חייל של הרבי אמר:אם יש תמונה הגיונית שנוכל לצייר, אז אין כאן שום נס ומקום הארון כן מן המידה.
אלא שהוא אינו מן המידה, ולא ברור והגיוני כלל מה ראה הכהן הגדול. אלא זהו נס.
הכהן אמר:ומה ראו ב"משתחוין רווחים"? המקום התרחב? אם מישהו עמד במרחק עשר אמות מהכותל בשעת ה"צפופין", הוא התרחק בשעת ה"רווחים"?
אולי זה מתאים עם העובדה שמשם הושתת העולם, כי שם הנגיעה שלנו במה למעלה ממך ולמעלה ממקומך וזמנך.הכהן אמר:שמעתי פעם מהגרש"ד פינקוס זצ"ל, שנס של מועט המחזיק את המרובה הוא הנס הכי לא מובן, כי השכל שלנו מוגבל למקום וזה חורג מהבסיס של השכל.
אור החכמה אמר:עכשיו אני נזכר בנס של קפצה לו הארץ ליעקב אבינו - שזה גם נס במקום
ואולי קשור לזה גם "אין לינה מועלת בראשו של מזבח"מתאהב על ידך אמר:(גם המושג זמן בטל ליד הארון, כדמוכח ממטה אהרן שהציץ ציץ ויגמול שקדים תוך יום.
וכן אח"כ כשבבית עובד הגיתי התעברו וילדו תוך זמן קצר מאוד)
יעוי' בראשית כ"ח י"ז, ברש"י והרמב"ן שם.נדיב לב אמר:אור החכמה אמר:עכשיו אני נזכר בנס של קפצה לו הארץ ליעקב אבינו - שזה גם נס במקום
לא.
בגברא, שניתר ממקום למקום.
מן הסתם לא נחית לפירוש "קפיצת הדרך" שקפלה לו את הדרך.
לא מוכרח לכאן או לכאן, כי בלא"ה מיירי במה שמעל השגתנו וקשה למצוץ מזה סברות.נדיב לב אמר:אור החכמה אמר:עכשיו אני נזכר בנס של קפצה לו הארץ ליעקב אבינו - שזה גם נס במקום
לא.
בגברא, שניתר ממקום למקום.
מן הסתם לא נחית לפירוש "קפיצת הדרך" שקפלה לו את הדרך.
נתנאל_ב אמר:יעוי' בראשית כ"ח י"ז, ברש"י והרמב"ן שם.נדיב לב אמר:אור החכמה אמר:עכשיו אני נזכר בנס של קפצה לו הארץ ליעקב אבינו - שזה גם נס במקום
לא.
בגברא, שניתר ממקום למקום.
מן הסתם לא נחית לפירוש "קפיצת הדרך" שקפלה לו את הדרך.
הרב @אור החכמה כתב כרש"י, והרב @נדיב לב כתב כהרמב"ן.
תוכל להרחיב לבאר את רש"י? איך זה מתפרש בגברא? אם הגברא הוא הקופץ ממקום למקום, הרי הם דברי הרמב"ן.נדיב לב אמר:ועל זה כתבנו שאין הכרח לפרש שקפיצת הדרך היא נס ביחס למקום אלא מתפרש בגברא
נתנאל_ב אמר:תוכל להרחיב לבאר את רש"י? איך זה מתפרש בגברא? אם הגברא הוא הקופץ ממקום למקום, הרי הם דברי הרמב"ן.נדיב לב אמר:ועל זה כתבנו שאין הכרח לפרש שקפיצת הדרך היא נס ביחס למקום אלא מתפרש בגברא
וטיבו של קיפול זה, מהו? לכאורה שנעשה נס במקום עצמו שהתקפל והתקצר, לא?נדיב לב אמר:לחד פירושא קפיצת הדרך היינו קיפול.
מה כ"כ קשה למר בשלושת ההודעות.. לפירוש משום קיפול, כבר כתבתי בהודעה הראשונה שהוא נס במקום. אלא שהערתי שאפשר לפרש משום זינוק, כך שאין הוכחה להדיא למקום ארון אינו מן המדה שבוודאי הוא נס במקום. ופשוט.נתנאל_ב אמר:וטיבו של קיפול זה, מהו? לכאורה שנעשה נס במקום עצמו שהתקפל והתקצר, לא?נדיב לב אמר:לחד פירושא קפיצת הדרך היינו קיפול.
איתא בחז''ל קושיה איך כהן גדול נכנס לקודש הקודשים והרי כתוב וכל אדם לא יהיה באוהל מועד ותירצו שפניו היו בוערים כלפידים.אור החכמה אמר:אשמח לשובות טובות.
ייש"כ
מ.ה. אמר:בוודאי שהיה לארון מקום, שהרי היה לו שיעורי אורך ורוחב, ואם אין לו מקום אין לו שיעור.
מי שהיה מסתכל היה רואה את הארון תופס אמתיים ומחצה (למשל 5 מרצפות וכדו'), ומן הסתם גם היה אפשר למדודו אותו ולראות את אורכו, שאל"כ עדיין אין כאן שיעור אורך.
אבל מקום הארון לא היה מן המידה, דהיינו שלא היה ממעט במדידה הכללית כשמדדו את החלל שבקה"ה, שעל זה מדובר שם בגמ', וכלשון הגמ': יש לו עשר אמות רווח לכל רוח, וכן בגובה, שהעשרים אמות שמעליו היו כמו העשר של גובה הארון עצמו, שאפשר למדוד אותם כחלל פנוי, ואין שום דבר שמעכב.
ושורש העניין אינו סתם בנס מוזר, שכל פעם שבאו למדוד הארון ברח לצד אחר או משהו כזה,
אלא יסוד הדבר הוא, שהארון, שבו הלוחות והשכינה הקדושה, אינו חפץ דומם, אלא הוא דבר חי.
וכמו שהארון היה נושא את נושאיו, ולא בנס בעלמא, אלא באותה הצורה שחי נושא את עצמו, ואינו צריך כוח חיצוני, אלא הוא מקור החיות והכוח של עצמו,
כך הארון, דהיינו הלוחות והשכינה, הם כמו הנשמה וה"אני" של כל העולם כולו (מה הנשמה ממלאה את כל הגוף, כך השכינה ממלאת את כל העולם),
וכשם שהאני של האדם אינו תופס מקום בגוף ומפריע לו במשכנו, כך הארון אינו חפץ גשמי בעל עצמיות שסותר את הימצאות חפץ אחר במקומו, מפני שמציאותם סותרת,
אלא להיפך, כל מה שנפגש ונקשר בארון נעשה חי ממנו, ונישא איתו, ואין הארון ממעט את מקומו, מפני שכל מציאות העולם שורשה בארון הזה, וכל כולה איננה אלא ביטוי גשמי שלו.
ואגב,
שמעתי פעם מאן דהו שרצה לתרץ את הקושיה הידועה, מדוע הכרובים היו מעורין בזמן חורבן ביהמ"ק, והלא לא עשו רצונו של מקום. ואמר שמסתמא כשעשה משה את הכרובים עשאן מעורין, וא"כ כשלא עשו רצונו של מקום, נעשה נס ונתרחקו והסתובבו הכרובים, וא"כ כשחולל הבית פסק הנס וחזרו הכרובים למקומם.
ואמרתי לו, שדבריו אינם נכונים לענ"ד (מלבד שהיו ג' מצבים, מעורים, מרוחקים, ופניהם אל הבית),
משום שלא היה כאן נס שהרחיק וקירב את הכרובים לפי הצורך,
אלא ע"ד הנ"ל, שכששרתה השכינה בכרובים הם נעשו יצורים חיים עם נשמה, וממילא צורתם החיצונית ביטאה את המצב שבו הייתה הנשמה שבתוכם שהיא השכינה,
וא"כ כשפרחה נשמתם אין טעם שיחזרו למצב שהיו כשנבראו, כמו שאדם מת מת במקומו, ולא חוזר למה שהיה כשנולד...
חשבתי פעם, בדומה לדבריך: שני הכרובים היו משני קצות הכפורת, אז איך הם יכולים להיות מעורים זה בזה?דברי יושר אמר:בוודאי שהיה לארון מקום, שהרי היה לו שיעורי אורך ורוחב, ואם אין לו מקום אין לו שיעור.
מי שהיה מסתכל היה רואה את הארון תופס אמתיים ומחצה (למשל 5 מרצפות וכדו'), ומן הסתם גם היה אפשר למדודו אותו ולראות את אורכו, שאל"כ עדיין אין כאן שיעור אורך.
אבל מקום הארון לא היה מן המידה, דהיינו שלא היה ממעט במדידה הכללית כשמדדו את החלל שבקה"ה, שעל זה מדובר שם בגמ', וכלשון הגמ': יש לו עשר אמות רווח לכל רוח, וכן בגובה, שהעשרים אמות שמעליו היו כמו העשר של גובה הארון עצמו, שאפשר למדוד אותם כחלל פנוי, ואין שום דבר שמעכב.
ושורש העניין אינו סתם בנס מוזר, שכל פעם שבאו למדוד הארון ברח לצד אחר או משהו כזה,
אלא יסוד הדבר הוא, שהארון, שבו הלוחות והשכינה הקדושה, אינו חפץ דומם, אלא הוא דבר חי.
וכמו שהארון היה נושא את נושאיו, ולא בנס בעלמא, אלא באותה הצורה שחי נושא את עצמו, ואינו צריך כוח חיצוני, אלא הוא מקור החיות והכוח של עצמו,
כך הארון, דהיינו הלוחות והשכינה, הם כמו הנשמה וה"אני" של כל העולם כולו (מה הנשמה ממלאה את כל הגוף, כך השכינה ממלאת את כל העולם),
וכשם שהאני של האדם אינו תופס מקום בגוף ומפריע לו במשכנו, כך הארון אינו חפץ גשמי בעל עצמיות שסותר את הימצאות חפץ אחר במקומו, מפני שמציאותם סותרת,
אלא להיפך, כל מה שנפגש ונקשר בארון נעשה חי ממנו, ונישא איתו, ואין הארון ממעט את מקומו, מפני שכל מציאות העולם שורשה בארון הזה, וכל כולה איננה אלא ביטוי גשמי שלו.
ואגב,
שמעתי פעם מאן דהו שרצה לתרץ את הקושיה הידועה, מדוע הכרובים היו מעורין בזמן חורבן ביהמ"ק, והלא לא עשו רצונו של מקום. ואמר שמסתמא כשעשה משה את הכרובים עשאן מעורין, וא"כ כשלא עשו רצונו של מקום, נעשה נס ונתרחקו והסתובבו הכרובים, וא"כ כשחולל הבית פסק הנס וחזרו הכרובים למקומם.
ואמרתי לו, שדבריו אינם נכונים לענ"ד (מלבד שהיו ג' מצבים, מעורים, מרוחקים, ופניהם אל הבית),
משום שלא היה כאן נס שהרחיק וקירב את הכרובים לפי הצורך,
אלא ע"ד הנ"ל, שכששרתה השכינה בכרובים הם נעשו יצורים חיים עם נשמה, וממילא צורתם החיצונית ביטאה את המצב שבו הייתה הנשמה שבתוכם שהיא השכינה,
וא"כ כשפרחה נשמתם אין טעם שיחזרו למצב שהיו כשנבראו, כמו שאדם מת מת במקומו, ולא חוזר למה שהיה כשנולד...
ערבה אמר:שמעתי פעם שזה בבחינת 'יוצא לדרך', שחייב בעונה.
ועדיין נשאל (עם הדוגמא שהבאת),דברי יושר אמר:בוודאי שהיה לארון מקום, שהרי היה לו שיעורי אורך ורוחב, ואם אין לו מקום אין לו שיעור.
מי שהיה מסתכל היה רואה את הארון תופס אמתיים ומחצה (למשל 5 מרצפות וכדו'), ומן הסתם גם היה אפשר למדודו אותו ולראות את אורכו, שאל"כ עדיין אין כאן שיעור אורך.
אבל מקום הארון לא היה מן המידה, דהיינו שלא היה ממעט במדידה הכללית כשמדדו את החלל שבקה"ה, שעל זה מדובר שם בגמ', וכלשון הגמ': יש לו עשר אמות רווח לכל רוח, וכן בגובה, שהעשרים אמות שמעליו היו כמו העשר של גובה הארון עצמו, שאפשר למדוד אותם כחלל פנוי, ואין שום דבר שמעכב.
שאלתך מעניינית מאוד,בן אבנר אמר:ועדיין נשאל (עם הדוגמא שהבאת),דברי יושר אמר:בוודאי שהיה לארון מקום, שהרי היה לו שיעורי אורך ורוחב, ואם אין לו מקום אין לו שיעור.
מי שהיה מסתכל היה רואה את הארון תופס אמתיים ומחצה (למשל 5 מרצפות וכדו'), ומן הסתם גם היה אפשר למדודו אותו ולראות את אורכו, שאל"כ עדיין אין כאן שיעור אורך.
אבל מקום הארון לא היה מן המידה, דהיינו שלא היה ממעט במדידה הכללית כשמדדו את החלל שבקה"ה, שעל זה מדובר שם בגמ', וכלשון הגמ': יש לו עשר אמות רווח לכל רוח, וכן בגובה, שהעשרים אמות שמעליו היו כמו העשר של גובה הארון עצמו, שאפשר למדוד אותם כחלל פנוי, ואין שום דבר שמעכב.
אם לדוג' כל מרצפת היא חצי אמה, הרי שכל קה"ק היה 40 מרצפות מצד לצד,
הארון היה אמתיים וחצי,
הוא ישב על 5 מרצפות, (4 ו2 חצאים)?,
האם היה לכל צד 20 מרצפות או 17.5?
דעתו יפה אמר:ראיתי פעם בחוברת של הגר"ש דיסקין ז"ל ששאל שכתוב שבבית שני הניח הכה"ג את המחתה במקום שבבית ראשון היה בין שני בדי הארון. ולכאו' כיון שמקום הארון אינו מן המדה, אין כזה מקום, ואיפה הניח את המחתה?
יומא (פ"ה מ"ב) אמר:משניטל הארון אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים ושתיה היתה נקראת גבוהה מן הארץ שלש אצבעות ועליה היה נותן: