מי ראוי לחלוק על מי ?

כותר

משתמש ותיק
פותח הנושא
ואפשר לומר עוד, שמי שאינו מאמין לחכמי דורו הוא ממש כמו צדוקי,
כי אפילו שהתירו לכתוב תורה שבע"פ, עדיין עיקר מסירתה היא מפי חכמי התורה.
ואם הוא לא סומך על מה שאומרים חכמי הדור והדורות האחרונים, אלא הוא מקבל רק כפי הבנתו בשכלו בגמרא ראשונים וקדמונים,
אז הוא לא מאמין בתורה שבעל פה.
 

צביקה 88

משתמש רגיל
יש על זה קובץ הערות בב"ב לא זוכר היכן שאמוראים יכולים לחלוק על תנא רק שאינם רוצים.
 

כותר

משתמש ותיק
פותח הנושא
צביקה 88 אמר:
יש על זה קובץ הערות בב"ב לא זוכר היכן שאמוראים יכולים לחלוק על תנא רק שאינם רוצים.
אני מכיר מקור שכתב הפוך.
יש מחלוקת באחרונים, אם מצוות לא תסור היא רק בבית הגדול. והובאה בקונטרס דברי סופרים סימן ב' בתוך ספר קוב"ש ח"ב.
ה'מרגניתא טבא' ו'הלב שמח' סוברים בדעת הרמב"ם שמצות לא תסור היא רק מפסק של בי"ד הגדול.
והקובץ שיעורים באות ג' שם חלק עליהם, וסובר, שבהסכמת כל חכמי ישראל או רובן יש להן הכח של בי"ד הגדול, וחייבין כל ישראל לשמוע להן כמו לבי"ד הגדול. ובאות ו' כתב, שחתימת המשנה וחתימת התלמוד היה בקיבוץ כל חכמי ישראל או רובן, ולכך א"א לחלוק על מה שכתוב במשנה ובגמרא.

 
 

בחור צעיר

משתמש ותיק
דוד ריזל (הפרסומאי) אמר:
היות וראיתי ויש אברכים ובחורים הסבורים שבכוחם לחלוק על מרביצי תורה מפורסמים, ולערער על דברי קדמונים.
א
ממש מפליא.
היכן ראית דבר כזה?
 
דוד ריזל (הפרסומאי) אמר:
היות וראיתי ויש אברכים ובחורים הסבורים שבכוחם לחלוק על מרביצי תורה מפורסמים,

אני מתקשה להבין את הפרמטר שמציב כבודו. מה דין "אברך מפורסם" מול "מרביץ תורה שאינו מפורסם"? אי נמי, "אברך שאינו מפורסם" מול "מרביץ תורה שאינו מפורסם"? האם ה'אברך' הוא צד המעליותא להביע דעה <גילוי נאות: כך אני סבור> או צד הגריעותא <כך כנראה סובר כבודו מטעם שאני מתקשה להבין>, והאם 'מרביץ תורה' הוא צד המעליותא להביע דעה <כך סובר כבודו> או שאין בו בכדי להכריע את המאזנים <כך אני סבור>. ומה מעלת הפרסום?

עוד נקודה, בימינו, כנראה עקב התפתחות תעשיית הניירת, יש פריחה של הוראות כאלו ואחרות ואף מרבנים חשובים, בד"כ בשאלות המצויות שהזמן גרמן וכיו"ב, אמנם לא בהכרח שהרב המשיב ישב על המדוכה לעומקה ממש, אלא הורה כפי שהסתבר לו, וכמובן שסברת ת"ח סברה גדולה היא, אבל אי"ז מכריח שאין להרהר אחר דבריו, ושפיר אפשר שישב אחריו מאן דהו <ראוי לכך> והסיק אחרת והוא הצודק, ולכן ההשואה בין הוראה מקופיא למסקנא מזוקקת בעמל ויזע <שוב, בראוי לכך> יכולה אף לקומם.
 

משיב כהלכה

משתמש ותיק
דוד ריזל (הפרסומאי) אמר:
היות וראיתי ויש אברכים ובחורים הסבורים שבכוחם לחלוק על מרביצי תורה מפורסמים, ולערער על דברי קדמונים.
אנסה להעלות קצת מראי מקומות
ואפשר לומר עוד, שמי שאינו מאמין לחכמי דורו הוא ממש כמו צדוקי,
כי אפילו שהתירו לכתוב תורה שבע"פ, עדיין עיקר מסירתה היא מפי חכמי התורה.
ואם הוא לא סומך על מה שאומרים חכמי הדור והדורות האחרונים, אלא הוא מקבל רק כפי הבנתו בשכלו בגמרא ראשונים וקדמונים,
אז הוא לא מאמין בתורה שבעל פה

נעשה כאן סלט גדול. יש הבדל בין "לחלוק על מרביצי תורה" שבזה הוא מותר גמור (כדלהלן) וכך היא דרכה של תורה, לבין "לחלוק על קדמונים" שבזה יש סדר מסויים, שאין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד שלפניו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין, ואמוראים לא יכולים לחלוק על תנאים, ואחרונים לא יכולים לחלוק על ראשונים, וכו'.

גם לא שייך ענין "אמונה" בכאן, אלא כך היא דרכה של תורה שאדם לומד סוגיא ויוצא לו לדינא כך וכך, ואין התורה מסורה רק לפלוני אלמוני, דאם כן נסגור את כל הספרים ונלמד רק את ספרו של גדול הדור (וגם עליו תימה איך חלק על הגדולים שלפניו ואין לדבר סוף). ובוודאי שאין בפסיקת ההלכה ענין של אמונה או סמיכה על גדולי הדור, אלא אדרבה מחוייב כל אחד לבדוק בעצמו עד היכן שידו מגעת, ואם יש מה להשיג או לחלוק, מחוייב לפרסם דעתו (כדלהלן).

ואמנם יש מקום לומר שאם ת"ח למד הלכה ויצא לו אחרת מדעת רוב הפוסקים, שינהג כמותם ולא יעשה כדעת יחיד (וכן מצינו בחז"ל), אבל בוודאי שיכול לפרסם דעתו.

ואם ת"ח למד הלכה ויצא לו כפי שכבר כתבו כמה פוסקים לפניו, פשיטא שיכול לנהוג כמותם, ואף אחד לא יכול לומר לו "הרי פורסם בשם גדול פלוני שסובר אחרת".

וכעת אביא מקורות ואצטט מהקדמת ספר חו"כ שהאריך בזה (כנראה בגלל טענות הבל שמצויות בפי ההמון, הרי רב פלוני אמר כך וכך ואיך אפשר לחלוק עליו) וזה לשונו:

ת"ח שעיין בהלכה אחת בספרי הפוסקים, ונראה לו לחלוק על רבו שרגיל לפסוק כמותו, או אפי' על גדול הדור, הרשות בידו. וראה מה שכתב הגאון רבי מנשה קליין זצ"ל, אב"ד אונגוואר, בשו"ת "משנה הלכות" (חלק ח' סי' קל"ז), אחר שטענו אז כנגדו מדוע חלק על גדול הדור בהלכה אחת, וזה לשונו: "בדין אם מותר לחלוק על גדול הדור, או מישהו אחר שגמרו בדעתם שהוא מגדולי הדור, או ראש ישיבה שלו, או אדמו"ר מחסידים. והרבה תולים עצמם בקרא ד"לא תענה על רב לנטות" (משפטים כ"ג ב'), ודייקו מינה שאסור לחלוק על גדול, ולכן אם מישהו חולק בהלכה על גדול, או למי שהוא נחשב בדעתם לגדול, או ראש ישיבה, או אדמו"ר, הרי הוא עובר בלאו זה דלא תענה, ורואים בזה גם בזיון התורה, שמבזים גדול הדור, או את רבם, וממילא מותר לבזות אותו הת"ח החולק, אפי' יהיה צודק במחלוקתו, אבל הרי עבר על "לא תענה", וכל שכן שאין הלכה כאותו החולק, שהרי אסור לחלוק על גדול הדור, והלכה כמותו, שמן השמים מסכימים כן".

"והנה פשוט שהאומר כן הרי הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, דהלכה פסוקה היא דמותר לחלוק על רב וגדול... ואפי' על אביו ורבו מותר, וחובה איכא לחלוק ולברר האמת, וכמש"כ רש"י (חגיגה ג:) עשה אזנך שומעת ולמוד, ודע דברי כולן (המטמאים ומטהרים, האוסרין ומתירין, הפוסלין ומכשירין), וכשתדע להבחין אי זה יכשר, קבע הלכה כמותו, ע"כ. וכן מצינו ברבינו הקדוש שחלק על אביו בכמה מקומות, ומר בר רב אשי כתב על אביו רב אשי "הא דאבא דקטנותא הוא", כלומר שאמרה כשהיה קטן ולאו הלכה היא (עיין גיטין כט:). וכן כתבו כל הפוסקים להדיא... ועוד שהוא מבואר בכל התורה כולה, וכל החולק על זה כחולק על השכינה ורוצה ח"ו לבטל תורת משה רבינו ע"ה, שיש לכל תלמיד ותיק חלק בתורתינו הקדושה, וחייב להגיד דעתו כפי מה שהראו לו מן השמים. ואני דן אותם לכף זכות, שמחמת שלא למדו הלכה, לכן טעו בטעות גמורה כזו, ולא די שהם טועים, אלא שרוצים לכוף אחרים לילך אחר טעותם, והרי הם ח"ו בכלל מחטיאי הרבים שמונעים רבים מללמוד תורה ולברר האמת וללבנו, כאשר ניצטווינו לצרף וללבן הדברים כנתינתם מסיני".

"וקרא ד"לא תענה על רב" דוקא בב"ד ובשעת הדיון נאמר, ובזמן הזה ליכא דין דלא תענה על רב לפי גדולי הפוסקים... דליכא בזמן הזה גדול שאסור לחלוק עליו. וחוץ מזה, אין הפירוש דלא תענה על רב להזהיר את הקטן שלא יחלוק על הגדול, אלא שלא יאמר דעתו קודם שיאמר הקטן באופן שהקטן יירא מלחלוק על הגדול, כמבואר כל זה בפוסקים... ועתה הגע בעצמך, עיקר אזהרת התורה שהזהירה שלא לענות על רב, היתה כדי שלא יירא הקטן מלחוות דעתו ולא ימנע מלחלוק, לפי שיחשוב מי הוא שיחלוק על הגדול, ולא תתברר האמת לאמיתה של תורה, וע"ז הזהירה התורה על הגדול שלא יאמר דעתו קודם, כדי שיבררו האמת ויצרפו וילבנו הדברים על בוריים ולאמיתה של תורה. וא"כ כל שכן המונעים ת"ח מלחוות דעתם ומאיימים עליהם בשטויות והבלים, שזה בזיון גדול ועבירה גדולה, והם הם המבזים התורה ולומדיה, ומגלים פנים בתורה שלא כהלכה, ועוברים על רצון הבורא שרצה שהת"ח יאמרו כל אחד דעתו כפי מה שהורוהו מן השמים, כדי שיצא הדין לאמיתו, כי זה עיקר רצון הבורא". עכ"ל.

וגם הביא שם תשובה מהגאון רשכבה"ג רבי משה פיינשטיין זצ"ל, שכתב לו בזה הלשון: "הנה מה שהתנצל כת"ר במה שחולק עלי בדבר הלכה, הוא למותר, כי כן דרך התורה שצריך לברר האמת. וח"ו לשתוק מי שסובר שאינו כן, בין לקולא בין לחומרא... דאדרבה אסור לו לשתוק... וגם מסתבר שאין בזמן הזה דין גדול ומופלג... לכן אף אם יחשיב אותי כת"ר לגדול, רשאי לחלוק, וממילא מחוייב לומר דעתו ואין צורך להתנצל". עכ"ל.

וכן כתב הגאון רבי משה מאנדל שליט"א, רב ואב"ד דק"ק "בית מרדכי" פלעטבוש, בספר "שמחים לשמרו", וזה לשונו: "מעשה שהיה לפני כמה שנים. הייתי באסיפת רבנים וראשי ישיבות, וקם אחד מהם ואמר שרוצה להוציא קול קורא, שגדול הדור פסק לאיסור, וביקש מכל הנאספים שיחתמו אף הם ויצטרפו לאיסור, מפני כבוד גדול הדור. ביקשתי רשות לדבר, ואמרתי להם: דעו, אם אחד מכם סובר שע"פ הלכה זה מותר, או יש ספק אצלו, או אינו יודע מה ההלכה, וחותם רק מפני כבוד גדול הדור, עובר על איסור "לא תענה על ריב לנטות" (עיין מנחת חינוך מצוה ע"ז: "רוצה לומר, לא תאמר על הריב דבר לנטות, כלומר מצד הנטיה לבד אחר דיין הגדול או אחר הרוב, ולא מצד הבנתך"). ואפי' אם אחד מבין הרבנים הוא תלמיד של אותו גדול הדור, מותר לו לחלוק עליו (שו"ע יו"ד סי' רמ"ב ס"ג בהגה). ועוד יותר, אם יצא קול קורא לאיסור מגדול הדור ועוד רבנים וראשי ישיבות, אסור להכניס ה"הקול קורא" לקהילה או לבית מדרש שהמרא דאתרא שם פסק להתיר, כמבואר בגמ' (פסחים ל.) "ולידרוש להו, דהא שמואל כרבי שמעון סבירא ליה, אתריה דרב הוא". ע"כ. ומובן דרק "קול קורא" זה הוא שאסור להכניס, לפי שזה בגדר פסק דין, מה שאין כן ספרים או חיבורים מהרבנים האוסרים, זה מותר להכניס, לפי שהם מבארים הטעמים, ואדרבה יש מצוות לימוד וידיעת התורה, ואלו ואלו דברי אלהים חיים". עכ"ל (והגר"ח קניבסקי שליט"א כתב על ספר זה "כמדומה שעיינתי בו ולא מצאתי מה להעיר").

וכן כתב הראשון לציון הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל, בפתיחה לשו"ת "יביע אומר" (חלק ג', וכן בפתיחה להלכות עולם חלק ג', שם הוסיף נופך) וזה לשונו: "ועוד רגע אדבר על דברי המצפצפים ומהגים שאין לחלוק על ספרי אחרונים, ובראותם ספר חדש שבא להכריע נגד איזה אחרון, צווחי ככרוכיא ב'דברים הדברים'. וכל היודע ספר עיניו רואות נכוחה שזהו דרך כל רבותינו, מימי התנאים והאמוראים עד אחרוני הפוסקים, וכמש"כ בקידושין (ל:) שאפי' הרב ותלמידו נעשים כאויבים זה לזה, ואת והב בסופה. וכן מבואר בפסקי מהרא"י (סי' רל"ח), שאם ההוראות ברורות קצת כדברי התלמיד, והכי אזלא צורתא דשמעתתא, למה לא יחלוק על רבו, והלא כך היתה דרכה של תורה מימי התנאים, ורבינו הקדוש חלק על אביו ורבו רשב"ג, ורבא חולק על רבה רבו, והרא"ש חולק על מהר"ם שהיה רבו מובהק. ע"כ. וכ"כ בתשובות הרדב"ז (סי' תצ"ה). ע"ש. ועיין עוד בתשובת הרא"ש (כלל נ"ה סי' ט') שכתב, ומה שכתבת שמהר"י בן שושן היה בעל סברה ישרה וכו' ומי יהרהר אחריו לבטל פירושו, זו אינה ראיה, כי מי לנו כגדול כרש"י ז"ל שהאיר עיני ישראל בפירושו, ונחלקו עליו יוצאי ירכו ר"ת ור"י וסתרו דבריו בכמה מקומות, כי תורת אמת היא ואין מחניפים בה לשום אדם..."

"והחולקים על זה דבריהם מהבל ימעטו, ולחפש תואנות יבקשו, ולשונם חרב חדה בלשון הרע ורכילות. ועל זה אמרו (בערכין טו:) סיפר לשון הרע אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקודש, שנאמר יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. כי דרך מספרי לשון הרע, בתחילה יפליגו בשבח הרב אשר הושג על דבריו, חלקו מחמאות פיהם בשפתי חנף, וזהו: יכרת ה' כל שפתי חלקות, שבחלקות לשונם ירחיבו פיהם בשבח הרב כנ"ל, וכל כוונתם בכדי שאחר כך יוכלו לדבר גדולות על המחבר החדש שהשיג על הרב שקדמהו. וזהו שאמר, לשון מדברת גדולות. וכן המליצו ע"ז מש"כ בפסחים (קיח.) כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים, משום שבפרשת שירה אמרו, כלבים אומרים: בואו נשתחוה ונכרעה, וכן אלו דרכם מתחילה להשתחוות ולספר בשבח הרב המושג, בכדי שאחר כך יעיזו פניהם לדבר סרה על הרב המשיג. והם לא ידעו ולא יבינו כי זוהי דרכה של תורה... כי רק השנאה והקנאה מדברת מתוך גרונם, ולעפר בכבוד נושאי דגל התורה, ואוי להם מעלבונה של תורה. אולם לא כאלה חלק יעקב המודים על האמת. וכמו שכתוב בירושלמי (סנהדרין פרק חלק הלכה א') אם שמעת דבר מפי קטן מישראל והנייך, לא יהא בעיניך כשומעו מפי קטן, אלא וכו' כשומעו מפי נביא, ולא כשומעו מפי נביא אלא מפי הגבורה". עכ"ל.

וגם בהקדמה לספרו "הליכות עולם" (חלק א') כתב וזה לשונו, "ואף שהיו כמה מבני בבל מתרעמים על שאני פוסק נגד ספר "בן איש חי", החזיק בידי מורי הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל, ועודד אותי להמשיך להורות בהלכה כאשר עם לבבי, ולא להשגיח על דברי ההמון האלה, אשר לא ידעו ולא יבינו. וכמש"כ הגר"ח מוואלוז'ין בשו"ת חוט המשולש (סי' ט') בזה"ל: ואע"פ שאנכי שמשתי את מו"ר הכהן הגדול ומחוייב אני בכבודו ובמוראו כמורא שמים, מ"מ אני שומר מה שאמרו חז"ל (בבא בתרא דף קל:) כד אתי פסקא דדינא קמייכו וחזיתו ביה פירכא לא תגמרו מיניה, שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות... וכ"כ בספרו רוח חיים (פ"ק דאבות מ"ד) שאסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו מה להשיב עליהם, כי לפעמים תהיה האמת עמו, כמו שעץ קטן מדליק את הגדול". ע"כ. ועיין עוד להגר"ח פלאג'י בשו"ת חקקי לב (חלק יו"ד סי' מ"ב), שאין לת"ח לכבוש את נבואתו בפסקי ההלכה, וחייב לגלות דעתו, ונכתב בספר, שאין משוא פנים בדבר". עכ"ל. ואח"כ הביא הרב שם מכתב שכתב לגדול אחד מבני בבל שחלק עליו, בהיותו בן ל"א שנים, ובין הדברים כתב לו: "ואינני מכחיש, שיש לי קונטרס מיוחד, הערות על דברי הרב בן איש חי... וידעתי כי כל מלחמתו של מר עתה היא מכוונת להטיל עלי אימה שלא אדפיס את הקונטרס הלזה, אבל כבר לימדונו רבותינו לא תגורו מפני איש, לא תאגור דבריך מפני איש". עכ"ל.

וכן כתב הגאון רבי אליהו טופיק שליט"א, בהקדמה לשו"ת "קול אליהו", וזה לשונו: "פשה הנגע בדורנו זה, לצפצף בקול"ן של סופרים, לאמר שאין לת"ח לחלוק על גדולי הדור הנוכחיים, לא על חכם פלוני הנקרא גדול הדור, ולא על אלמוני הנקרא פוסק הדור, ולא מוכנים לשמוע כלל דברי החולק על הגדולים, הגם שיש לו טענות חזקות ומוצקות.
ובשלמא אילו היו אומרים זה הבעלי תשובה ובעלי בתים החרשתי, כי מעולם לא הורגלו בספרי הפוסקים שהקטן חולק על הגדול, ותלמיד חולק על רבו כדרכה של תורה, אבל תמיהני שהורחבה היריעה גם בקרב אברכים ות"ח, שנגררים בזה אחר ההמון, והרי כידוע כך היא דרכה של תורה, שכל ת"ח שיש לו ראיות לסתור פסקו של מי שקדם לו, הגם שאותו מחבר גדול בחכמה ובמנין על אותו חכם שבא לחלוק עליו, הרשות נתונה לחלוק בין לאסור ובין להתיר. ופוק חזי מש"כ הגאון חק"ל (ביו"ד סי' פ"ב), שלא ימנע אדם עצמו מלכתוב בספר שיקול דעתו, אם יש לו להשיב על דברי הפוסק, אפילו על גדול האחרונים, וכל שכן אם בא לתרץ דברי הראשונים, כי לא נצטווינו בשום מקום מלחלוק עליהם, כי אם להעמיד דבר על בוריו, וחייב להגיד דעתו, ובלבד שיכוון לבו לשמים".

וכן כתב בספר "שו"ע המדות" (סי' ד' סעיף ב' בהערה) להרה"ג רבי אסי הלוי שליט"א, מח"ס שו"ת "נחלת לוי", וזה לשונו: "יתרה מכך הגדילו עשו, ובאים ומלמדים כי אף בפני גדולי האחרונים, ואף אחרוני האחרונים יש לבטל דעתנו מפני דעתם, והגיעו הדברים לידי כך שאף בפני החיים כאן בחיי חיותנו... והגיעו הדברים לידי כך, שיש מורי צדק שעיקר משענתם בהלכה היא העיסוק בשמועות, מה דעתו של גדול פלוני, ומהי של פלוני, ואף אם שו"ע מפורש או הראשונים פוסקים להיפך".

"ויש ספרים המתחברים ע"פ שמועות וחקירות של השמועות, ועל נענוע ראשו של איזה גדול, ולמה כיוון, בדברים המפורשים. וזאת מלבד בעיה נוספת של אמינות השמועות, שאין להישען עליהם כל כך, דלא מר בריה דרבינא חתים עלה... וראה באגרות חזו"א (ח"ב איגרת כ"ב) דכתב שאינו נשען על סיפורים... הרי שיש להתייחס לשמועות בהסתייגות הראויה להם, ולא להעמיד עליהם בניינים חקירות ופלפולים... והכי חזינן דכתבו הפוסקים דשרי לחלוק על רבו ועל גדול הדור, בשו"ת חקקי לב (ח"א דף נ"ז ע"ג ד"ה ודבר) ובשדי חמד (ח"ו דף קל"ו סי' ס"ו) שכ"כ הרשב"ץ ופוסקים רבים, ע"ש..."

"והדברים מבוארים בשו"ע יו"ד (סי' רמ"ב ס"ז) דבאיסור להורות הוראה בפני רבו, היינו על שאלה מעשית שבאה לפניו, האם מותר או אסור, אך כששואלים כמאן הלכתא, שרי... ומה גם כי כתב הארחות חיים (הלכות ת"ת סי' כ"א) שהר"מ רבו של רבינו יונה ואחיו מר שמואל מאיורה כתבו באיגרות, מיום שגלינו מארצנו וחרב בית מקדשנו, ונשתבשו הארצות ונתמעטו הלבבות, אין לומר דין מורא רבך כמורא שמים. וכל הדינין שחייב תלמיד לרב נתבטלו, כי הספרים והחיבורים והפירושים הם המורים לנו, והכל לפי פקחות השכל והסברא. ועל כן נהגו בעירם לקבוע התלמיד מדרש לעצמו, ושאין לומר לתלמיד שלא יורה, ויכול לסתור דברי רבו מכח הפלפול. ע"כ. וכן כתב מהרי"ק (שורש קס"ט ד"ה ודכתב מר להודיעך) בשם הסמ"ק מצוריך בשם מהר"ם. וכן כתב הלחם משנה (הלכות ת"ת פ"ה סוף אות ד'), וכן נקיט בשו"ת מהרשד"ם (חו"מ סי' א')..."

"ומי שיעלה על לב לבוא ולאסור לחלוק על רבו בספר, משום האיסור להורות הוראה בפני רבו, הרי שידע שאין שום דין לחלוק על רבו, כי אם להורות הוראה בפני רבו, והיינו אף להורות כפסקיו וכהוראותיו של רבו, ושיורה כמו רבו, או בדברים שלא דיבר רבו, הרי אסור הדבר בלי נטילת רשות. ודין לחלוק על רבו אתי בתורת ק"ו, שהוא באיסור מורה הוראה בפני רבו. וממילא החפץ לאסור, יש לו לאסור כל הוראה עלי ספר, ואפי' אם היא כהוראת רבו בלא נטילת רשות מרבו, ולא רק בענין שחולק עליו, וממילא לטעמיה ושיטתיה יש לאסור את כל הדפסת הספרים כל זמן שקיים גדול הדור, אחר שהדפסת הספר תהיה בכלל האיסור של מורה הוראה בפני רבו". עכ"ל.

ומהרא"ל צינץ זצ"ל כתב בשו"ת משיבת נפש (חלק א' סימן טז), וזה לשונו: "וידעתי כי במדינתכם כרוכים אחר דברי הגאון מהר"א מווילנא שמחמיר מאוד, מכל מקום אהבתי צדק להצדיק מנהגן של ישראל. ואם כי לא קם כמוהו מימות הקדמונים, להיות כל התורה כולה נגלה ונסתר כשולחן ערוך לפניו, מכל מקום חלילה למשוויה כולי עלמא רשיעא לעבור על לאו דאורייתא, ומה גם שהדברים שכתבתי הם ברורים לכל מבין, ודברי הגאב"ד מה שכתב... אין לו מובן כלל, גם פירושו בירושלמי. ולא יפלא שישיג פעוט וכשל כח ביגיעה רבה ועצומה, מה שלא ישיג הענק דרך העברה בעלמא, ומי לנו גדול מרשב"י דנהירין ליה כל שבילי דרקיעא וכל העולמות העליונים, ואע"פ כן רובא דרובא לית הלכתא כוותיה. ורב אשי שאמר אם הראשונים כבני אדם וכו', אע"פ כן פסקינן הלכה כבתראי. הא למדת שאין ראיה מגודל מעלת האיש לקבוע הלכה כמותו".
 
דוד ריזל (הפרסומאי) אמר:
היות וראיתי ויש אברכים ובחורים הסבורים שבכוחם לחלוק על מרביצי תורה מפורסמים, ולערער על דברי קדמונים.
אנסה להעלות קצת מראי מקומות.
הרשב"א בחמש שיטות
אוצר החכמה_620052.jpg

לשון ספר החינוך
אוצר החכמה_170229.jpg
שו"ת משנה הלכות חלק ח סימן קלז
בענין הנ"ל 
א' לסדר מה פשעי ומה חטאתי התשמ"א בנ"י יצו"א.
מע"כ ידידי ורב חביבי הרה"ג וו"ח ברקאי כו' כש"ת מוה"ר יוסף געלב שליט"א נכד ידי"נ גאון בחסד מוה"ר חיים געלב הי"ו בעמח"ס ברכת יוסף לייקווד נ. דז. 
אחדשכ"ת בידידות כראוי. הנני לרשום בכתב מכתב פתוחי חותם אשר שאול שאל עליהם בעת בקרתם בביתי עם חבריו מקשיבים לדבר ה' זו הלכה אשר נבוכו בה אולי יועילו דברינו עכ"פ לקצת תלמידים הרוצים לעמוד על האמת ולהסיר הספיקות והתרעומות מלבם, כי באמת בני הישיבות בזמן הזה רובם ככולם הם תמימים וישרים ושואפים לבא אל האמת ולפעמים החסרון ידיעה שלא למדו הלכה פרטית גורם אי הבנה ולא ידעו ולא יבינו הדרך ילכו בה ולכן אמרתי להעלות על הכתב דברים אלו ומה' אבקש שלא אכשל ח"ו בדבר הלכה. 
א) בדין אי מותר לחלוק על גדול הדור או מי שהוא אחר שגמרו בדעתם שהוא מגדולי הדור או ראש ישיבה שלו או אדמו"ר מחסידים, והרבה תולים עצמם בקרא דלא תענה על רב לנטת (משפטים כ"ג ב') ודייקו מינה שאסור לחלוק על גדול ולכן אם מי שהוא חולק בהלכה על גדול או למי שהוא נחשב בדעתם לגדול או ראש ישיבה או אדמו"ר הרי הוא עובר בלאו זה דלא תענה ורואים בזה גם בזיון התורה שמבזים גדול הדור או את רבם וממילא מותר לבזות אותו הת"ח החולק אפילו יהי' צודק במחלוקתו אבל הרי עבר על לא תענה וכ"ש שאין הלכה כאותו החולק שהרי אסור לחלוק על גדול הדור והלכה כמותו שמן השמים מסכימים כן. 
והנה פשוט דהאומר כן הרי הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה דהלכה פסוקה היא דמותר לחלוק על רב וגדול ואם הוא ענין של איסור גם חובה איכא ומצוה לעולם איכא לחלוק ולברר האמת ואפילו על אביו ורבו מותר וחובה איכא לחלוק ולברר האמת וכמ"ש רש"י חגיגה ג' ע"ב עשה אזנך שומעת ולמוד ודע דברי כולן (המטמאים ומטהרים האוסרין ומתירין הפוסלין ומכשירין) וכשתדע להבחין אי זה יכשר קבע הלכה כמותו ע"כ וכן מצינו ברבינו הקדוש שחלק על אביו בכמה מקומות ומר בר רב אשי כתב על אביו רב אשי הא דאבא דקטנותא הוא כלומר שאמרה כשהי' קטן ולאו הלכה היא (עיין גיטין כ"ט ע"ב) וכ"כ כל הפוסקים להדיא ומבואר בטוש"ע יו"ד סי' רמ"ב ס"ב ברמ"א בשם מהרא"י סי' רל"ח ועיין פת"ש שם בשם הריעב"ץ ח"א סי' ה' ועיין רדב"ז סי' תצ"ה ועוד שהוא מבואר בכל התורה כולה וכל החולק על זה כחולק על השכינה ורוצה ח"ו לבטל תורת משה רבינו ע"ה שיש לכל תלמיד ותיק חלק בתורתינו הקדושה וחייב להגיד דעתו כפי מה שהראו לו מן השמים, ואני דן אותם לכף זכות שמחמת שלא למדו הלכה ולכן טעו בטעות גמור כזה ולא די שהם טועים אלא שרוצים לכוף אחרים לילך אחר טעותם והרי הם ח"ו בכלל מחטיאי הרבים שמונעים רבים מללמוד תורה ולברר האמת וללבנו כאשר נצטוינו לצרף וללבן ולברר הדברים כנתינתם מסיני. 
וקרא דלא תענה על רב דוקא בב"ד ובשעת הדיון נאמרה ובזמן הזה ליכא דין דלא תענה על רב לפי גדולי הפוסקים וכ"כ להדיא מרן הגאון ר' משה פיינשטיין שליט"א עיין בספרו א"ח סי' ק"ט וי"ד ח"ב סי' מ"ה שכתב להדיא דליכא בזמן הזה דין גדול שאסור לחלוק עליו. וחוץ מזה אין הפי' דלא תענה על רב להזהיר את הקטן שלא יחלוק על הגדול אלא שלא יאמר דעתו קודם שיאמר הקטן באופן שהקטן יירא מלחלוק על הגדול כמבואר כל זה בפוסקים ובקונטרס הראיות המצורף פה ע"ש. 
וז"ל הגרמ"פ שליט"א: א' תצוה ה' אדר תשי"ב. מע"כ ידידי הנכבד מאוד הרב הגאון מוהר"ר מנשה קליין שליט"א כו'. הנה מה שהתנצל כתר"ה במה שחולק עלי בדבר הלכה הוא למותר כי כן דרך התורה שצריך לברר האמת וח"ו לשתוק מי שסובר שאינו כן בין לקולא בין לחומרא, ומצד לא תענה על רב עיין בנ"י סנהדרין דף ל"ו בשם המפרשים לאו למימרא דאסור לענות על רב דאדרבה אסור לו לשתוק אלא הכי אמר קרא שראוי לעשות בענין שלא יצטרכו לענות על רב כלומר שידברו הם תחלה ולא מפני כבודו אלא שיש לחוש שמא לא ירצה התלמיד לחלוק אח"כ על הרב עיין שם וכו' ולבד מזה אין דין זה אלא בעמידה למנין ולא באמר הגדול הדין דרך לימודו או אף דרך תשובה למעשה ולא הי' בצירוף למנין וכו' וגם מסתבר שאין בזמן הזה דין גדול ומופלג לגבי דין זה אלא לחלוק עליו וכו' לכן אף אם יחשוב אותי כתר"ה לגדול רשאי לחלוק וממילא מחוייב לומר דעתו ואין הצורך להתנצל עכל"ה. עיין משנה הלכות ח"ב סי' ע"ג ובאגרות משה א"ח סי' ק"ט הנ"ל. והנני מוקירו ומברכו בכל הטוב והשלום ולהצליח בתורה וביראה ובכל עניניו, משה פיינשטיין. 
ועתה הגע עצמך עיקר אזהרת התורה שהזהירה שלא לענות על רב היתה כדי שלא יירא הקטן מלחוות דעתו ולא ימנע מלחלוק לפי שיחשוב מי הוא לחלוק על הגדול ולא יתברר האמת לאמתו של תורה ועל זה הזהירה התורה על הגדול שלא יאמר דעתו קודם כדי שיבררו האמת ויצרפו ויתלבנו הדברים על בורים ולאמתה של תורה וא"כ כ"ש המונעין ת"ח מלחוות דעתם ומאיימים עליהם בשטויות והבלים שזה בזיון גדול ועבירה גדולה והם הם המבזים התורה ולומדיה ומגלים פנים בתורה שלא כהלכה ועוברים על רצון הבורא שרצה שהת"ח יאמרו כל אחד דעתו כפי מה שהורוהו מן השמים כדי שיצא הדין לאמתו כי זה עיקר רצון הבורא ואפילו כביכול לגבי השכינה מצינו קודשא ב"ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיעא אמר טמא ואמרי מאן נוכח רבה בר נחמני דאמר רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים כו' כי הוה קא נח נפשי' אמר טהור טהור ויצתה נפשיה בטהרה (ב"מ פ"ו ע"א) ושם נ"ט נצחוני בני נצחוני בני ותורה לא בשמים היא ואפשר לחלוק ע"פ הכלל המקובל אצלינו מפי משה רבינו ע"ה אפילו על בת קול ואפילו אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו בסנדל (יבמות ק"ב ע"א) והעוברים על זה ורוצים לסלף התורה עוברים על כל אלו ועל ידם בעונ"ה חרב בא לעולם שמורים בתורה שלא כהלכה שגורמים שלא להתברר ההלכה (עיין אבות פ"ה) וה' הטוב יכפר בעדם חוץ ממה שמבזים ת"ח העוסקים בתורה לשמה ומיגעים עליה והתורה תובעת את עלבונה הגם שהת"ח האמתים מוחלים על עלבונם ושמחים ביסורים אבל עלבון התורה אין בידם למחול והשם הטוב יכפר עליהם הגם שהם שוגגים ע"פ רוב מ"מ אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם ובזיון כל ת"ח או בן תורה הרי יש בו מחלול השם ר"ל. דלענין בזיון אין נפ"מ אם הוא גדול הדור או מקטני בני ישיבה לעולם יש בזיון.
 

משה אמת

משתמש ותיק
לישועתך קויתי השם אמר:
דוד ריזל (הפרסומאי) אמר:
היות וראיתי ויש אברכים ובחורים הסבורים שבכוחם לחלוק על מרביצי תורה מפורסמים, ולערער על דברי קדמונים.
אנסה להעלות קצת מראי מקומות.
הרשב"א בחמש שיטות
אוצר החכמה_620052.jpg

לשון ספר החינוך
אוצר החכמה_170229.jpg
שו"ת משנה הלכות חלק ח סימן קלז
בענין הנ"ל 
א' לסדר מה פשעי ומה חטאתי התשמ"א בנ"י יצו"א.
מע"כ ידידי ורב חביבי הרה"ג וו"ח ברקאי כו' כש"ת מוה"ר יוסף געלב שליט"א נכד ידי"נ גאון בחסד מוה"ר חיים געלב הי"ו בעמח"ס ברכת יוסף לייקווד נ. דז. 
אחדשכ"ת בידידות כראוי. הנני לרשום בכתב מכתב פתוחי חותם אשר שאול שאל עליהם בעת בקרתם בביתי עם חבריו מקשיבים לדבר ה' זו הלכה אשר נבוכו בה אולי יועילו דברינו עכ"פ לקצת תלמידים הרוצים לעמוד על האמת ולהסיר הספיקות והתרעומות מלבם, כי באמת בני הישיבות בזמן הזה רובם ככולם הם תמימים וישרים ושואפים לבא אל האמת ולפעמים החסרון ידיעה שלא למדו הלכה פרטית גורם אי הבנה ולא ידעו ולא יבינו הדרך ילכו בה ולכן אמרתי להעלות על הכתב דברים אלו ומה' אבקש שלא אכשל ח"ו בדבר הלכה. 
א) בדין אי מותר לחלוק על גדול הדור או מי שהוא אחר שגמרו בדעתם שהוא מגדולי הדור או ראש ישיבה שלו או אדמו"ר מחסידים, והרבה תולים עצמם בקרא דלא תענה על רב לנטת (משפטים כ"ג ב') ודייקו מינה שאסור לחלוק על גדול ולכן אם מי שהוא חולק בהלכה על גדול או למי שהוא נחשב בדעתם לגדול או ראש ישיבה או אדמו"ר הרי הוא עובר בלאו זה דלא תענה ורואים בזה גם בזיון התורה שמבזים גדול הדור או את רבם וממילא מותר לבזות אותו הת"ח החולק אפילו יהי' צודק במחלוקתו אבל הרי עבר על לא תענה וכ"ש שאין הלכה כאותו החולק שהרי אסור לחלוק על גדול הדור והלכה כמותו שמן השמים מסכימים כן. 
והנה פשוט דהאומר כן הרי הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה דהלכה פסוקה היא דמותר לחלוק על רב וגדול ואם הוא ענין של איסור גם חובה איכא ומצוה לעולם איכא לחלוק ולברר האמת ואפילו על אביו ורבו מותר וחובה איכא לחלוק ולברר האמת וכמ"ש רש"י חגיגה ג' ע"ב עשה אזנך שומעת ולמוד ודע דברי כולן (המטמאים ומטהרים האוסרין ומתירין הפוסלין ומכשירין) וכשתדע להבחין אי זה יכשר קבע הלכה כמותו ע"כ וכן מצינו ברבינו הקדוש שחלק על אביו בכמה מקומות ומר בר רב אשי כתב על אביו רב אשי הא דאבא דקטנותא הוא כלומר שאמרה כשהי' קטן ולאו הלכה היא (עיין גיטין כ"ט ע"ב) וכ"כ כל הפוסקים להדיא ומבואר בטוש"ע יו"ד סי' רמ"ב ס"ב ברמ"א בשם מהרא"י סי' רל"ח ועיין פת"ש שם בשם הריעב"ץ ח"א סי' ה' ועיין רדב"ז סי' תצ"ה ועוד שהוא מבואר בכל התורה כולה וכל החולק על זה כחולק על השכינה ורוצה ח"ו לבטל תורת משה רבינו ע"ה שיש לכל תלמיד ותיק חלק בתורתינו הקדושה וחייב להגיד דעתו כפי מה שהראו לו מן השמים, ואני דן אותם לכף זכות שמחמת שלא למדו הלכה ולכן טעו בטעות גמור כזה ולא די שהם טועים אלא שרוצים לכוף אחרים לילך אחר טעותם והרי הם ח"ו בכלל מחטיאי הרבים שמונעים רבים מללמוד תורה ולברר האמת וללבנו כאשר נצטוינו לצרף וללבן ולברר הדברים כנתינתם מסיני. 
וקרא דלא תענה על רב דוקא בב"ד ובשעת הדיון נאמרה ובזמן הזה ליכא דין דלא תענה על רב לפי גדולי הפוסקים וכ"כ להדיא מרן הגאון ר' משה פיינשטיין שליט"א עיין בספרו א"ח סי' ק"ט וי"ד ח"ב סי' מ"ה שכתב להדיא דליכא בזמן הזה דין גדול שאסור לחלוק עליו. וחוץ מזה אין הפי' דלא תענה על רב להזהיר את הקטן שלא יחלוק על הגדול אלא שלא יאמר דעתו קודם שיאמר הקטן באופן שהקטן יירא מלחלוק על הגדול כמבואר כל זה בפוסקים ובקונטרס הראיות המצורף פה ע"ש. 
וז"ל הגרמ"פ שליט"א: א' תצוה ה' אדר תשי"ב. מע"כ ידידי הנכבד מאוד הרב הגאון מוהר"ר מנשה קליין שליט"א כו'. הנה מה שהתנצל כתר"ה במה שחולק עלי בדבר הלכה הוא למותר כי כן דרך התורה שצריך לברר האמת וח"ו לשתוק מי שסובר שאינו כן בין לקולא בין לחומרא, ומצד לא תענה על רב עיין בנ"י סנהדרין דף ל"ו בשם המפרשים לאו למימרא דאסור לענות על רב דאדרבה אסור לו לשתוק אלא הכי אמר קרא שראוי לעשות בענין שלא יצטרכו לענות על רב כלומר שידברו הם תחלה ולא מפני כבודו אלא שיש לחוש שמא לא ירצה התלמיד לחלוק אח"כ על הרב עיין שם וכו' ולבד מזה אין דין זה אלא בעמידה למנין ולא באמר הגדול הדין דרך לימודו או אף דרך תשובה למעשה ולא הי' בצירוף למנין וכו' וגם מסתבר שאין בזמן הזה דין גדול ומופלג לגבי דין זה אלא לחלוק עליו וכו' לכן אף אם יחשוב אותי כתר"ה לגדול רשאי לחלוק וממילא מחוייב לומר דעתו ואין הצורך להתנצל עכל"ה. עיין משנה הלכות ח"ב סי' ע"ג ובאגרות משה א"ח סי' ק"ט הנ"ל. והנני מוקירו ומברכו בכל הטוב והשלום ולהצליח בתורה וביראה ובכל עניניו, משה פיינשטיין. 
ועתה הגע עצמך עיקר אזהרת התורה שהזהירה שלא לענות על רב היתה כדי שלא יירא הקטן מלחוות דעתו ולא ימנע מלחלוק לפי שיחשוב מי הוא לחלוק על הגדול ולא יתברר האמת לאמתו של תורה ועל זה הזהירה התורה על הגדול שלא יאמר דעתו קודם כדי שיבררו האמת ויצרפו ויתלבנו הדברים על בורים ולאמתה של תורה וא"כ כ"ש המונעין ת"ח מלחוות דעתם ומאיימים עליהם בשטויות והבלים שזה בזיון גדול ועבירה גדולה והם הם המבזים התורה ולומדיה ומגלים פנים בתורה שלא כהלכה ועוברים על רצון הבורא שרצה שהת"ח יאמרו כל אחד דעתו כפי מה שהורוהו מן השמים כדי שיצא הדין לאמתו כי זה עיקר רצון הבורא ואפילו כביכול לגבי השכינה מצינו קודשא ב"ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיעא אמר טמא ואמרי מאן נוכח רבה בר נחמני דאמר רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים כו' כי הוה קא נח נפשי' אמר טהור טהור ויצתה נפשיה בטהרה (ב"מ פ"ו ע"א) ושם נ"ט נצחוני בני נצחוני בני ותורה לא בשמים היא ואפשר לחלוק ע"פ הכלל המקובל אצלינו מפי משה רבינו ע"ה אפילו על בת קול ואפילו אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו בסנדל (יבמות ק"ב ע"א) והעוברים על זה ורוצים לסלף התורה עוברים על כל אלו ועל ידם בעונ"ה חרב בא לעולם שמורים בתורה שלא כהלכה שגורמים שלא להתברר ההלכה (עיין אבות פ"ה) וה' הטוב יכפר בעדם חוץ ממה שמבזים ת"ח העוסקים בתורה לשמה ומיגעים עליה והתורה תובעת את עלבונה הגם שהת"ח האמתים מוחלים על עלבונם ושמחים ביסורים אבל עלבון התורה אין בידם למחול והשם הטוב יכפר עליהם הגם שהם שוגגים ע"פ רוב מ"מ אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם ובזיון כל ת"ח או בן תורה הרי יש בו מחלול השם ר"ל. דלענין בזיון אין נפ"מ אם הוא גדול הדור או מקטני בני ישיבה לעולם יש בזיון.
אתה מכניס את השאילה לבעיה רצינית,
כי מאוד מתחשק לחלוק על דברי המשנה הלכות, ובס"ה לא נתקבל כ"כ כפוסק, אבל באשכול זה, זה מאוד בעייתי.
 

כותר

משתמש ותיק
פותח הנושא
יושב בשבת תחכמוני אמר:
דוד ריזל (הפרסומאי) אמר:
היות וראיתי ויש אברכים ובחורים הסבורים שבכוחם לחלוק על מרביצי תורה מפורסמים,

אני מתקשה להבין את הפרמטר שמציב כבודו. מה דין "אברך מפורסם" מול "מרביץ תורה שאינו מפורסם"? אי נמי, "אברך שאינו מפורסם" מול "מרביץ תורה שאינו מפורסם"? האם ה'אברך' הוא צד המעליותא להביע דעה <גילוי נאות: כך אני סבור> או צד הגריעותא <כך כנראה סובר כבודו מטעם שאני מתקשה להבין>, והאם 'מרביץ תורה' הוא צד המעליותא להביע דעה <כך סובר כבודו> או שאין בו בכדי להכריע את המאזנים <כך אני סבור>. ומה מעלת הפרסום?

עוד נקודה, בימינו, כנראה עקב התפתחות תעשיית הניירת, יש פריחה של הוראות כאלו ואחרות ואף מרבנים חשובים, בד"כ בשאלות המצויות שהזמן גרמן וכיו"ב, אמנם לא בהכרח שהרב המשיב ישב על המדוכה לעומקה ממש, אלא הורה כפי שהסתבר לו, וכמובן שסברת ת"ח סברה גדולה היא, אבל אי"ז מכריח שאין להרהר אחר דבריו, ושפיר אפשר שישב אחריו מאן דהו <ראוי לכך> והסיק אחרת והוא הצודק, ולכן ההשואה בין הוראה מקופיא למסקנא מזוקקת בעמל ויזע <שוב, בראוי לכך> יכולה אף לקומם.


א. להביע דעה בלימוד זה בודאי מותר, ואפילו  נגד גמרא ומשנה, כש"כ נגד אחרונים, אך זה בתנאי שיודע שההלכה כרב הגדול.
ב. המעליותא של מרביץ תורה נמדדת בכמה תלמידים יש לו, לדוגמא רואים את זה בחז"ל הזה
שסופרים כמה תלמידים יש לחשיבותו, 11 אלף או 12 אלף, (אם לא מצד קשר רשעים אינו מן המנין)
אוצר החכמה_83584 (1).jpg
וכך גם נקבעת ההלכה, לפי מי שיש לו יותר תלמידים השותים בצמא את פסקיו.
 
 
משה אמת אמר:
אתה מכניס את השאילה לבעיה רצינית,
כי מאוד מתחשק לחלוק על דברי המשנה הלכות, ובס"ה לא נתקבל כ"כ כפוסק, אבל באשכול זה, זה מאוד בעייתי.
עליו אתה ודאי לא יכול לחלוק, ממה נפשך... כי אם תחלוק עליו, ממילא לא תוכל לחלוק עליו, כיון שהוא אחד מגדולי הפוסקים...
 

כותר

משתמש ותיק
פותח הנושא
לישועתך קויתי השם אמר:
דוד ריזל (הפרסומאי) אמר:
שו"ת משנה הלכות חלק ח סימן קלז
בענין הנ"ל 
א' לסדר מה פשעי ומה חטאתי התשמ"א בנ"י יצו"א.
מע"כ ידידי ורב חביבי הרה"ג וו"ח ברקאי כו' כש"ת מוה"ר יוסף געלב שליט"א נכד ידי"נ גאון בחסד מוה"ר חיים געלב הי"ו בעמח"ס ברכת יוסף לייקווד נ. דז. 
אחדשכ"ת בידידות כראוי. הנני לרשום בכתב מכתב פתוחי חותם אשר שאול שאל עליהם בעת בקרתם בביתי עם חבריו מקשיבים לדבר ה' זו הלכה אשר נבוכו בה אולי יועילו דברינו עכ"פ לקצת תלמידים הרוצים לעמוד על האמת ולהסיר הספיקות והתרעומות מלבם, כי באמת בני הישיבות בזמן הזה רובם ככולם הם תמימים וישרים ושואפים לבא אל האמת ולפעמים החסרון ידיעה שלא למדו הלכה פרטית גורם אי הבנה ולא ידעו ולא יבינו הדרך ילכו בה ולכן אמרתי להעלות על הכתב דברים אלו ומה' אבקש שלא אכשל ח"ו בדבר הלכה. 
א) בדין אי מותר לחלוק על גדול הדור או מי שהוא אחר שגמרו בדעתם שהוא מגדולי הדור או ראש ישיבה שלו או אדמו"ר מחסידים, והרבה תולים עצמם בקרא דלא תענה על רב לנטת (משפטים כ"ג ב') ודייקו מינה שאסור לחלוק על גדול ולכן אם מי שהוא חולק בהלכה על גדול או למי שהוא נחשב בדעתם לגדול או ראש ישיבה או אדמו"ר הרי הוא עובר בלאו זה דלא תענה ורואים בזה גם בזיון התורה שמבזים גדול הדור או את רבם וממילא מותר לבזות אותו הת"ח החולק אפילו יהי' צודק במחלוקתו אבל הרי עבר על לא תענה וכ"ש שאין הלכה כאותו החולק שהרי אסור לחלוק על גדול הדור והלכה כמותו שמן השמים מסכימים כן. 
והנה פשוט דהאומר כן הרי הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה דהלכה פסוקה היא דמותר לחלוק על רב וגדול ואם הוא ענין של איסור גם חובה איכא ומצוה לעולם איכא לחלוק ולברר האמת ואפילו על אביו ורבו מותר וחובה איכא לחלוק ולברר האמת וכמ"ש רש"י חגיגה ג' ע"ב עשה אזנך שומעת ולמוד ודע דברי כולן (המטמאים ומטהרים האוסרין ומתירין הפוסלין ומכשירין) וכשתדע להבחין אי זה יכשר קבע הלכה כמותו ע"כ וכן מצינו ברבינו הקדוש שחלק על אביו בכמה מקומות ומר בר רב אשי כתב על אביו רב אשי הא דאבא דקטנותא הוא כלומר שאמרה כשהי' קטן ולאו הלכה היא (עיין גיטין כ"ט ע"ב) וכ"כ כל הפוסקים להדיא ומבואר בטוש"ע יו"ד סי' רמ"ב ס"ב ברמ"א בשם מהרא"י סי' רל"ח ועיין פת"ש שם בשם הריעב"ץ ח"א סי' ה' ועיין רדב"ז סי' תצ"ה ועוד שהוא מבואר בכל התורה כולה וכל החולק על זה כחולק על השכינה ורוצה ח"ו לבטל תורת משה רבינו ע"ה שיש לכל תלמיד ותיק חלק בתורתינו הקדושה וחייב להגיד דעתו כפי מה שהראו לו מן השמים, ואני דן אותם לכף זכות שמחמת שלא למדו הלכה ולכן טעו בטעות גמור כזה ולא די שהם טועים אלא שרוצים לכוף אחרים לילך אחר טעותם והרי הם ח"ו בכלל מחטיאי הרבים שמונעים רבים מללמוד תורה ולברר האמת וללבנו כאשר נצטוינו לצרף וללבן ולברר הדברים כנתינתם מסיני. 
וקרא דלא תענה על רב דוקא בב"ד ובשעת הדיון נאמרה ובזמן הזה ליכא דין דלא תענה על רב לפי גדולי הפוסקים וכ"כ להדיא מרן הגאון ר' משה פיינשטיין שליט"א עיין בספרו א"ח סי' ק"ט וי"ד ח"ב סי' מ"ה שכתב להדיא דליכא בזמן הזה דין גדול שאסור לחלוק עליו. וחוץ מזה אין הפי' דלא תענה על רב להזהיר את הקטן שלא יחלוק על הגדול אלא שלא יאמר דעתו קודם שיאמר הקטן באופן שהקטן יירא מלחלוק על הגדול כמבואר כל זה בפוסקים ובקונטרס הראיות המצורף פה ע"ש. 
וז"ל הגרמ"פ שליט"א: א' תצוה ה' אדר תשי"ב. מע"כ ידידי הנכבד מאוד הרב הגאון מוהר"ר מנשה קליין שליט"א כו'. הנה מה שהתנצל כתר"ה במה שחולק עלי בדבר הלכה הוא למותר כי כן דרך התורה שצריך לברר האמת וח"ו לשתוק מי שסובר שאינו כן בין לקולא בין לחומרא, ומצד לא תענה על רב עיין בנ"י סנהדרין דף ל"ו בשם המפרשים לאו למימרא דאסור לענות על רב דאדרבה אסור לו לשתוק אלא הכי אמר קרא שראוי לעשות בענין שלא יצטרכו לענות על רב כלומר שידברו הם תחלה ולא מפני כבודו אלא שיש לחוש שמא לא ירצה התלמיד לחלוק אח"כ על הרב עיין שם וכו' ולבד מזה אין דין זה אלא בעמידה למנין ולא באמר הגדול הדין דרך לימודו או אף דרך תשובה למעשה ולא הי' בצירוף למנין וכו' וגם מסתבר שאין בזמן הזה דין גדול ומופלג לגבי דין זה אלא לחלוק עליו וכו' לכן אף אם יחשוב אותי כתר"ה לגדול רשאי לחלוק וממילא מחוייב לומר דעתו ואין הצורך להתנצל עכל"ה. עיין משנה הלכות ח"ב סי' ע"ג ובאגרות משה א"ח סי' ק"ט הנ"ל. והנני מוקירו ומברכו בכל הטוב והשלום ולהצליח בתורה וביראה ובכל עניניו, משה פיינשטיין. 
ועתה הגע עצמך עיקר אזהרת התורה שהזהירה שלא לענות על רב היתה כדי שלא יירא הקטן מלחוות דעתו ולא ימנע מלחלוק לפי שיחשוב מי הוא לחלוק על הגדול ולא יתברר האמת לאמתו של תורה ועל זה הזהירה התורה על הגדול שלא יאמר דעתו קודם כדי שיבררו האמת ויצרפו ויתלבנו הדברים על בורים ולאמתה של תורה וא"כ כ"ש המונעין ת"ח מלחוות דעתם ומאיימים עליהם בשטויות והבלים שזה בזיון גדול ועבירה גדולה והם הם המבזים התורה ולומדיה ומגלים פנים בתורה שלא כהלכה ועוברים על רצון הבורא שרצה שהת"ח יאמרו כל אחד דעתו כפי מה שהורוהו מן השמים כדי שיצא הדין לאמתו כי זה עיקר רצון הבורא ואפילו כביכול לגבי השכינה מצינו קודשא ב"ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיעא אמר טמא ואמרי מאן נוכח רבה בר נחמני דאמר רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים כו' כי הוה קא נח נפשי' אמר טהור טהור ויצתה נפשיה בטהרה (ב"מ פ"ו ע"א) ושם נ"ט נצחוני בני נצחוני בני ותורה לא בשמים היא ואפשר לחלוק ע"פ הכלל המקובל אצלינו מפי משה רבינו ע"ה אפילו על בת קול ואפילו אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו בסנדל (יבמות ק"ב ע"א) והעוברים על זה ורוצים לסלף התורה עוברים על כל אלו ועל ידם בעונ"ה חרב בא לעולם שמורים בתורה שלא כהלכה שגורמים שלא להתברר ההלכה (עיין אבות פ"ה) וה' הטוב יכפר בעדם חוץ ממה שמבזים ת"ח העוסקים בתורה לשמה ומיגעים עליה והתורה תובעת את עלבונה הגם שהת"ח האמתים מוחלים על עלבונם ושמחים ביסורים אבל עלבון התורה אין בידם למחול והשם הטוב יכפר עליהם הגם שהם שוגגים ע"פ רוב מ"מ אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם ובזיון כל ת"ח או בן תורה הרי יש בו מחלול השם ר"ל. דלענין בזיון אין נפ"מ אם הוא גדול הדור או מקטני בני ישיבה לעולם יש בזיון.
תודה רבה על כך שהרחבת את הדיון להציג צד שני.
יורשה לי לומר, גם אם אדם חולק לעצמו כפי מהמקורות שהמשנה הלכות הביא , הרי רואים שהקטן נזהרים לדבר בכבוד לגדול ולכתוב "לולא דמסתפינא, נלענ"ד"
והרבה פעמים הקטן בסוף התשובה כותב, "אבל להלכה למעשה אני מבטל דעתי אחר שגברא רבא אמר כך", "ואין לסמוך על דברי הלכה למעשה". 
 
 
דוד ריזל (הפרסומאי) אמר:
יושב בשבת תחכמוני אמר:
דוד ריזל (הפרסומאי) אמר:
היות וראיתי ויש אברכים ובחורים הסבורים שבכוחם לחלוק על מרביצי תורה מפורסמים,

אני מתקשה להבין את הפרמטר שמציב כבודו. מה דין "אברך מפורסם" מול "מרביץ תורה שאינו מפורסם"? אי נמי, "אברך שאינו מפורסם" מול "מרביץ תורה שאינו מפורסם"? האם ה'אברך' הוא צד המעליותא להביע דעה <גילוי נאות: כך אני סבור> או צד הגריעותא <כך כנראה סובר כבודו מטעם שאני מתקשה להבין>, והאם 'מרביץ תורה' הוא צד המעליותא להביע דעה <כך סובר כבודו> או שאין בו בכדי להכריע את המאזנים <כך אני סבור>. ומה מעלת הפרסום?

עוד נקודה, בימינו, כנראה עקב התפתחות תעשיית הניירת, יש פריחה של הוראות כאלו ואחרות ואף מרבנים חשובים, בד"כ בשאלות המצויות שהזמן גרמן וכיו"ב, אמנם לא בהכרח שהרב המשיב ישב על המדוכה לעומקה ממש, אלא הורה כפי שהסתבר לו, וכמובן שסברת ת"ח סברה גדולה היא, אבל אי"ז מכריח שאין להרהר אחר דבריו, ושפיר אפשר שישב אחריו מאן דהו <ראוי לכך> והסיק אחרת והוא הצודק, ולכן ההשואה בין הוראה מקופיא למסקנא מזוקקת בעמל ויזע <שוב, בראוי לכך> יכולה אף לקומם.


א. להביע דעה בלימוד זה בודאי מותר, ואפילו  נגד גמרא ומשנה, כש"כ נגד אחרונים, אך זה בתנאי שיודע שההלכה כרב הגדול.
ב. המעליותא של מרביץ תורה נמדדת בכמה תלמידים יש לו, לדוגמא רואים את זה בחז"ל הזה
שסופרים כמה תלמידים יש לחשיבותו, 11 אלף או 12 אלף, (אם לא מצד קשר רשעים אינו מן המנין)
אוצר החכמה_83584 (1).jpg
וכך גם נקבעת ההלכה, לפי מי שיש לו יותר תלמידים השותים בצמא את פסקיו.
 

א. להבנתי מתחם הנידון כלל אינו ב'איסור והיתר' אלא ב'אפשרי ולא אפשרי', היינו, אם מצד גופו של נידון יש לי או לך או לכל אחד אחר לחדש או להוסיף מהו או לדחות משהו, אין שום שוטר בעולם שיאסור עלינו מלעשות זאת, ובודאי לא בשם התורה, ו'הט אזנך לשמוע דברי חכמים' אינו 'סתימת פיות' חלילה. הנידון הוא נידון שבשכל ובהבנה, שכשחכם גדול שמבין מה שאני מבין וגם יותר מכך אמר כך וכך, הרי שחכמתי ובינתי אינה רלוונטית לנידון <לצורך הכרעה עצמאית> כיון שגדול ממני בדעתו הרחבה מדעתי כבר דש בדרך זו ומסקנתו כך וכך. אמנם לו יצויר שיתברר שלאותו חכם גדול חסרו נתונים שונים שיש לנו היום, וכיו"ב, הרי שהתמונה משתנה <וזה יסוד ובנין להרבה הכרעות שונות שיש להם מקום גם בימינו וגם כנגד אחרונים חשובים>.
<מש"כ מר להביע דעה כנגד משנה וגמרא, נפלאתי>.
ב. הדוגמא מחזקיה וסיעתו ושבנא וסיעתו נראית כלקוחה מספרות הפלפול.
 
רבי @דוד ריזל (הפרסומאי), אני רוצה להוסיף עוד חצי מילה על האינפלציה שנעשתה בימינו למושג 'תלמיד' (להזכיר, בו השתמש מר ביחס ל'תלמידים השותים בצמא את פסקיו').
כשאנו מדברים היום על "רבבות אלפי ישראל" ששותים בצמא פסקים שונים ממרן פלוני ושר תורה פלמוני וכל שום וחניכה דאית להו <ואגב, איני מתכוין לגדולים ספציפיים כלל וכבוד כולהו יקר בעיני ובעיני כל עד מאוד>, זה לא הופך אותם ל'תלמידים'. זה שאנשים נצרכים לפסקים ומצייתים לפסקי גדולי תורה זה כמובן טבעו של עולם ודבר מבורך, אבל תלמיד זה מושג נעלה ומרומם לאין ערוך. תלמיד, גם אם אינו כאלישע, אבל מדובר על מי שדבק בדרכי החשיבה של רבו, כזה שמבין מה טעם פסק רבו כך, ומה עומד מאחורי הדברים, ועוד. גם בדורנו השטחי יש כמה שיש בבית מדרשם מהלך של רב ותלמיד, אבל כמאמרם ז"ל "ראיתי בני עליה והם מועטים".
 

צביקה 88

משתמש רגיל
דוד ריזל (הפרסומאי) אמר:
צביקה 88 אמר:
יש על זה קובץ הערות בב"ב לא זוכר היכן שאמוראים יכולים לחלוק על תנא רק שאינם רוצים.
אני מכיר מקור שכתב הפוך.
יש מחלוקת באחרונים, אם מצוות לא תסור היא רק בבית הגדול. והובאה בקונטרס דברי סופרים סימן ב' בתוך ספר קוב"ש ח"ב.
ה'מרגניתא טבא' ו'הלב שמח' סוברים בדעת הרמב"ם שמצות לא תסור היא רק מפסק של בי"ד הגדול.
והקובץ שיעורים באות ג' שם חלק עליהם, וסובר, שבהסכמת כל חכמי ישראל או רובן יש להן הכח של בי"ד הגדול, וחייבין כל ישראל לשמוע להן כמו לבי"ד הגדול. ובאות ו' כתב, שחתימת המשנה וחתימת התלמוד היה בקיבוץ כל חכמי ישראל או רובן, ולכך א"א לחלוק על מה שכתוב במשנה ובגמרא.

 

זה בקובץ שיעורים המצ"ב, כמובן זה לא בהכרח קשור למה שכיוון פותח הנושא

הצג קובץ מצורף אוצר החכמה.pd מחלוקת תנאים- אמוראיםf.pdf
 

כותר

משתמש ותיק
פותח הנושא
יושב בשבת תחכמוני אמר:
אני מתקשה להבין את הפרמטר שמציב כבודו. מה דין "אברך מפורסם" מול "מרביץ תורה שאינו מפורסם"? אי נמי, "אברך שאינו מפורסם" מול "מרביץ תורה שאינו מפורסם"? האם ה'אברך' הוא צד המעליותא להביע דעה <גילוי נאות: כך אני סבור> או צד הגריעותא <כך כנראה סובר כבודו מטעם שאני מתקשה להבין>, והאם 'מרביץ תורה' הוא צד המעליותא להביע דעה <כך סובר כבודו> או שאין בו בכדי להכריע את המאזנים <כך אני סבור>. ומה מעלת הפרסום?
כאן מבאר הרב יצחק יוסף, שרוב מנין, הכוונה למנין התלמידים, שתלמידים מחדדים את הרב. גדול במנין תלמידים.PNG
 
 

אליעזר ג

משתמש ותיק
דוד ריזל (הפרסומאי) אמר:
היות וראיתי ויש אברכים ובחורים הסבורים שבכוחם לחלוק על מרביצי תורה מפורסמים, ולערער על דברי קדמונים.
אנסה להעלות קצת מראי מקומות.
הרשב"א בחמש שיטות
אוצר החכמה_620052.jpg

לשון ספר החינוך
אוצר החכמה_170229.jpg
הראיות אינן קשורות לנידון, הרשבא מדבר על לעשות נגד תקנת הגאונים, כלומר יש תקנה והיא התקבלה בכלל ישראל מדורות עברו ,ומי אתה מכיר בדורנו שלא מקיים תקנות שכאלו ואפילו מנהגים שאין להם תוקף של תקנות? ועוד שעל אף הנידון הקיצוני יש בהחלט מקרים ששינו מתקנות הגאונים כך שכלל לא בטוח שקיימא לן כהרשבא בעניין זה.

דברי החינוך הם צד אחד במחלוקת ראשונים ידועה כאשר הבר פלוגתא שלו הוא הרמבם החינוך סובר שיש דין ועשית ככל אשר יורוך ברוב חכמי הדור ולא רק בסנהדרין כדברי הרמבם . בכל מקרה גם זה לעניין מעשה בפועל כדבריו שלא תתפצל התורה לכיתות כיתות  כאשר בלימוד הוא יכול לחלוק כמו רבי יהושוע בתחילת ראש השנה שעשה כדברי רבן גמליאל אבל המשיך לחלוק עליו.

שורה תחתונה מקסימום המגבלה לתלמיד ותיק אבל גם למרביצי תורה עצמם וממילא זה כלל לא שייך לדבריך, שלא להורות הלכה למעשה אחרת מרוב חכמי הדור. 

אבל לשיטתך טול קורה מבין עיניך הרי לפי החינוך כולם חייבים ללבוש מסיכות כי זו דעת רוב חכמי הדור והכיצד אתה מנהל מערכה ממושכת נגד זה?

ועוד הערה אם אינך מכיר את החולקים ממילא וודאי אינך יכול דעת שלא מדובר בתלמידי חכמים שאינם פחותים או לפחות ברי הכי לחלוק על אותם מרביצי תורה ,ואין שום הכרח שמי שהתפרסם בציבור הרחב גדול ממי שלא והרבה פעמים ההיפך הוא הנכון, כי הפרסום מועד להזיק. 
 
 

אליעזר ג

משתמש ותיק
דוד ריזל (הפרסומאי) אמר:
ואפשר לומר עוד, שמי שאינו מאמין לחכמי דורו הוא ממש כמו צדוקי,
כי אפילו שהתירו לכתוב תורה שבע"פ, עדיין עיקר מסירתה היא מפי חכמי התורה.
ואם הוא לא סומך על מה שאומרים חכמי הדור והדורות האחרונים, אלא הוא מקבל רק כפי הבנתו בשכלו בגמרא ראשונים וקדמונים,
אז הוא לא מאמין בתורה שבעל פה.
אם כן לשיטתך אתה ממש כצדוקי כי רוב חכמי הדור אומרים הפוך . גם החולק יחידי על סנהדרין הגדולה ומורה לעשות שלא כדבריהם אינו בכלל כופר בתורה שבע"פ אלא זקן ממרא כדברי הרמבם ממרים ג,ג וכ"ש בן בנו של כ"ש שמי שחולק על רוב חכמי הדור שלנו ,וכ"ש נכדו ונינו של כ"ש אם חולק עליהם בסברא ונשאר בדעתו ועושה כמוהם . שאז ראוי לנשקו על ראשו כרבן גמליאל לרבי יהושוע בתחילת ראש השנה.

כמובן שהחולק יחידי על מה שמקובל על הראשונים והאחרונים הבעיה שלו אינה כפירה אלא סוג של חסר דעת וחסר ידיעת מקומו בהפרש שמצריך הסתכלות פסיכאטרית.. 
 
 

יושב אוהלים

משתמש ותיק
לישועתך קויתי השם אמר:
שהלומד סוגיא ויוצא לו להיתר, לא כדעת ת"ח וכו' יכול לנהוג כך,
"דלא כדעת ת"ח" באיזה רמה? אברך ת"ח, ר"מ, ראש הישיבה, מו"צ, פוסק הדור, אחרונים מדורות קרוב אלינו, אחרון קדמון, ראשון, גאון?
הרי זה היתה שאלת הכותרת "מי ראוי לחלוק על מי"?
 

אליעזר ג

משתמש ותיק
דוד ריזל (הפרסומאי) אמר:
אליעזר ג אמר:
דוד ריזל (הפרסומאי) אמר:
 כולם חייבים ללבוש מסיכות כי זו דעת רוב חכמי הדור 
הבה נעשה חשבון:
1. כמה חכמי הדור יש ?
2. כמה הורו שצריך לחבוש מסכה ?
המבחן אינו כמה יש אלא כמה הביעו את דעתם בעניין  ובספירה האחרונה שערכתי זה כ-20 נגד 2 ואחד נוסף שהתיר בזמן תפילה ולימוד להיות בלי. כמעט בשום נושא לא הביעו את דעתם כל חכמי הדור בשום דור וממילא אם זה יהיה תנאי אין שום משמעות  לדברי החינוך וכ"ש בדבריך.
 
 

יושב אוהלים

משתמש ותיק
דוד ריזל (הפרסומאי) אמר:
אליעזר ג אמר:
דוד ריזל (הפרסומאי) אמר:
 כולם חייבים ללבוש מסיכות כי זו דעת רוב חכמי הדור 
הבה נעשה חשבון:
1. כמה חכמי הדור יש ?
2. כמה הורו שצריך לחבוש מסכה ?
אחי ורעי היקרים
נא לא להפוך את האשכול הזה לעוד ויכוח על מסיכות!
מי שעדיין לא נמאס לו להתווכח על זה שוב ושוב ועוד אלף פעמים מוזמן לפנות לאחת מעשרות האשכולות שכבר דשו ודשו ודשו בזה ולהוסיף שם גם את דעתו.
גם אם דעת פותח האשכול היה מכוון לענין זה, אבקש שנשאיר את נושא האשכול כדיון בשאלה של "מי ראוי לחלוק על מי" בלי לערב כאן את נושא המסיכות.
תודה.

 
 

נש בר נש

משתמש רגיל
יש להעיר שרבות מהמחלוקות שרואים אנשים היום שחולקים על דורות קודמים הם מכח מציאת ראשונים שלא היו בידיהם
וגם כשחולקים עליהם בהבנת הראשונים מכיון שיש לנו הרבה יותר ראשונים והתרבה לימדונו בספרות הראשונים אנו מכירים אותם יותר ויותר מתעכבים עליהם ואפשר לומר שבעניין זה אכשר דרא
 

אליעזר ג

משתמש ותיק
בשביל לתקן את עוולתי על הפנית הדיון לנושא האסור , אעלה משהו שנוגע לעיקר הנושא של האשכול, שנראה לי שידליק אנשים, בשביל להחזירו למסלולו .

אמרנו וזה פשוט שמבחינת התר לחלוק תלמיד ותיק ראשי לחלוק על חכמי דורו . המגבלה ההלכתית היא לחלוק ולהורות בין לעצמו בין לאחרים הלכה למעשה שלא כרוב חכמי דורו, לחלק מהפוסקים . וכמובן תנאי פשוט שלא הוזכר שלמד את הסוגיה הנידונה כפי שצריך בעיון נמרץ על כל חלקיה . 

אומנם יש היבט שאינו קשור לאיסור אלא לחוכמה וצריך להסתכל נכוחה מה הפרש החוכמה בין מי שחולק עליו אליו והאם קרו לו כבר מקרים רבים שחלק והתברר שטעה וודאי ראוי לנסות ולהקשות על אותו חכם ולשמוע את  תשובתו ,אבל לדרגת החוכמה אין קשר למעמד הציבורי או לפרסום , לפעמים יש לה כן קשר לכמות ואיכות של תלמידיו של אותו חכם כסיבה לכך שהוא השתלם יותר בחוכמה , כל זאת חוץ מהמעמד של מי שנקבע אם נקבע בין חכמי הדור שהלכה כמותו בכל מקום ומקום שזה מעמד שחז"ל נותנים לו משקל רב. ועליו יש בהחלט מקום לחוש מלחלוק . 

אבל יותר גרוע מחוסר הבחנה בהפרש החוכמה, זה המקרה ובלי להתייחס לאדם ספציפי , שאדם שלא למד סוגיה מסוימת או שלמדה ברמת הדף היומי עם קצת עלעול בפוסקים , יחלוק על מי שהוא תלמיד ותיק שלמד סוגיה זו בעיון וזה אפילו אם הוא שווה לו ברמתו כתלמיד ותיק .

ונראה לי לכן שאחרי שהובהר שבכותרת האשכול המקורית אין איסור. השאלה שצריכה להישאל היא מי ראוי לחלוק על מי לא מצד הדיון הלא רלוונטי של מעמדו הציבורי והמשרה שהוא נושא, אלא מאיזה רמה של לימוד סוגיה פלוני יכול לחלוק על מישהו שלמדה בעיון אפילו והם שווים ברמתם הלימודית . כלומר באיזה רמה של לימוד הסוגיה ראוי מישהו לחלוק על תלמיד ותיק שלמד את  הסוגיה בעיון על כל היקפה. ונתקלנו פעמים רבות במצבים מגוחכים שמנסים עם  ציטוטים שהוצאו מהקשרם של חלקי תשובות לחלוק כהי גוונא.  
 

ירמיה

משתמש ותיק
אליעזר ג אמר:
בשביל לתקן את עוולתי על הפנית הדיון לנושא האסור , אעלה משהו שנוגע לעיקר הנושא של האשכול, שנראה לי שידליק אנשים, בשביל להחזירו למסלולו .

אמרנו וזה פשוט שמבחינת התר לחלוק תלמיד ותיק ראשי לחלוק על חכמי דורו . המגבלה ההלכתית היא לחלוק ולהורות בין לעצמו בין לאחרים הלכה למעשה שלא כרוב חכמי דורו, לחלק מהפוסקים . וכמובן תנאי פשוט שלא הוזכר שלמד את הסוגיה הנידונה כפי שצריך בעיון נמרץ על כל חלקיה . 

אומנם יש היבט שאינו קשור לאיסור אלא לחוכמה וצריך להסתכל נכוחה מה הפרש החוכמה בין מי שחולק עליו אליו והאם קרו לו כבר מקרים רבים שחלק והתברר שטעה וודאי ראוי לנסות ולהקשות על אותו חכם ולשמוע את  תשובתו ,אבל לדרגת החוכמה אין קשר למעמד הציבורי או לפרסום , לפעמים יש לה כן קשר לכמות ואיכות של תלמידיו של אותו חכם כסיבה לכך שהוא השתלם יותר בחוכמה , כל זאת חוץ מהמעמד של מי שנקבע אם נקבע בין חכמי הדור שהלכה כמותו בכל מקום ומקום שזה מעמד שחז"ל נותנים לו משקל רב. ועליו יש בהחלט מקום לחוש מלחלוק . 

אבל יותר גרוע מחוסר הבחנה בהפרש החוכמה, זה המקרה ובלי להתייחס לאדם ספציפי , שאדם שלא למד סוגיה מסוימת או שלמדה ברמת הדף היומי עם קצת עלעול בפוסקים , יחלוק על מי שהוא תלמיד ותיק שלמד סוגיה זו בעיון וזה אפילו אם הוא שווה לו ברמתו כתלמיד ותיק .

ונראה לי לכן שאחרי שהובהר שבכותרת האשכול המקורית אין איסור. השאלה שצריכה להישאל היא מי ראוי לחלוק על מי לא מצד הדיון הלא רלוונטי של מעמדו הציבורי והמשרה שהוא נושא, אלא מאיזה רמה של לימוד סוגיה פלוני יכול לחלוק על מישהו שלמדה בעיון אפילו והם שווים ברמתם הלימודית . כלומר באיזה רמה של לימוד הסוגיה ראוי מישהו לחלוק על תלמיד ותיק שלמד את  הסוגיה בעיון על כל היקפה. ונתקלנו פעמים רבות במצבים מגוחכים שמנסים עם  ציטוטים שהוצאו מהקשרם של חלקי תשובות לחלוק כהי גוונא.  
אכן כן
 
 
חלק עליון תַחתִית