גופא אר"י א"ש וכן א"ר יצחק ארי"ו שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ. ה"ד אילימא דקא שתי ליה (משתה) אזוקי מזיק ליה דתניא השותה שמן של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש וכו'. פרש"י אזוקי מזיק לגופיה ואין זו אכילה שטעונה ברכה דגבי ברכה ואכלת כתיב. עכ"ל. פי' לפירושו אזוקי מזיק לגופיה דאדם, וכיון שהוא מזיק אין אכילתו נחשבת "אכילה" – שטעונה ברכה, והכנסת מאכלים לפיו שאינם נחשבים אכילה אינם טעונים ברכה, דגבי ברכה "ואכלת" כתיב.
וברא"ה כ' ז"ל: כלומר מפסיד הוא השמן, דלא חזי כלל, ואינו אלא מפסידו, ובטלה דעתו אצל כל אדם ובהכי לא חזי לברוכי. עכ"ל. וכעי"ז כ' הריטב"א ז"ל: מפסיד השמן הוא, וחשוב כמזיק, ולא חשיבא הנאה כלל, כדתניא לגבי תרומה שמשלם את הקרן ולא חומש, פי' דאין חומש אלא בנהנה דהתורה אמרה איש כי יאכל פרט למזיק. עכ"ל. ולדבריהם הוא מזיק את השמן. [ונ"ל דתלוי בגירסת הגמ' אי גרסינן דקא שתי ליה, או דקא שתי ליה משתה, דמילת "ליה" דאזוקי מזיק ליה צריכה להתפרש על הדבר האחרון שדיבר בו בפירוש, ועליו שייך לומר "לו" בלי לפרש למי. ולכך אי לא גרסינן משתה ה"ק אילימא ששתה את השמן - אזוקי מזיק ליה, היינו לשמן. שבו סיים את המשפט הקודם. אבל אי גרסינן דקא שתי ליה משתה, ה"ק אילימא שאת השמן שתה - אזוקי מזיק ליה, היינו לאדם, שבו סיים את המשפט הקודם, ודו"ק].
וברעק"א (הנדפס מחדש) הקשה על רש"י ז"ל: משמע דמפרש דמדמי הש"ס כי היכי דמזיק אינו בכלל כי יאכל קדש, ה"נ אינו בכלל ואכלת וברכת. וקשה לי והא מבואר (בפסחים דף כד:) דכל משקין דפירות הוו שלא כדרך הנאתן [מלבד דהוו זיעה בעלמא], וכיון דמברכין על מי פירות שהכל ע"כ דאף שלכד"ה מברך עכ"פ שהכל. וכיון שכן מאי פרכינן, דלמא מזיק הוי בכלל שלכד"ה, ובתרומה בעינן כדרך אכילתן, וכמ"ש תוס' להדיא (בפסחים דף כו. ד"ה שאני). ומש"ה שפיר מברכין שהכל. ולול"ד רש"י יכולנו לפרש דזהו פסיקא להש"ס דדבר המזיק לגופו ל"ש לברך עליו וליתן שבח להש"י, אלא דהראי' מתרומה הוא על היסוד דשמן מזיק ליה וצלע"ג. עכ"ל. (ויש להעיר דבסו"ד מבואר דשפיר מברך שהכל אבל לא העץ, וא"כ יש לפרש קושית הגמ' אמאי מברכין העץ ולא שהכל, וכפי שמתפרש להר"מ דס"ל דשמן בעין מברכין שהכל, וא"כ קשיא ליה רק על רש"י עצמו אמאי כ' שאין מברכין כלל, ואין הלשון "וא"כ מאי פרכינן" מדוקדק כ"כ. ואולי יש לתקן הלשון בסו"ד וס"ל דיש לברך העץ, דשינוי הברכה במי פירות אינו משום אכילה שלא כדרך, אלא משום דהוו זיעה בעלמא, ובשמן שנחשב פרי העץ, ורק שהאכילה אינה כדרך, יתכן שיש לברך העץ).
פי' קושיתו, דבקושית הגמ' אזוקי מזיק ישנם שלושה הנחות, א) דשמן מזיק לבריאות הגוף, ב) דדבר המזיק אינו נחשב אכילה, ג) דדבר שאינו אכילה אין בו ברכה. והביא ראי' מן הברייתא ופרש"י ז"ל: "דתניא – דלאו בר אכילה היא", והבין רעק"א שהראיה מהברייתא היא להנחה השניה, דדבר שהוא מזיק אינו נחשב אכילה (והראשונה היא מציאות, והשלישית כבר פירש רש"י דכתיב ואכלת). וע"ז הקשה דבברייתא לא קתני שאינו נחשב אכילה, אלא שאינו חייב חומש, ובשביל להיפטר מחומש אין הכרח להגדיר אכילת דבר המזיק שאינה אכילה כלל, אלא מספיק אם נחשיבה כאכילה שלא כדרך (דכיון שהוא מזיק אין דרך לאוכלו), דגם באכילה שלא כדרך פטור מחומש, וא"כ אין ראיה מהברייתא שאכילת דבר מזיק אינה נחשבת אכילה. וכ' רעק"א דלול"ד רש"י היה אפשר לפרש שהראיה היא להנחה הראשונה בגמ', שהשמן מזיק לגוף, (וההנחה השניה מסברא), ולזה יש ראיה מהברייתא, שהלא פטור מחומש, ולכל הפחות חייבים לומר שנחשב אכילה שלא כדרך, ואין טעם להחשיבו שלא כדרך אם אינו מזיק. ובאמת בגמ' משמע להדיא כרעק"א, דבגמ' לא הוזכר שמחמת הנזק אינה אכילה, אלא רק אזוקי מזיק, וע"ז קאמר דתניא, ומשמע שהראיה היא בשביל מה שנאמר בגמ' בפירוש.
ובדברי רעק"א מבואר שהבין בדברי רש"י דאזוקי מזיק היינו שהשמן מזיק לבריאות הגוף, אבל יש באכילתו טעם והנאה כשאר אוכלין, ומש"ה הבין בדברי רש"י "דתניא דלאו בר אכילה היא" שהראי' מן הברייתא הוא לדין שנחשב שאינו אכילה. ונראה דאין כוונת רש"י "אזוקי מזיק" שהוא מזיק לבריאות, אלא שמעשה אכילתו אינו נח לאדם. וכמו שכ' הטור סי' רי"ב כל שהוא עיקר ועימו טפילה וכו', כגון שאוכל דג מליח, ואוכל פת עמו "שלא יזיקנו בגרונו", שהמובן הוא שהדג מלוח לו מדאי ואינו נאכל מחמת מלחו, שקשה לאדם תחושת מליחות חזקה. וכמו"כ הכא אזוקי מזיק היינו שתחושת אכילת שמן אינה נוחה לאדם, ומעשה האכילה הוא עצמו מעשה הנזק, שאין בו הנאת אכילה אלא קושי ונזק. והגדרת המעשה "נזק" הוא היפוך "הנאה". ומעתה מש"כ רש"י "דתניא דלאו בר אכילה הוא" הוא תרגום של "אזוקי מזיק", והראיה מן הברייתא היא כפי שהציע רעק"א בסו"ד שהברייתא הובאה להנחה הראשונה ששמן מזיק הוא, וזהו "דלאו בר אכילה הוא".
ובגמ' משמע כפי' זה, דאי כפי שהבין רעק"א דהנזק הוא לבריאות אבל יש באכילת השמן הנאה כשאר מאכלים, א"כ עיקר חסר מן הספר, והל"ל אזוקי מזיק ומאי דמזיק לא חשיב אכילה, אבל לפי מה שפירשנו תרגום המילים אזוקי מזיק, היינו "לאו בר אכילה הוא". גם הסברא האנושית מורה כן, שאין סברא שדבר שיש בו נזק לבריאות לא יחשב אכילה, והרבה דברים בנ"א אוכלים ועושים בשביל הנאותיהם אע"ג שמזיק לבריאותם, ואמאי פשיטא להו דמאי דמזיק אין בו ברכה. אבל כאשר מפרשים שאין באכילתו הנאה אלא תחושת קושי ולזה קורין נזק, פשיטא דלאו אכילה היא.
