הנהלת "פורום לתורה" מאחלת לכל חו"ר שנה טובה ומתוקה, שנת בריאות ושלווה. שימלא ה' לבנו משאלות טובות, וימלא משאלות לבנו לטובה. אכי"ר

בקשת טקסט מקור חיים סי' תלא

כללי הפורום
  • פותח נושא חדש? שים לב! למען שמירת הסדר הטוב, יש לפתוח את הנושא בפורום של המסכת, ולציין בכותרת הנושא את שם המסכת והדף המדויק עליו נסוב הדיון. במידה ומדובר בנושא כללי יש לפתחו כאן.
  • אשמח לעזרה בקטלוג נושאים ישנים לפי מסכתות. הקִטלוג יתבצע בצורה פשוטה: דווחו על ההודעה הראשונה בנושא > בחרו ב"האשכול שייך לקטגוריה אחרת, נא ציין בשדה המידע את הקטגוריה הנכונה" > הזינו בשדה המידע את שם המסכת, ואני כבר אדאג להעביר את הנושא למסכת המבוקשת.
  • עקב ריבוי המדורים (=מסכתות) בפורום ש"ס ודף היומי, הוספתי אפשרות כללית בפורום "לקפל" מדורים לקטגוריה אחת (ע"י לחיצה על המינוס בצד השמאלי בראש כל קטגוריה), בכדי לאפשר גלילה מהירה במידת הצורך. הקיפול/הפתיחה יישארו כך גם בכניסות הבאות לפורום עד ללחיצה הבאה.
סמל אישי של משתמש

פותח הנושא
ברית מלח
הודעות: 194
הצטרף: 16 ינואר 2018, 21:46
נתן תודה: 55 פעמים
קיבל תודה: 45 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

בקשת טקסט מקור חיים סי' תלא

שליחה על ידי ברית מלח » 20 מאי 2019, 14:23

עקב עיסוק בנושא, אשמח עם מאן דהוא יוכל להעלות את דבריו המפורסמים של המקור חיים בסי' תלא (כולל ההקדמה)
יש"כ מראש.


אור זרוע
הודעות: 701
הצטרף: 09 יולי 2017, 16:43
נתן תודה: 223 פעמים
קיבל תודה: 287 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: בקשת טקסט מקור חיים סי' תלא

שליחה על ידי אור זרוע » 20 מאי 2019, 15:16

מקור חיים ביאורים סימן תלא מפרויקט השו"ת

[הקדמה]
הנה הבית יוסף הביא בכאן מחלוקת הפוסקים בדיני בדיקה וביטול. לכן ראיתי ג"כ להקדים לבאר דיני בדיקה וביטול בס"ד.
א] בדין בדיקה בלא ביטול. רבו הדיעות שהרבה פוסקים סבירא להו דבדיקה בלא ביטול דאורייתא, וטעמם נראה דס"ל דדמי להא דמבואר ביו"ד סימן פ"ד [ס"ח] דפירות שדרכן להתליע במחובר דצריך בדיקה מדאורייתא כיון שהוא דבר המצוי. וה"נ לענין בדיקת חמץ כיון דדבר המצוי הוא להיות חמץ בבית כיון שמשתמשין בו כל השנה. וסובר ג"כ דכשיש חמץ בבית אף שלא ידע בו דמי לאוכל חלב בשוגג כמו שכתב במגן אברהם בסימן תל"ד ס"ק ה', דלא יראה משמע שלא יהיה במקום הראוי לראות כמו שכתב הרא"ש פסחים ו' [סי' ט] וכיון דאם יש חמץ עביד איסורא בעי בדיקה כדי שלא יעשה איסור בשוגג. ולכאורה נראה ראיה לדבריהם בש"ס מהא דאמר [פסחים י, א] בדיקת חמץ דרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי מוכח בהדיא דבדיקה אינה מדרבנן רק משום דסגי בביטול משמע דבלא ביטול הוי בדיקה מדאורייתא. ואין להקשות אהמגן אברהם דמדמה אותו לאוכל חלב בשוגג הא בחלב גופיה לא נקרא שוגג רק כשמכוין לאכילה אבל כשאינו מכוין לאכילה כלל כגון קסבר רוק הוא ובלעו לא מיקרי שוגג רק מתעסק ומ"מ חייב בחלב מטעם דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה כמבואר בשבת ע"ג [א, וברש"י] אבל בשאר איסורים שאינו נהנה פטור מתעסק ומכ"ש כשאינו מתכוין כלל דמותר ואפילו באפשר ולא קמכוין כמבואר בפסחים דף כ"ה ב' וא"כ הכא גבי חמץ כיון שאינו נהנה ולא קמכוין אמאי אסור. נראה דדוקא בדבר שאסרה התורה לעשות מעשה בזה אמרינן דלא אסרה התורה לעשות המעשה רק בכונה ודבר שאינו מתכוין מותר, אבל כשאסרה התורה דבר שאין בו מעשה כגון הכא שאסרה התורה שלא יהיה חמץ בביתו אפילו כשאין מתכוין אסור. ומשמע מהטור בסימן תל"ד [ס"ב] וסימן תמ"ו [ס"א] ובמגן אברהם סימן תל"ד ס"ק ה' דאף כשבדק ולא ביטל ומצא אח"כ חמץ בביתו דמי לאוכל חלב בשוגג. והטעם כיון שהיה בידו לבטל ולא ביטל. זהו דעת הטור והפוסקים שעמו.
ודעת התוספות לפי מה שכתבו בריש פרק כל שעה [כא, א] בד"ה ואי אשמעינן דאף כשיש חמץ בביתו כשאינו יודע היכן הוא אינו עובר כלל. וע"כ הטעם דבעינן שיהיה מצוי בידו מקרא דלא ימצא וכשאינו יודע היכן הוא אינו מצוי בידו. ולכאורה קשה עליהם מהא דקאמר דבדיקת חמץ דרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, דמשמע בהדיא דבלא ביטול הוי דאורייתא אף שאינו יודע היכן הוא. ונראה דהם מפרשים כך, דבשלמא אם היה תשביתו דקרא שריפה דוקא היה הבדיקה חיוב כדי לקיים המצות עשה שמחויב לחזור אחר קיום מצות עשה, כדאמרינן בחולין פרק שילוח הקן דף קל"ט ב' יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן ת"ל כי יקרא וכו'. מוכח דבסתם מצות עשה מחויב לחזור אחריה כדי לקיימה, אבל כיון דתשביתו אינו אלא ביטול והיינו כמו שכתב הר"ן ריש פסחים [ב. ד"ה אלא] דסגי בגילוי דעת דלא ניחא ליה במה דאוקמיה רחמנא ברשותיה לענין בל ימצא, הרי מוכח דביעור הוא רק תיקון דבל ימצא וכיון דבאינו יודע היכן החמץ בלאו הכי אינו עובר על בל יראה ובל ימצא ממילא ליכא חיוב עליו מדאורייתא ולא הוי בדיקה רק מדרבנן אפילו בלא ביטול. כן נראה לי ליישב דעתם. נמצא לפ"ד* בהא דהכל נאמנים על ביעור חמץ דפסחים דף (ו') [ד, א] וכן בשני ציבורים דדף י' א' דקאמר הטעם משום דבדיקת חמץ דרבנן, מיירי אפילו בפסח שאין בידו לבטל [שם ו, ב], כיון דלדעתם בדיקה אפילו בלא ביטול דרבנן. משא"כ לדעת הראשונה דס"ל בדיקה בלא ביטול דאורייתא מיירי הנך דוקא קודם פסח דאפשר בביטול דאז לא הוי בדיקה רק מדרבנן אבל בפסח דא"א שוב לבטל דהוי הבדיקה דאורייתא ממילא אין הכל נאמנים וכן בשני ציבורין חייב בבדיקה:
ב] ועתה נבוא לבאר אי ביטול מהני לחמץ ידוע כדעת הפוסקים או לא מהני כדעת הרמב"ם [פ"ב ה"א - ב, ועיי"ש כס"מ]:
והנה הפרי חדש [ס"ק א ד"ה ואכתי] הביא הרבה ראיות דמהני כמו שאעתיקם. והפני יהושע בחידושיו [ד: ד"ה כיון] כתב דנגד הלאו מהני ביטול אף לחמץ ידוע כיון דגבי הלאו דבל יראה כתיב לך דמשמע שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים וכיון דמבטלו הוי של אחרים, משא"כ לענין קיום המצות עשה דתשביתו דלא כתיב לך לא מהני ביטול ובעי שריפה דוקא לר' יהודה או פירור לרבנן עכ"ד. ולא כתב לישב ראיות הפרי חדש. לכן אביא ראיות הפרי חדש אחת לאחת ואכתוב מה שיש לסתור הראיות לפ"ד הפני יהושע. דמה שהביא ראיה מפסחים ו' ב' דאמר וכי משכחת לה לבטלה, אלמא דמהני ביטול לחמץ ידוע. לא קשיא מידי, כיון דנגד העשה דתשביתו אינו מתקן בביטול שמבטל עכשיו אם ימצא החמץ ויהיה דעתיה עלויה כיון דביטול אינו מועיל לחמץ ידוע, ולא מתקן בביטול של עכשיו רק שלא יעבור על בל יראה כשימצא, ועל זה מקשה הש"ס שפיר וכי משכחת לה לבטלה ויתוקן ג"כ הלאו. וגם מה שהביא ראיה מצבור אחד של חמץ וב' בתים בדוקין [י, א] דא"צ בדיקה מטעם דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי אפילו לחמץ ידוע. ליכא אפילו התחלת ראיה, דשם חמץ שאינו ידוע הוא דהא עכ"פ אינו ידוע החמץ היכן הוא. גם מה שהביא ראיה מככר בשמי קורה וככר בבור [י, ב] ליכא ראיה, דהא בפסחים דף ה' ב' גבי בל ימצא קאמר הש"ס אי בבתיכם יכול אינו עובר אלא בבתיכם אבל יטמין בבורות שיחין ומערות. וע"כ אפילו בבורות שברשותו, דאי אינו ברשותו אינו עובר לדעת הגאונים שהביא הרא"ש בפסחים [פ"א סימן ד] עיין שם. וע"כ מטעם דבתיכם משמע מקום שמשתמשין שם וא"כ בתשביתו ג"כ כתיב בבתיכם וליכא קרא לרבות בורות, ממילא לא עבר אחמץ המונח בבורות אעשה דתשביתו. ומה שהביא מפסחים מ"ט א' מלהציל מהגייס דמבטל בלב אף שיש לו שהות, ג"כ אין ראיה די"ל דחשו דלמא ימשוך בביעור ויבוא לידי סכנת נפשות ודחי עשה דאורייתא משום ספק נפשות. ומה שהביא ראיה ממוצא חמץ ביום טוב כופה עליו כלי [ו, א], כבר דחה הפני יהושע בחידושיו ראיה זו עיין שם במקומו. גם מה שהביא ראיה מחמץ שנפל עליו מפולת [לא, ב] דמבטל בלב משום שמא יתפקח הגל במועד. ליכא ראיה, דנהי דאינו מתקן בביטולו העשה מ"מ מועיל הביטול לתקן הלאו.
אמנם הראיה מירושלמי [פסחים פ"ג ה"ח] אמתניתין דבשר קודש דאמר מה בין זה לשריפת קדשים זה יש לו ביטול וכו'. משמע דביטול מהני אפילו נגד העשה דאי לא תימא הכי א"כ דמי לשריפת קדשים דליכא ג"כ רק עשה. ועוד דע"כ צ"ל דילפינן שאור דהשבתה משאור דראיה בגזירה שוה ובמקום שאינו עובר אלאו כגון בביטלו אינו עובר ג"כ בעשה כמו שכתב השאגת אריה בסימן ע"ח, דאי לא תימא הכי יהיה עובר ג"כ בעשה דתשביתו על של אחרים ועל של גבוה כיון דלא כתיב לך גבי תשביתו ויהיה חייב להוציא מביתו חמץ של אחרים וגבוה ומבואר בש"ס [ה, ב] דשרי. ועוד הביא בשאגת אריה שם ראיה מהא דעובר בעשה דתשביתו משש ולמעלה אחמץ המונח בבורות שיחין ומערות אף דלא כתיב גבולך וגבי לאו דלא ימצא בעינן קרא דגבולך לרבות חמץ שבבורות אלא ודאי ילפינן זה מזה. ואין לומר דבאמת פטור מהעשה בחמץ שבבורות. דזה אינו, דא"כ לא הוי בל יראה ניתק לעשה כיון דהלאו כולל ג"כ חמץ שבבורות והעשה אינו כולל וכל היכא דהלאו יותר כולל לא הוי ניתק כמו שכתב הרמב"ם גבי תמורה עיין שם [תמורה פ"א ה"א].
לכן נראה לענ"ד ליישב כל הקושיות של הפרי חדש. וגם ליישב קושית הפני יהושע שהקשה אהנך דסברי דמהני ביטול לחמץ ידוע מהא דפליגי ר' יהודה ורבנן, דר' יהודה הצריך שריפה דוקא, דאטו גרע פירור ומטיל לים מביטול גרידא. ונראה* דר' יהודה סובר דחמץ בעי שריפה אף שביטלו, והוא מטעם דהר"ן [א. מדפי הרי"ף ד"ה ומהו] כתב דהא דביטול מהני הוא מטעם דחמץ בלאו הכי אינו ברשותו דאיסור הנאה הוא, רק דרחמנא אוקמיה ברשותיה לעבור על בל יראה ובגילוי דעתיה דלא ניחא ליה במה דאוקמיה רחמנא ברשותיה סגי. ולפ"ז אף שביטלו מ"מ הרי הוא כשאר איסורי הנאה שג"כ אינן ברשותו דהא הביטול אינו רק גילוי דעת דלא ניחא ליה במה דאוקמיה רחמנא חמץ ברשותו יותר משאר איסורי הנאה ולא יצא מכלל שאר איסורי הנאה, ובשאר איסורי הנאה מצינו ג"כ שמצותן בשריפה כגון כלאי הכרם ושאר נשרפים דקחשיב בסוף תמורה [לג, ב]. וה"נ חמץ לר' יהודה גמרינן מנותר שיהיה מצותו בשריפה, רק כשמשהה אותו ואינו שורפו אינו עובר על שהייתו מלשורפו בעשה דתשביתו כיון שכבר ביטלו, כמו שאינו עובר כשמשהה כלאי הכרם מלשורפו, אבל כשלא ביטלו עובר על כל שעה ושעה שמשהה אותו בעשה דתשביתו.* ורבנן דס"ל מפרר ע"כ ס"ל דתשביתו היינו שיהיה מושבת מכלל העולם ע"י פירור וזורה לרוח או לים, רק דרחמנא לא אזהר בעשה דהשבתה רק בחמץ שלו דהוי כאלו כתיב ג"כ לך בעשה דהשבתה מגזירה שוה דשאור כמו שכתבתי לעיל, ואחר שביטלו דהוי כאינו שלו אינו מצווה בעשה וכשמבערו אחר הביטול אינו מקיים מצות עשה (ועיין תוס' פסחים (ה') [ד, ב] ד"ה מדאורייתא). ואתי שפיר ג"כ הא דאמרינן בפסחים [כז, ב] לא מצא עצים יהיה יושב ובטל וכו', אף שיכול לבטל מ"מ לא מקיים מצות עשה. אבל לר' יהודה צ"ל דס"ל דאף אחר שביטלו מצוה לשורפו מילפותא דנותר וכמש"ל, דאי לא תימא הכי א"כ כששרף החמץ אחר שביטלו יהיה אפרו אסור, דהא בתוס' סוף תמורה [לג, ב ד"ה הנשרפין] כתבו הטעם דנשרפין אפרן מותר משום דנעשה מצותו, ואחר הביטול לא נעשה בו שום מצוה דהא אינו מצווה עליו אחר הביטול, ובסוף תמורה חשיב לחמץ בהדי נשרפין דאפרן מותר ולא מפליג בין קודם ביטול לאחר ביטול, אלא ודאי דלאו דוקא בשלו חייב רחמנא בשריפה, אלא אפילו אינו שלו חייב בשריפה מילפותא דנותר, כמו נותר וכלאי הכרם דג"כ אינו שלו דהא כל איסור הנאה אינו שלו ואפילו הכי חייב רחמנא בשריפה ובכל ענין שנשרף איתעביד ליה מצותו ולעולם אפרן מותר. ובהכי מסתלקין כל הקושיות שהקשו אהרמב"ם ז"ל.
ולפ"ז ליכא מחלוקת כלל בין הפוסקים והרמב"ם, דאף הרמב"ם מודה דאחר שביטלו לא עבר במצות עשה דתשביתו משום דהוי כאלו כתיב ג"כ לך גבי תשביתו מגזירה שוה דשאור שאור כמו שכתב השאגת אריה, אבל ודאי דביטול אינו מועיל רק שלא להיות ברשותו לענין בל יראה ותשביתו מחמת הגילוי דעתא דלא ניחא ליה במה שהעמידו רחמנא ברשותו לחמץ יותר משאר איסורי הנאה אבל מ"מ חזר דין חמץ אחר הביטול להיות נידון כשאר איסורי הנאה דאותן שכתוב בהו שריפה מצותו בשריפה, ואותן שלא כתוב בהו שריפה בעי קבורה מחשש תקלה, וה"נ חמץ אחר הביטול בעי לר' יהודה שריפה. ולרבנן פירור דהוי כמו קבורה ומטעם תקלה, כמו שכתב רש"י בפסחים כ"ח [א, ד"ה או דלמא] עיין שם, אבל אין בו קיום מצות עשה דתשביתו כיון שכבר ביטלו לא קאי עליה בעשה דתשביתו. ומהאי טעמא כתב הרמב"ם דמדאורייתא בעינן שריפה או פירור לחמץ ידוע כדי לקיים מצות עשה דתשביתו דאם לא יפררו רק יבטלו נהי דלא יעבור אעשה דתשביתו משום דהוי כאלו כתיב לך אצל תשביתו מגזירה שוה וזה אינו שלך כמו שכתבו התוס' פסחים (ה) [ד, ב] ד"ה מדאורייתא, מ"מ הוי כאילו לא קיים המצות עשה לכך בעינן שיבער קודם שיבטל כדי שיקיים המצות עשה בחמץ שלו כמו שמחויב לקנות בגד בת ד' כנפות להתחייב בציצית.
אמנם לולא דברי רש"י היה נראה לומר, דהא דפליגי רבה ורב יוסף פסחים כ"ח א' לאו מטעם תקלה הוא כמו שפירש"י [שם]. רק דמיירי קודם שביטלו, ואינו מקיים עשה דתשביתו רק כשמשביתו מן העולם לגמרי, דאי לא תימא הכי היה לו להזכיר בכל איסורי הנאה דבעי פירור והו"ל לפלוגי אי בעי פירור כשמטילו לים, ולא מצינו באיסורי הנאה רק קבורה בסוף תמורה ולא פליגי בזה רק בחמץ ובעבודה זרה. ועוד קשה דבחיטי ג"כ קאמר בפסחים [כח, א] דבעי פירור ומה תקלה שייך בחיטי, הא אם ימצאם אדם במים הן חמוצין ודאין, ואם ימצאם אחר פסח מותרין הן באמת דהא לא עבר אבל יראה. ודוחק לומר דחיישינן שמא ימצאם עכו"ם בפסח וינגבם וימכרם. אלא ודאי דבעינן השבתה מן העולם משום עשה דתשביתו, וכן בעבודה זרה דכתיב [דברים יב, ב] אבד תאבדון ובעינן דוקא איבוד מן העולם, ואחר שביטל החמץ שוב אינו חייב במצות עשה דתשביתו אינו חייב להשביתו מן העולם ולא בעי רק קבורה כמו בשאר איסורי הנאה, אבל קודם שביטלו דחייב אעשה דהשבתה חייב להשביתו מן העולם. ולפ"ז יש ליישב בהא דפליגי רבה ורב יוסף פסחים כ"ח א' ולפרש טעם מחלוקתם, דרבה סבר דהשבתה מן העולם מיקרי כשא"א שוב לבא לידי אדם, משום הכי סובר שיכול לזרקו לים המלח שלם כיון דלא יכול לבא שוב לידי אדם מיקרי השבתה מן העולם וסובר ג"כ דבעינן שיהיה מושבת מיד בשעת מעשה שלו משום הכי בעינן פירור בחמץ, ושלם לא מהני אף דודאי שאח"כ יתמחה במים וימסה, מ"מ כיון דבשעת מעשה לא הוי השבתה לא מיקיים מצות עשה ומשום הכי בעינן פירור. ורב יוסף סובר איפכא, דאף שא"א לבא לידי אדם לא מיקרי השבתה עד שיהיה מושבת מכלל העולם לגמרי מיקיים מצות עשה דתשביתו ואבד תאבדון, משום הכי בעי בעבודה זרה שחיקה לים המלח שיהיה מושבת מכלל העולם, ושלם לא מהני דאף שלא יבא לשום אדם מ"מ לא מיקרי איבוד כיון שאינו מאובד מכלל העולם, ובחמץ לא בעי פירור כיון שבסוף ימסה במים מיקרי השבתה אף שאינו מושבת בשעת מעשה. ולפירוש רש"י קשה מה חשש תקלה שייך בים המלח כיון דודאי לא ימצאנו אדם ואמאי בעי רב יוסף שחיקה בים המלח.
* היוצא מזה דקודם ביטול בעינן דוקא פירור וזורה לרוח לרבנן דקיימא לן כוותייהו, ואחר ביטול בעי קבורה כמו בשאר איסורי הנאה משום תקלה, ודבר זה החיוב על כל העולם כמו בכל איסור הנאה. ומהאי טעמא אמרינן בב"ק דף צ"ח ב' בחמץ דהכל מצווין עליו לבערו. אף דלענין מצות עשה דתשביתו הוי כאלו כתיב לך כמש"ל, מ"מ הכל מצווין לבערו כמו בכלאי הכרם ונותר.
והנה הפני יהושע בפסחים ה' [ב, ד"ה בפרש"י בד"ה לפי] כתב, דאף בל יראה עובר בחמץ של הפקר. דעיקר המיעוט מבואר (בירושלמי) [במכילתא] בחמץ אחרים מטעם דאינו יכול לבערו ובהפקר הרי יכול לבערו. ולפענ"ד אי אפשר לומר כן כלל, כדמוכח בפסחים מ"ו ב' דאמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה, ולדבריו לא יהא אלא חמץ של הפקר. ועוד ראיה מהא דאמר [ו, ב] שני דברים אינן ברשותו ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, ולדבריו מאי עשאן הכתוב שייך כיון דאפילו בהפקר גמור עובר:
ג] ועתה נבאר אי מהני ביטול לחמץ של נכרי שקיבל עליו הישראל אחריות:
והנה שאגת אריה בסימן ע"ז האריך להביא ראיות דלא מהני. וקצתם תמוהין לפענ"ד וקצתם יש לדחות. דהראיה שמביא בסוף התשובה שם מהא דאמרינן [ו, ב] דבתר איסורא לא מצי מבטל משום שאינו ברשותו. והקשה דהא קיי"ל כר' שמעון [כח, ב] דחמץ שרי אחר פסח וא"כ מיקרי בפסח גורם לממון כמבואר בפסחים כ"ט ב', אלא ודאי כיון דקיי"ל דגורם לממון לאו כממון דמי רק לענין חמץ הוי כממון מקרא דלא ימצא, אבל לענין ביטול לאו כממון דמי ולא מצי מבטל וה"נ בחמץ שקיבל עליו אחריות דלא הוי רק גורם לממון ג"כ לא מצי לבטל וכו' עיין שם. ומאוד תמה אני על חכם כמותו שיאמר כן דחמץ מיקרי גורם לממון לר' שמעון דס"ל לאחר פסח מותר. דבשלמא בפסחים כ"ט ב' דמיירי בחמץ של הקדש דמותר להשהותו לכתחלה עד לאחר פסח שפיר הוי גורם לממון, אבל בחמץ שלו מה גורם לממון שייך לומר בו מחמת שמותר לאחר פסח, הא אי אפשר להתקיים עד אחר פסח דהא מצווה בהשבתה והכל מצווין לבערו תיכף ואין לך דבר המופקר גדול מזה שהכל מצווין לבערו ולהשביתו. וע"כ צ"ל כן דמשום תשביתו הוי חמץ אינו ברשותו, דאי משום איסור הנאה הא כתב (הרשב"א) [הריטב"א] סוכה ל"ה [א, ד"ה ושל ערלה] דאיסור הנאה מיקרי שלכם עיין שם. גם מה שהביא ראיה מפסחים מ"ו ב' גבי חלה בטומאה דאמר התם דבטובת הנאה ממון פליגי. והקשה על זה, חדא (דרבא) [דרבי] אמר הלכה כר' אליעזר [מח, א], ור' אליעזר ס"ל דטובת הנאה ממון, ובקידושין [נח, ב] אמר (רבא) [לרבי] דטובת הנאה אינה ממון. ועוד הקשה דיבטל או יפקיר לטובת הנאה דאית ליה ביה, אלא ודאי דר' אליעזר ג"כ ס"ל דטובת הנאה אינה ממון, רק גבי חמץ ס"ל דהוי ממון כמו דאמרינן בפסחים ו' א' לענין גורם לממון דאף דבכל מקום לאו כממון דמי לענין חמץ כממון דמי ומשום הכי לא מצי לבטל ליה כיון דלאו כממון דמי, וה"נ בגורם לממון דאחריות ג"כ לא מצי לבטל כיון דבכ"מ לאו כממון דמי עכ"ל. שתי תשובות בדבר. חדא, דהא בעצמו הקשה בסימן פ"ג לדעת הגאונים דס"ל דסגי במוציאו מרשותו שלא יעבור בבל יראה, א"כ יקרא לה שם ויוציאנה חוץ, ותירץ כיון דמדרבנן בעי ביעור אף להגאונים משום הכי לא מהני תקנה זו. א"כ מכ"ש דלא קשה שיבטל דהא ביטול ודאי דאינו מועיל מדרבנן.
ומה שכתב הוא ז"ל כיון דטובת הנאה לאו ממון לא מצי לבטל. תמוה, דהא בערכין כ"ח ב' וכ"ט א' מבואר דיכול להקדיש ולהחרים הטובת הנאה שיש לו בקדשים עיין שם,* וא"כ מכל שכן שיכול להפקיר לבטל. והא דאינו יכול לקדש האשה בטובת הנאה למאן דאמר דטובת הנאה אינו ממון, וכן הגנב פטור מכפל של טובת הנאה, נראה דהיינו טעמא, דודאי טובת הנאה שווה כסף הוא, דהא שמין אותו בהקדש כמבואר (בעירובין) [בערכין] שם, והיאך שייך לומר אינו ממון בדבר שיש לו שומא וכל העולם נותנין סך הרבה עבור זה, רק דפלוגתייהו הוא אם טובת הנאה חשוב ממון וזכות בגוף החפץ, דמאן דס"ל ממון חשיב כאלו יש לו ממון וזכות בגוף החפץ ויכול להקנות הטובת הנאה במשיכת החפץ ומאן דס"ל אינו ממון היינו שאין חשוב ממון וקנין בגוף החפץ רק זכות מבחוץ הוא דזכי ליה רחמנא וא"י להקנות הטובת הנאה במשיכת החפץ, כמו שכתב הפני יהושע [פסחים לא: ד"ה בדר"י קמיפלגי] בטעם דאין יכול להקנות משכון במשיכת החפץ אי לאו דגלי רחמנא, כיון שאין לו בגוף החפץ רק שיעבוד, א"י להקנותו במשיכה והכא נמי דכוותיה. וכן אין יכול להקנות בחליפין ואגב קרקע רק חפץ ולא זכות מבחוץ, אבל קנין הנתפס בדיבור כגון הקדש וחרם והפקר וביטול ודאי דמועיל בטובת הנאה כמבואר בערכין.
גם מה שהביא ראיה מהא דלוקה בשוחט הפסח על החמץ לר' שמעון [פסחים סג, א], והקשה הא לר' שמעון מותר בהנאה לפני זמנו והוי ברשותו ויכול לבטלו ויכול לומר בטלתי בלבי והוי התראת ספק, אלא ודאי דמיירי בחמץ שקיבל עליו אחריות דלא מהני ביטול. וכתב עוד שם דלר' יוסי דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה הוי חמץ ברשותו אפילו בפסח ויכול להפקירו ולמוכרו לנכרי אפילו בפסח, וביטול לא מהני לר"י לדעת הר"ן [א. מדפי הרי"ף ד"ה ומהו] שכתב דהא דביטול מהני הוא משום דחמץ בלאו הכי אינו ברשותו וסגי בגילוי דעת בעלמא, וכיון דלר"י חמץ ברשותו אינו יכול לבטל. ולפענ"ד תימה לומר כן שיהיה מותר למכור חמץ לנכרי בפסח, דודאי תשביתו משמע שישביתו מן העולם לגמרי, ואין מותר לר"י רק להסיקו תחת תבשילו ליהנות ממנו בשעת ביעורו. וכן כתבו התוס' פסחים (כ"ה) [כח, ב] בד"ה ר"ש. ועיין רש"י ב"ק צ"ח [ב, ד"ה במועד] בהא דאם בא אחר ושורפו דפטור משום דהכל מצווין עליו לבערו, דהיינו אחר שש. אף דר' שמעון מתיר בהנאה אחר שש, וע"כ צ"ל כיון דהכל מצווין לבערו בלי שום שהיה לאו ממון הוא כלל. ועוד כיון דא"א ליהנות רק בשעת שריפה ובחמץ הוי זה שלא כדרך הנאתו לא מיקרי ממון דידיה, כמו בכל איסורי הנאה דמיקרי אינו שלו אף דיכול להנות מאפרן ושלא כדרך הנאתן, עיין בתוס' [כט, ב; ד"ה רב אשי] ובמשנה למלך [יסודי התורה פ"ה ה"ח], ומשום הכי מיקרי ג"כ אינו ברשותו אף לר"י ואחר שש לר"ש.
ומה שהקשה משוחט הפסח על החמץ דהא הוי התראת ספק. לא קשה כלל לפ"ז, דמיירי שקנה חמץ אחר שש דאין בידו לבטלו. ועוד נראה כיון דצריך שיתיר עצמו למיתה א"כ כיון שהעדים מתרין בו שיבטל חמצו והוא אומר שרוצה ללקות ואינו רוצה לבטל שוב אין יכול לומר שביטלו בלב, דכל היכא שהדברים שבפה מכחישין להדברים שבלב לא אזלינן בתר דברים שבלב [קידושין מט, ב]. ועוד אפשר דלא מהימן כלל לומר שביטלו, דמוקמינן החמץ בחזקה קמייתא שהיה שלו. ועוד דהרבה דברים מצינו שנפטר ע"י מחשבה כגון במתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע [שבת צז, ב] ואפילו הכי עונשין ואינו נאמן לומר בלבי היה.
גם מה שהביא ראיה מהא דאמר [כז, ב] לא מצא עצים יהיה יושב ובטל והא אפשר לבטלו, אלא ע"כ דמיירי בחמץ שקיבל עליו אחריות דלא מהני ביטול. תמוה, דהא מ"מ יכול לזורקו לים דאז ודאי דיצא שוב מכלל גורם לממון ובודאי דזה עדיף מביטול, אלא ע"כ דרבנן הכי קאמרי דאי מצוה בשריפה יהיה יושב ובטל דמ"מ לא יקיים מצות עשה דתשביתו דהיינו השבתה מן העולם שריפה דוקא. אך מ"מ נראה מסברא* דלא מהני ביטול לחמץ שקיבל עליו אחריות, דמאי ביטול שייך בדבר שאינו שלו. ונראה לי להביא ראיה, דהא התוס' ריש פסחים [ב, א; ד"ה אור] כתבו, הא דתיקנו ביעור בחמץ אף שביטלו הוא מטעם דילמא אתי למיכליה. ומהיכי תיתי ניחוש יותר לדילמא אתי למיכליה בקיבל עליו אחריות מהיכא דלא קיבל עליו אחריות וא"כ ליסגי בביטול (א"כ) [ע"כ] דלא מהני ביטול לחמץ שקיבל עליו אחריות.
אמנם* בשעת ביעור מהני ביטול כמו שהארכתי בזה בס"ד בסימן ת"מ [ס"ק א] עיין שם:
ד] ועתה נבאר אי מצווה ג"כ במצות עשה דתשביתו בחמץ שקיבל עליו אחריות ועובר בלאו ועשה או אינו עובר עליו אלא בלאו:
ובשו"ת שאגת אריה [סי' ע"ח] מביא ראיות דעובר ג"כ בעשה מהא דבל יראה הוי ניתק לעשה. ואי אמרת דחמץ שקיבל עליו אחריות עובר בלאו ולא בעשה הרי הלאו כולל יותר מהעשה ולא הוי ניתק כמו שכתב הרמב"ם בהלכות תמורה [פ"א ה"א], דתמורה לא הוי ניתק משום דהלאו כולל יותר מהעשה לענין צבור ושותפין שאין עושין תמורה. ועוד מביא ראיה דהא בלאו דבל יראה רצה הש"ס [ה, ב] לומר דחייב אפילו בחמץ של אחרים שלא קיבל עליו אחריות רק משום דכתב רחמנא לך, וא"כ בעשה דתשביתו דלא כתיב לך אפילו בלא קיבל עליו אחריות חייב, וע"כ צ"ל דיליף גזירה שוה שאור שאור, א"כ לכולי מילתא גמרינן וחייב בקיבל עליו אחריות בעשה דתשביתו אפילו משש ולמעלה עכ"ל. וא"כ לדבריו לא מהני תקנה לחמץ שקיבל עליו אחריות ליחד בית לעשות כן בפסח, או אפילו אחר שש כיון שכבר נתחייב בעשה דהשבתה, כמ"ש בעצמו דלא מהני לדעת הגאונים דס"ל דסגי במוציא מרשות לענין בל יראה מ"מ לא מהני לעשות כן בפסח משום שכבר נתחייב במצוה דהשבתה עיין שם בסימן פ"ג. ולפי דבריו חמץ שלו וחמץ שקיבל עליו אחריות שוין הן לענין מצוה דהשבתה, א"כ גם בחמץ שקיבל עליו אחריות לא מהני לעשות תקנה בפסח כיון שכבר נתחייב במצוה דהשבתה.
ולפענ"ד לא נראה כן, דמה שכתב כיון דלא כתיב לך גבי תשביתו א"כ אפילו בלא קיבל עליו אחריות חייב. אין נראה, דהא במכילתא [בא פ' י] שהביא הרא"ש פסחים (ו') [ה, ב] תני התם, בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך יצא חמצו של נכרי בבית ישראל שהוא בביתו וא"י לבערו. וא"כ בתשביתו דכתיב ג"כ בתיכם יכולין ג"כ למעט חמץ של עכו"ם שהוא בבית ישראל כיון שאינו יכול לבערו, ואפילו החולקין אהמכילתא לא חלקו רק אחמץ של ישראל בבית עכו"ם אבל אחמץ עכו"ם בבית ישראל דמימעט מבתיכם לא מצינו דפליגי. ואי תקשה א"כ למה לי קרא דלך למעט של אחרים הא ילפינן לא יראה מלא ימצא בגזירה שוה דשאור פסחים (ו') [ה, ב] ובלא ימצא כתיב בתיכם ונתמעט של נכרי, י"ל דאי לא כתיב לך דהוי אמינא לא אתי גזירה שוה ומפקיה מפשטיה לגמרי, כיון דפשטיה כתיב בקרא לא יראה חמץ בכל גבולך להכי כתיב לך. והראיה הראשונה שהביא דאם כן לא הוי ניתק כיון שהלאו כולל יותר מהעשה כמו בתמורה. ג"כ יש לדחות, דשאני בתמורה דאי אפשר כלל לקיים העשה בצבור, דצבור אין תמורתן תמורה [תמורה יג, א],* אבל בחמץ שקיבל עליו אחריות נהי דאין מצווין עליו להשביתו במצות עשה מ"מ ודאי אם השביתו ושרפו תיקן את הלאו דבל יראה ופטור ממלקות, דהא לא גילה רחמנא בחמץ שקיבל עליו אחריות רק דגורם לממון כממון דידיה דמי, וכיון דבממון דידיה נפטר מלאו דלא ימצא כשמשביתו, מכ"ש הגורם לממון שמתקן הלאו כשמשבית החמץ שקיבל עליו אחריות אף שאין מצווה עליו. הא למה זה דומה לנותר דהוי ניתק לעשה דשריפה אף דנשים פטורות ממצות עשה דשריפת קדשים דמצות עשה שהזמן גרמא הוא, דאינו נשרף רק ביום, ולא אישתמיט תנא דנשים ילקו על נותר, ועוד דהלאו כולל יותר מהעשה ולא הוי ניתק כלל, אלא ודאי דכששורפין דמתקנין הלאו אף שאינן מצווין וה"נ דכוותיה. וא"כ אין ראיה שיהיה מצווה בעשה דהשבתה בחמץ שקיבל עליו אחריות, וא"כ אף בפסח יש תקנה לחמץ שקיבל עליו אחריות (ויחד) [ליחד] בית לנכרי. ועיין בסימן ת"מ [ס"ק א] שהוכחתי בראיות ברורות דמהני תקנה אף בפסח לחמץ שקיבל עליו אחריות, ובחמץ שלו לא מהני אף לדעת הגאונים ועיי"ש:
ה] ועתה נבאר במה שהרבה השאגת אריה לסתור דברי התוס' שכתבו בפסחים כ"ט [ב, ד"ה רב אשי] דהמשהה חמץ כדי לבערו דאינו עובר עליו. ותמה על זה השאגת אריה [סי' פא] דא"כ בכל לאו הניתק לעשה כגון גזל ופיאה ומשכון ואונס שגירש יהיה מותר לעבור על הלאו כשדעתו לקיים העשה וכו'.
נראה לפענ"ד דיש לחלק בין לאו הניתק לעשה דעלמא ובין לאו שקדמו עשה, דבשאר לאו הניתק לעשה דא"א לקיים העשה בלא עבירת הלאו כלל כגון הנך, ודאי אי אפשר לומר דיש מצוה לעבור על הלאו כדי לקיים העשה, דא"כ הו"ל לכתוב גזול והשיב, ובודאי לא נכתב העשה רק לתיקון הלאו, וכיון שהעשה אינו רק לתיקון אסור לקלקל כדי לתקן, רק דרחמנא אמר אם קלקלת עשה זאת ותקן, אבל לאו שקדמו עשה שיש קיום מצוה אף כשלא עבר עדיין על הלאו, והעשה לא לתיקון בלבד נאמר רק למצוה באנפי נפשה אפילו אם לא עבר על הלאו עדיין וא"צ לתקן אותו מ"מ יש חיוב מצוה עליו. יש לומר דה"ק רחמנא תשביתו ולא יראה לך אם לא תרצה להשביתו, ואפילו לדעת האומר דלאו לנתוקי לאוי הוא דאתי אין איסור כשמשהה כדי לבערו וכמו בחולין קמ"א א' דאמר בנטלה ע"מ לשלח דליתא ללאו כלל.
ומה שהקשה מהמפריש חלה בטומאה [פסחים מו, א] אף שמשהה אותו כדי לבערו. נראה דדוקא שמשהה אותו בשעה שעוסק כדי לבערו, כמו התם בפסחים כ"ט ב' שפודהו ומסיקו תיכף. ונראה לי להביא ראיה לדבריהם מפסחים (כ"ח) [כז, ב] דאמרו חכמים לר"י לא מצא עצים לשורפו יהיה יושב ובטל ורחמנא אמר תשביתו, ולא אמרו דרחמנא אמר בל יראה, אלא ודאי כיון דמשהה אותו מחמת שעוסק ומחזר אחר עצים לשורפו ליתא ללאו, רק שאמר שאולי לא ימצא עצים לשורפו ויתבטל ממ"ע כנ"ל. וזהו מה שרצינו לבאר בדיני בדיקה וביטול וביעור:
[א] בתחלת וכו'. עיין מגן אברהם ס"ק א' שפירש סמוך לכניסת הלילה. והיינו קודם צאת הכוכבים כמו שכתב בס"ק ה', ופליג אט"ז ס"ק א' עיין שם שסובר שצריך להמתין עד צאת הכוכבים, והוכיח זה הט"ז מהא דאיצטריך בש"ס [ד, א] שני טעמים, טעם א' בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם וטעם ב' שאור הנר יפה לבדיקה, לזה כתב דטעם שאור הנר הוצרך לשיהיה צריך להמתין עד הלילה. עכ"ד.
ולענ"ד נראה די"ל דגם קודם צאת הכוכבים אור הנר יפה לבדיקה. ומ"מ איצטריך טעם ב' לענין אם עבר ובדק ביום י"ג שצריך לחזור ולבדוק ליל י"ד משום טעם דאור הנר כמבואר בסימן תל"ג [סי"א]. וגם צריך האי טעמא לענין אם נמשך לו שמעתתיה ועבר ולא בדק תחלת ליל י"ד דמ"מ צריך להפסיק משום בדיקת הלילה.
ועיין מגן אברהם ס"ק ב' שרימז לסימן תמ"ב. וכונתו דאפילו נוקשה ותערובת שאינו עובר בבל יראה, מ"מ צריך בדיקה משום לא פלוג כמו שכתבו התוס' ריש פסחים [ד"ה אור]:
[ב] שלא יתחיל. עיין מגן אברהם ס"ק ג' דחצי שעה קודם ללילה אסור. ועיין חק יעקב ס"ק ה' שכתב, דללמוד מותר בסמוך. ולפענ"ד נראה דלפי מה שכתב הט"ז דעיקר התקנה היה על תחילת הלילה אסור אפילו ללמוד בסמוך. ובזה יש ליישב בפשיטות מה שהקשה הט"ז ס"ק ב' אהא דאמר אביי הלכך צורבא מרבנן וכו' [ד, א], דמאי שייכות לר' נחמן בטעמים שלו ולא על גופא דמתניתין דאור לי"ד בודקין. ולפי הנ"ל אתי שפיר, [דאי] (ד) ממתניתין [ד] זמנה כל הלילה היה מותר בסמוך כמו בתפלה, ומכח הא דר"נ דמחוייב להיות בתחלה דוקא, אסור בסמוך וכן כתב הכסף משנה ברמב"ם [חמץ ומצה פ"ב ה"ג].
ולפי מה שכתב הט"ז שנתקן בתחלה דוקא, יש להחמיר ג"כ בטעימה שהתיר המגן אברהם בס"ק ד', דבסימן רל"ה במגן אברהם ס"ק ד' כתב לחלק הא דבקידוש אסור אפילו טעימה משום דנתקן בתחלה וא"כ ה"ה הכא בחמץ לדעת הט"ז דס"ל דנתקן בתחלה. אמנם נראה דמה שכתב המגן אברהם בסימן רל"ה דנתקן בתחלה, אין הכונה דהקידוש נתקן בתחלת הלילה דא"כ היה אסור ללמוד קודם קידוש וגם היה צריך לקדש בתחלת הלילה דוקא. אלא הכונה דנתקן לתחלת שום אכילה לכך אסור אפילו בטעימה, משא"כ בחמץ אין איסור רק משום שמא ימשך וישכח הבדיקה ובטעימה לא שייך חששא זו. אכן במה שהקיל במגן אברהם [ס"ק ה] באומר דבר הלכה בבית הכנסת לפ"ד הט"ז דנתקן בתחלה יש להחמיר:
[ג] וי"א שצריך להפסיק. עיין מגן אברהם שהקשה מסימן רל"ה. ולפי מה שכתב הט"ז דעיקר התקנה היה בתחלה דוקא יש ליישב בפשיטות דהא קיי"ל בסימן תרנ"ב [ס"ב] דבדרבנן אינו פוסק אפילו מדבר הרשות אפילו התחיל באיסור, ובסימן רל"ב [ס"ב] פסק דבמנחה קטנה פוסק. וע"כ צריך לחלק, דבלולב אינו אלא משום זריזין מקדימין משא"כ במנחה דעיקר הזמן באותו פעם תיקנו. וכן כתב הפנ"י במסכת שבת [ט: ד"ה הי סמיך וכו']. א"כ ק"ו בכאן דעיקר החיוב הוא בתחלת הלילה:
 


אור זרוע
הודעות: 701
הצטרף: 09 יולי 2017, 16:43
נתן תודה: 223 פעמים
קיבל תודה: 287 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: בקשת טקסט מקור חיים סי' תלא

שליחה על ידי אור זרוע » 20 מאי 2019, 15:17

מקור חיים סימן תלא - חידושים

(א) בתחלת. פירוש סמוך לכניסת הלילה קודם צאת הכוכבים. מגן אברהם [ס"ק א, ה]. וט"ז [ס"ק א] וחק יעקב [ס"ק א] פסקו דוקא אחר צאת הכוכבים, וכן עיקר:
(ב) בודקים. מדאורייתא בביטול בעלמא סגי שאחר הביטול וההפקר אינו שלו ואינו עובר עליו, ומדרבנן צריך בדיקה שחששו כיון דלא בדילי מיניה דילמא אתי למיכליה, א"נ כיון שהחמירה תורה לעבור עליו בבל יראה החמירו עליו חכמים. מגן אברהם [ס"ק ב]:
(ג) שדרך. וה"ה כל מקום שדרך להשתמש שם חיישינן שמא הכניס שם חמץ. חק יעקב [ס"ק ב]:
(ד) שלא יתחיל. וחצי שעה קודם לילה אסור. ומי שלא בדק בלילה אסור ביום עד שיבדוק. מגן אברהם [ס"ק ג]:
(ה) ולא יאכל. אבל טעימה כגון פירות או כביצה פת שרי. מגן אברהם [ס"ק ד]:
(ו) לא ילמוד. דוקא כשהגיע זמן הבדיקה אבל חצי שעה קודם מותר. וכן בתפלה לא אסרו חצי שעה קודם כדי שלא יבטלו מלימוד. חק יעקב [ס"ק ה]. ואותן אנשים שלומדים שיעור בבית הכנסת בלא פלפול מותר דודאי ילך לביתו אבל בפלפול אסור. מגן אברהם [ס"ק ה].
ומי שלא התפלל כתב המגן אברהם [ס"ק ה] כיון דזמן בדיקה הוא קודם צאת הכוכבים לשיטתו, יבדוק תחלה ואח"כ יתפלל אם לא שרגיל להתפלל בעשרה בביה"כ יתפלל תחלה שטורח לקבצם אח"כ. ואם לא בדק עד אחר צאת הכוכבים יתן לאחר לבדוק. ואי ליכא אחר אז אם רגיל להתפלל בביה"כ דאז איכא חשש שמא מחמת טירדת הבדיקה ישכח מלהתפלל כיון שאינו מתפלל תמיד בביתו לכן יתפלל תחלה, אבל מי שמתפלל לעולם ערבית בביתו ביחידי בלילה דאז ליכא חשש שמא ישכח, יבדוק תחלה ואח"כ יתפלל. והחק יעקב [ס"ק ז] כתב דלעולם יתפלל תחלה שהוא תדיר וכן עיקר:
(ז) התחיל ללמוד. בהיתר קודם צאת הכוכבים דאז מותר ללמוד כמו שכתבתי לעיל [ס"ק ו] דלא כמגן אברהם. אבל אחר צאת הכוכבים דהתחיל באיסור פוסק. ואף דבסימן רל"ב [ס"ב] מבואר דאם התחיל באכילה ושאר דברים הנזכרים שם דאפילו התחיל באיסור אינו פוסק. שאני לימוד תורה דלעולם צריך ללמוד כדכתיב [יהושע א, ח] "והגית בו יומם ולילה" ע"כ יצטרך להפסיק אחר כך, ואם כן מה לי אם יפסיק עכשיו או אחר כך מה שאין כן בשאר דברים שאפשר לגמור כל המלאכה ועדיין יש שהות. חק יעקב [ס"ק ח]:
(ח) שצריך. ואם אמר לחבירו שיזכיר לו הבדיקה מותר. באר היטב [ס"ק ה]:
כללי דיני בדיקה וביטול עיין ביאורים ריש סימן זה באריכות דיש מחלוקת אם בדיקה בלא ביטול מדאורייתא או מדרבנן.* ובחמץ ידוע אף דמהני ביטול שלא לעבור אבל יראה, מכל מקום חייב לבער דוקא קודם ביטול לקיים המצות עשה בחמץ שלו, וכשמבער קודם ביטול צריך לשרוף דוקא או לפרר ולזרות לרוח או לים, אבל אחר ביטול סגי בקבורה כשאר איסור הנאה.* ולחמץ של נכרי שקיבל עליו אחריות לא מהני ביטול רק בשעת ביעור. ואם משהה חמץ כדי לבערו אינו עובר* ודוקא שמשהה משום צורך ביעור:

סמל אישי של משתמש

פותח הנושא
ברית מלח
הודעות: 194
הצטרף: 16 ינואר 2018, 21:46
נתן תודה: 55 פעמים
קיבל תודה: 45 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: בקשת טקסט מקור חיים סי' תלא

שליחה על ידי ברית מלח » 20 מאי 2019, 15:43

@אור זרוע יש"כ

שלח תגובה הנושא הקודםהנושא הבא
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה

חזור אל “ש"ס ודף היומי”

מי מחובר

משתמש הגולש בפורום זה: אין משתמשים רשומים | 1 אורח