד!! אבל ברור שלא נכון למעשה כי הגמרא מונה שלשה מהשלשים - לכבד את התורה, לא למכור בשר אדם באיטליז, ולא לכתוב כתובה בנישואי תועבה.
 
חלק עליון תַחתִית