הברה בלשון הקודש- מחמת הגלויות נפלה מחלוקת בין העדות בעם ישראל גבי ההברה בלשון הקודש, וגבי הברות חולם וצירי יש להעיר שכל הנידון הוא רק בלשון הקודש אבל בשפה הארמית נראה ברור שההברה הספרדית (דהיינו של עדות המזרח וצפון אפריקה וספרד) או התימנית היא האמת, דומיא דשאר שפות שדומות לארמית, וכן פשוט לחלוטין אצל מומחי הלשונות, ועוד שנותרו אף בזמנינו מעט מקומות שמדברים בארמית וכך מנהגם בקריאת החולם והצירי, וא''כ מה שנוהגים שאר העדות לקרוא את הגמרא לא כההברה הספרדית הוא לאו דוקא, ומיהו איכא למידק דכיון שבארמית ודאי ההברה הספרדית צודקת א''כ אי נימא שהאמת עם שאר העדות גבי לשון הקודש א''כ בתיבות ארמיות שבמקרא כגון בספר דניאל או בתרגום אונקלוס למה יש את ניקוד החולם והצירי, דהא אינו נכון לקוראם כמנהג שאר העדות, ואי נימא דהאמת עם הספרדים והתימנים א''ש, ולכאו' זו הוכחה ברורה, וכן קשה כיצד נוהגים שאר העדות לקרוא את החולם והצירי בתרגום אונקלוס ובתיבות הארמיות שבמקרא כהברתם הלא בארמית ודאי שהברתם אינה נכונה.
עוד יש להוסיף להעיר דמסתבר יותר שהברת החולם והצירי בלה''ק היא כהברת הספרדים והתימנים כי מומחי הלשונות מייחסים את השפה העברית לשפות השמיות של בני שם בן נח ובכללם ארמית ודומיה, כי צורת השפות האלו דומה מאד זו לזו, והשפות השמיות מבטאם כהברת הספרדים ואין בהם כדוגמת החולם והצירי של הברת האשכנזים והליטאים והפולנים שהם הברות של שפות של צפון ומרכז אירופה.
אמנם הגם שההברה הספרדית לכל גווניה יותר מחוורת, מ''מ אפשר שגם בה יש שיבושים והיא צריכה תיקונים דעל כמה מהברותיה יש להקשות מאי שנא קריאת ניקוד זה מניקוד זה או מאי שנא קריאת אות זו מאות זו, ומ''מ יש להעיר בזה שיש בקריאת לשה''ק ב' נידונים נפרדים, א' מהי ההברה הנכונה לקריאה, ב' כיצד כותבים את הניקוד הנכון בצורותיו ובכלליו, וברור למומחי הניקוד מכל הכתבים שמצאו, שלפני למעלה מאלף שנה היו ג' מיני כתיבות של ניקוד שונות, הטברייני, הבבלי והארצישראלי, וכתיבת הניקוד המצויה בזמנינו היא הטבריינית, והיא אינה תואמת להברה הספרדית כי ההברה הספרדית המצויה תואמת לניקוד הארצישראלי, ועל כן אינו נכון להקשות על ההברה הספרדית המצויה, מה ההבדל בין צירי לסגול וכן מה ההבדל בין קמץ לפתח, כי בניקוד הארצישראלי אין הבדל ביניהם והניקוד שמצוי אצלינו שמבדיל בהם הוא הניקוד הטברייני ולא מוכרח שהוא הנכון.
תוס' בברכות טו: ד''ה בין, כתבו בשם הרי''ף, שאין לקרוא בק''ש וחרה אף במהירות, שלא ישמע וחרף, ע''כ, וא''כ משמע שהיה דרכם לקרוא קמץ כעין פתח כמנהג עדות המזרח, דאל''ה לא ישמע וחרף, ובעלי התוס' צרפתים הם ונהגו בדרך כלל כאשכנזים בגרמניה, ואעפ''כ כתבו כן, וכ''כ הרא''ש ב,יב, וכן הביא שבולי הלקט בשבולת טו, מהגאונים, וכ''כ הטור בסי' סא,יט, אמנם עי' במה שאכתוב בסי' סא, גבי דקדוק בקריאת שמע, שמדברי הטור נראה שחשש אף למשמעות רחוקה.
יש לדון דכיון דברור שרק נוסח אחד הוא האמת א''כ אדם השומע קדיש או ברכה בנוסח אחר מנוסח אבותיו ועונה אמן כנוסח אבותיו, לכאו' אינו מועיל בזה דממה נפשך או שאין כאן ברכה או שאין כאן אמן כיון דודאי אין האמת כשניהם, וכיוצא בזה יש לדון גבי כמה אנשים שעולים לס''ת בכמה נוסחאות, דלכאו' הוי כאילו אחד מהם לא בירך וא''כ חסר מנין העולים ממ''נ, וכן גבי ז' ברכות בחופה, אמנם אפשר דאע''ג דאחד מהם אינו לשה''ק מ''מ יש עליו שם של שפה ולשון בפני עצמו והוי כלועזות בלעז דמהני, וצ''ע. עי' במה שאכתוב ביו''ד סי' רמו, דהרמב''ם כתב שיש מצוה לדבר בלשה''ק, ואביא שם מקור לדברי הרמב''ם.
1273 עמודים
עוד יש להוסיף להעיר דמסתבר יותר שהברת החולם והצירי בלה''ק היא כהברת הספרדים והתימנים כי מומחי הלשונות מייחסים את השפה העברית לשפות השמיות של בני שם בן נח ובכללם ארמית ודומיה, כי צורת השפות האלו דומה מאד זו לזו, והשפות השמיות מבטאם כהברת הספרדים ואין בהם כדוגמת החולם והצירי של הברת האשכנזים והליטאים והפולנים שהם הברות של שפות של צפון ומרכז אירופה.
אמנם הגם שההברה הספרדית לכל גווניה יותר מחוורת, מ''מ אפשר שגם בה יש שיבושים והיא צריכה תיקונים דעל כמה מהברותיה יש להקשות מאי שנא קריאת ניקוד זה מניקוד זה או מאי שנא קריאת אות זו מאות זו, ומ''מ יש להעיר בזה שיש בקריאת לשה''ק ב' נידונים נפרדים, א' מהי ההברה הנכונה לקריאה, ב' כיצד כותבים את הניקוד הנכון בצורותיו ובכלליו, וברור למומחי הניקוד מכל הכתבים שמצאו, שלפני למעלה מאלף שנה היו ג' מיני כתיבות של ניקוד שונות, הטברייני, הבבלי והארצישראלי, וכתיבת הניקוד המצויה בזמנינו היא הטבריינית, והיא אינה תואמת להברה הספרדית כי ההברה הספרדית המצויה תואמת לניקוד הארצישראלי, ועל כן אינו נכון להקשות על ההברה הספרדית המצויה, מה ההבדל בין צירי לסגול וכן מה ההבדל בין קמץ לפתח, כי בניקוד הארצישראלי אין הבדל ביניהם והניקוד שמצוי אצלינו שמבדיל בהם הוא הניקוד הטברייני ולא מוכרח שהוא הנכון.
תוס' בברכות טו: ד''ה בין, כתבו בשם הרי''ף, שאין לקרוא בק''ש וחרה אף במהירות, שלא ישמע וחרף, ע''כ, וא''כ משמע שהיה דרכם לקרוא קמץ כעין פתח כמנהג עדות המזרח, דאל''ה לא ישמע וחרף, ובעלי התוס' צרפתים הם ונהגו בדרך כלל כאשכנזים בגרמניה, ואעפ''כ כתבו כן, וכ''כ הרא''ש ב,יב, וכן הביא שבולי הלקט בשבולת טו, מהגאונים, וכ''כ הטור בסי' סא,יט, אמנם עי' במה שאכתוב בסי' סא, גבי דקדוק בקריאת שמע, שמדברי הטור נראה שחשש אף למשמעות רחוקה.
יש לדון דכיון דברור שרק נוסח אחד הוא האמת א''כ אדם השומע קדיש או ברכה בנוסח אחר מנוסח אבותיו ועונה אמן כנוסח אבותיו, לכאו' אינו מועיל בזה דממה נפשך או שאין כאן ברכה או שאין כאן אמן כיון דודאי אין האמת כשניהם, וכיוצא בזה יש לדון גבי כמה אנשים שעולים לס''ת בכמה נוסחאות, דלכאו' הוי כאילו אחד מהם לא בירך וא''כ חסר מנין העולים ממ''נ, וכן גבי ז' ברכות בחופה, אמנם אפשר דאע''ג דאחד מהם אינו לשה''ק מ''מ יש עליו שם של שפה ולשון בפני עצמו והוי כלועזות בלעז דמהני, וצ''ע. עי' במה שאכתוב ביו''ד סי' רמו, דהרמב''ם כתב שיש מצוה לדבר בלשה''ק, ואביא שם מקור לדברי הרמב''ם.
1273 עמודים
