דברי האבן עזרא על מקור המכחישים לשיעור חמש סלעים בפדיון הבן

עריכה תורנית

משתמש רגיל
חבר שלח לי:
 
שיעור חמשה סלעים בפדיון בן חמש שנים
 
א
כתיב (במדבר ג מד-נא) 'וידבר ה' אל משה לאמר. קח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל ואת בהמת הלוים תחת בהמתם והיו לי הלוים אני ה'. ואת פדויי השלשה והשבעים והמאתים העודפים על הלוים מבכור בני ישראל. ולקחת חמשת חמשת שקלים לגולגולת בשקל הקודש תקח עשרים גרה השקל. ונתתה הכסף לאהרן ולבניו פדויי העודפים בהם. ויקח משה את כסף הפדיום מאת העודפים על פדויי הלוים. מאת בכור בני ישראל לקח את הכסף חמשה וששים ושלש מאות ואלף בשקל הקודש. ויתן משה את כסף הפדויים לאחרן ולבניו על פי ה' כאשר צוה ה' את משה'.

וזה לשון ראב"ע: יש מכחישים אמרו מזה נלמוד כי פדיון כל בכור חמשת שקלים. ואינה ראיה כי זאת מצוה בפני עצמה, והאמת דברי קבלה.

פשוטם של דברים, שאותם המכחישים רצו להביא ראיה לכך שפדיון הבן בחמשה שקלים, ממעשה פדיון בכורי ישראל. ועל כך דחה דבריהם האבן עזרא והסיק 'והאמת דברי קבלה'.

אלא שתמה תמה אקרא הלא מקרא מפורש דיבר הכתוב (שם יח טז) 'ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקודש עשרים גרה הוא', הרי להדיא שיש לפדות הבן בחמשת שקלים ומה הוצרכו 'המכחישים' להביא ראיה לדין זה ממקום אחר, ומה הסיק האבן עזרא 'והאמת דברי קבלה', כיון שפסוק מפורש הוא.

ב
ובספר כרם חמד (לר"י רבינוביץ) יישב באופן נפלא בתוספת דקדוק לשון האבן עזרא 'כי פדיון כל בכור חמשת שקלים'. כי מאחר שלשון הפסוק בפרשת קרח הוא 'תפדה בערכך כסף חמשת שקלים' והיינו ערכו של בן שלושים יום ככתוב בפרשת ערכין (ויקרא כז ו) 'ואם מבן חדש ועד בן חמש שנים והיה ערכך הזכר חמשה שקלים כסף' גו', אם כן היה מקום לומר שאם לא נפדה הבן עד אחר חמש שנים יהיה מוטל עליו בפדיונו סך עשרים שקלים כפי ערכו ככתוב (שם פסוק ה) 'ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה והיה ערכך הזכר עשרים שקלים'.

ועל זה באו 'המכחישים' ואמרו כי מפרשת פדיון בכורי ישראל נלמד שאינו כן, שהרי שם לא היו הבכורים בני שלושים יום ועד חמש שנים ואף על פי כן לא נתנו בפדיונם כי אם חמשת שקלים. וכלשון האבן עזרא: 'מזה נלמוד כי פדיון כל בכור חמשת שקלים' דהיינו אף בכור שהוא בן חמש שנים ומעלה. ודחה האבן עזרא דבריהם והסיק 'והאמת דברי קבלה' כי באמת אין מקור בפסוק לדין זה שבכור שלא נפדה עד שנעשה בן חמש שנים לא יתן בפדיונו את ערכו העכשווי אלא את ערכו הראשון - סך חמשת שקלים.

ג
ועתה נבוא לברר מי הם אלו המכחישים הסוברים שמפרשת פדיון בכורי ישראל יש ללמוד לדין פדיון הבן דעלמא.

והנה בגמרא בחולין (קלא:-קלב.) אמרו לענין זרוע לחיים וקיבה, עולא הוה יהיב מתנתא לכהנתא, איתיביה רבא לעולא מנחת כהנת נאכלת מנחת כהן אינה נאכלת, ואי אמרת כהן ואפילו כהנת והכתיב 'וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל'. אמר ליה רבי מטונך, 'אהרן ובניו' כתובין בפרשה כו' דבי ר' אליעזר בן יעקב תנא כהן ואפילו כהנת, הוי מיעוט אחר מיעוט (דברישיה דקרא כתיב 'וזה יהיה משפט הכהנים' דמשמע כהנים ולא כהנות, וכתיב בסיפיה דקרא 'ונתן לכהן הזרוע' וגו' דמשמע נמי כהן למעוטי כהנת. רש"י) ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. רב כהנא אכל בשביל אשתו, רב פפא אכל בשביל אשתו, רב יימר אכל בשביל אשתו, רב אידי בר אבין אכל בשביל אשתו.

וכן נפסק להלכה (שו"ע יו"ד סימן סא ס"ח) 'נותנים אותם לכהנת אפילו היא נשואה לישראל, והנותנם לבעלה ישראל קיים מצות נתינה וכל שכן שבעלה ישראל פטור מן המתנות'.

וכתב רבי עקיבא איגר: הנה בשארי מתנות כהונה כגון פדיון הבן וכדומה לא נתפרש דינו להדיא. ונראה דתליא בזה דלעולא דאמר כהן ואפילו כהנת במשמע אלא דבמנחה יש מיעוט ד'אהרן ובניו' כתיבי, אם כן פדיון הבן וכדומה דמי למתנות ונותנים לכהנת. אבל לר' אליעזר בן יעקב דאמר דהוי מיעוט אחר מיעוט, אם כן יש לומר דדוקא במתנות דגלי קרא אבל לא בעלמא. ואם כן לפי מה דאמרינן שם והלכתא כעולא ממילא דגם בשאר מתנות כהונה הכי הוא, זולת דנדחק דהלכה כעולא.

והנה בגמרא בקידושין (ח.) אמרו רב כהנא שקיל סודרא מבי פדיון הבן אמר ליה לדידי חזי לי חמש סלעים. וכתבו התוס' (ד"ה רב) משמע הכא דרב כהנא היה כהן, ותימה דבסוף אלו עוברין (פסחים מט.) משמע דלא היה כהן דקאמר אי לאו דנסיבי כהנתא לא גלאי. וי"ל דתרי רב כהנא הוו, אי נמי י"ל דבשביל אשתו היה לוקח כדאשכחן בפרק הזרוע (חולין קלב.) רב כהנא אכל בשביל אשתו, ע"כ.

ולכאורה יש מקום לתלות ב' יישובי התוס' בב' צדדי ספקו של רע"א, כי ליישובם השני של תוס' מבואר להדיא שדין הגמרא שישראל הנשוי לכהנת אוכל בשביל אשתו אינו רק לענין חזה ושוק אלא אף לענין פדיון הבן. ואפשר שהתוס' ביישובם הראשון נדחקו לומר דתרי רב כהנא הוו אף שכבר מצאנו להדיא שרב כהנא אכל מתנות כהונה בשביל אשתו, משום דסבירא להו שהוא דין במתנת חזה ושוק דווקא ולא בפדיון הבן.

אלא שיש להבין, כיון שנפסקה הלכה כעולא הרי ממילא יש לומר שאף בפדיון הבן יאכל הבעל הישראל בשביל אשתו הכהנת, וכמו שכתב רע"א. וביותר, שאף אם נאמר דנפסקה הלכה כעולא ולא מטעמיה, עדיין יקשה מה הוקשה לתוס' כיצד אכל רב כהנא הרי על כל פנים אפשר שהוא סבר כדעת עולא [ובפני יהושע שם תמה על יישובם השני של התוס' כיצד נטל פדיון הבן בשביל אשתו והלא דווקא גבי מתנת חזה ושוק גלי קרא והיכא דגלי גלי והיכא דלא גלי לא גלי, וכבר תמה רע"א שאף דלראב"י כן הוא הרי עכ"פ לעולא אינו כן ושמא סבר רב כהנא כעולא].

אך באמת יש טעם אחר לאסור על בעל ישראל ליטול חמשת סלעי פדיון הבן בשביל אשתו ולא מטעמיה דרע"א משום דראב"י, וכבר הביא טעם זה רע"א בסוף דבריו. דהנה כן פסק הרא"ש (הלכות פדיון הבן הנדפסות בסוף מסכת בכורות סימן ד) ואין ליתן לכהנת בכור בהמה ולא פדיון הבן, דאמר בפרק הזרוע (קלא:) עולא יהיב מתנתא לכהנתא אלמא קסבר עולא הן ואפילו כהנת, איתיביה רבא לעולא כו', אמר ליה מטונך אהרן ובניו כתיב בפרשה. אלמא דפשיטא כל היכא דכתיב 'אהרן ובניו' אמרינן כהן ולא כהנת, ובפרשת מדבר סיני כתיב (במדבר ג נא) 'ויתן משה את כסף הפדויים לאהרן ולבניו'.

וכן כתב הרשב"א בתשובה (תתל"ו) בשם מורי הר"ם ז"ל: ומורי הר"ם שיחיה נשאל אם יכולין ליתן לכהנת בכור לפדותו. והשיב דלא, וראיה מפרק הזרוע והלחיים כו' אלמא דפשיטא ליה כל היכא דכתב אהרן ובניו אמרינן כהן ולא כהנת, ובפרשה במדבר סיני כתב 'ויתן משה את כסף הפדויים לאהרן'.

וכ"כ החינוך (מצוה שצב), וכן פסק בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סימן קצו), [וצ"ל דאינו חשוב מיעוט אחר מיעוט מה שנכפל בציווי ה' ובעשיית משה].

הרי מבואר מכל אלו הראשונים שסברו שיש ללמוד דין פדיון הבן דעלמא מפדיון בכורי ישראל, דכי היכי דשם היה הציווי לאהרן ולבניו דווקא ולא לכהנות הוא הדין כל פדיון הבן לזכרי כהונה ולא לנקבות. הרי שנמצא אם כן שאותם המכחישים הם הרמב"ם והרשב"א והרא"ש והתוס' בתירוץ אחד (כן שמעתי מר"י אלכסנדר הרב לנציצקי).

ד
אמנם יש להוסיף מה שכתב החתם סופר (חולין קלב.) על מקור דברי הרשב"א למעט כהנות מפדיון הבן מפרשת פדיון בכורי ישראל, וז"ל ויותר היה לו להביא מפרשת קרח גבי מתנות כהונה, כי בפרשת במדבר אינו אלא סיפור מעשה ו'יתן משה כסף הפדוים לאהרן' אבל בפרשת קרח עיקר מצוה נאמרה לאהרן, עכ"ל. והיינו שבתחילת הפרשה שם נאמר (במדבר יח ח) 'וידבר ה' אל הרן ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי כו' לך נתתים למשחה ולבניך לחק עולם' גו' הרי שכל הפרשה נאמרה לאהרן ובניו ובכללה מצות פדיון הבן.

אלא שמה שכתב 'כי בפרשת במדבר אינו אלא סיפור מעשה, יש להעיר על כך מדברי הרמב"ם (פ"א מביכורים ה"י) שאף הוא כתב וז"ל: וכן פדיון הבן לזכרי כהונה שכן נאמר בו 'ונתת הכסף לאהרן ולבניו'. הרי שלמד כן מפרשת פדיון בכורי ישראל אך לא למד כן מהפסוק הכתוב בסוף הפרשה 'ויתן משה' וגו' שעל זה טענת החתם סופר שאינו אלא סיפור מעשה, אלא על עיקר הציווי 'ונתתה הכסף לאהרן ולבניו', ואדרבה בפסוק זה מפורש טפי שהציווי של פדיון הבן הוא לאהרן ולבניו מפרשת קרח שם לא נכתב אלא בכללות על כל הפרשה דמתנות כהונה [וביותר, שבחלק המתנות כתרומה ועוד כפל הכתוב ואמר 'לך ולבניך' מה שאין כן במצות פדיון הבן.

ועי"ש עוד מה שביאר בדעת הסוברים שישראל יכול ליטול פדיון הבן בשביל אשתו כהנת.

ה
והנה הרא"ש כתב בסוף דבריו הוסיף, דלא כפי' רש"י בפ"ק דקידושין (ח.) גבי הא דרב כהנא שקל סודרא לפדיון הבן דרב כהנא לא היה כהן אלא בשביל אשתו היה לוקח שהיתה כהנת. וכן כתבו הב"ח והב"י (יו"ד סימן שה).

אך באמת לפנינו ליתא ברש"י וכבר העירו כן המעדני יום טוב (אות נ) ובחידושי הגהות על הטור, וכתבו שיש לגרוס ר"י והיינו דברי התוס' הנזכרים. וכן הגירסא בתשובת הרשב"א הנזכרת.

ואף שבדברי רש"י בקידושין לא נמצא כן, כבר הכריח כן רע"א בדעת רש"י ממקום אחר. והוא, שעל דברי הגמרא בחולין רב כהנא אכל בשביל אשתו, פירש רש"י: רב כהנא, ישראל הוה ואשתו כהנת. אכיל, מתנתא. בשביל אשתו, שהיתה כהנת דס"ל כהן ואפילו כהנת. ולכאורה קשה מנין לרש"י שזה היה טעמו של רב כהנא, שמא סבירא ליה כראב"י דגלי קרא במיעוט אחר מיעוט לרבות כהנת למתנת חזה ושוק. ועל כרחך שמכח הגמרא בקידושין שם מבואר שאף פדיון הבן נטל בשביל אשתו על כרחך דבר לה כעולא דכהן ואפילו כהנת במשמע, כי אם טעמו משום ראב"י דגלי קרא במיעוט אחר מיעוט אם כן היכא דגלי גלי והיכא דלא גלי לא גלי ולא היה לו ליטול בשביל אשתו אלא מתנת חזה ושוק ולא פדיון הבן.

נמצא אם כן שאף דעת רש"י שמותר לכהן ליטול פדיון הבן בשביל אשתו, ולכאורה יקשה הרי 'אהרן ובניו' כתיבי בפרשה, ועל כרחך צריך לומר דרש"י יסבור כדעת האבן עזרא שאין להביא ראיה מפרשה זו כי זאת מצוה בפני עצמה. ולכאורה יסבור ע"כ כדעת האבן עזרא ד'האמת משום קבלה'.

והנה עוד כתיב (שמות לד כ) 'ופטר חמור תפדה בשה גו' כל בכור בניך תפדה' גו'. ופרש"י: כל בכור בניך תפדה, חמשה סלעים פדיונו קצוב, שנאמר (במדבר יח טז) ופדויו מבן חדש תפדה, ע"כ. וכבר דקדק בספר כרם חמד הנ"ל מפני מה לא הביא רש"י את המשך הפסוק 'בערכך כסף חמשת שקלים' שהוא לכאורה עיקר מקור הדין שהזכיר רש"י. וביאר, שהוקשה לרש"י כנ"ל מנין שאף בכור הנפדה כשהוא גדול מבן חמש שנים שסכום פדיונו חמשת שקלים, ועל זה הביא לשון הכתוב 'ופדויו מבן חדש תפדה' שאין לשון הכתוב 'בן חדש' אלא 'מבן חדש' דהיינו שמגיל זה ואילך יהיה פדיונו חמשת שקלים.

ואפשר להוסיף עוד שבא רש"י לפרש תיבת 'כל' הכתובה בפסוק 'כל בכור בניך תפדה', ועל זה פירש שבא הפסוק להורות שהחיוב המפורש כבר במקום אחר לפדות את בנו בחמשת שקלים אינו רק בבכור שנולד עתה שכך ערכו אלא חוב על 'כל בכור', בדומה ללשון האבן עזרא 'כי פדיון כל בכור חמשת שקלים'.

על כל פנים רש"י אזיל בזה לשיטתו שהוא סובר שאין ללמוד מפרשת פדיון בכורי ישראל לשאר פדיון הבן דעלמא, ועל כן הוצרך להביא מקור אחר לכך שאף הנפדה בן חמש שנים ומעלה אין חייב בפדיונו כי אם חמשת שקלים, ולא ניחא ליה לרש"י לומר כדברי האבן עזרא שהוא דברי קבלה.

ו
והנה יש להבין באמת טעם הדבר מאחר שמפורש בקרא 'ופדויו מבן חדש תפדה בערכך', אם כן כשנפדה כשערכו יותר מחמשת שקלים מפני מה לא יתחייב באמת יותר מחמשת שקלים בפדיונו.

וכן מפורש בספורנו (שמות יג ב) וז"ל ופדיון נפשם הוא הערך המפורש לבן חדש בפרשת ערכין, בהיות אז זמן פדיונו כאמרו 'ופדויו מבן חדש תפדה', עכ"ל.

ועל כרחנו צריכים אנו לומר שכיון שחל חובת הפדיון בקטנותו בשעה שלא היה ערכו כי אם חמשת שקלים, כבר נתחייב סך זה לכהן ואף שעתה ערכו רב יותר כבר אינו חייב כי אם כערכו בזמן פדיונו.

ז
ועתה נבוא לדון בגוף ראיית ה'מכחישים', אשר דחה האבן עזרא ראייתם באומרו 'ואינה ראיה כי זאת מצוה בפני עצמה'.

ויש להבין מה ראיה יש מכאן, הלא בכלל בכורי ישראל היו בכורים מבן חדש ועל חמש שנים, כמבואר בכתוב (במדבר ג מ) 'ויאמר ה' אל משה פקוד כל בכור זכר לבני ישראל מבן חדש ומעלה גו' ולקחת את הלוים לי אני ה' תחת כל בכור בבני ישראל' גו'. ומעתה מנין לנו שהיו בכלל הנפדים גם בכורים בני חמש שנים ומעלה, שמא היו כולם בני חדש ועד חמש שנים, ושוב אין מקור מכאן לפדיון בן חמש שנים שהוא בחמשה סלעים.

ובפשוטו צריך לומר ע"פ המבואר בגמרא בסנהדרין (יז. הובא ברש"י פסוק נ) אמר משה כיצד אעשה להן לישראל אם אומר לו תן לי פדיונך וצא יאמר לי כבר פדאני בן לוי, מה עשה הביא עשרים ושנים אלפים פיתקין וכתב עליהן בן לוי, ועל שלשה ושבעים ומאתים כתב עליהן חמשה שקלים, בללן ונתנן בקלפי. אמר להן טלו פיתקיכם. מי שעלה בידו בן לוי, אמר לו כבר פדאך בן לוי. מי שעלה בידו חמשת שקלים, אמר לו תן פדיונך וצא, ע"כ.

ומאחר שנעשה הדבר ע"פ גורל בהכרח עלו בגורל גם בכורים בני חמש שנים ולמעלה ואף הם לא נתנו בפדיונם כי אם חמשת שקלים כציווי ה', ומזה הוכיחו המכחישים שדין פדיון אף בבכור הגדול מחמש שנים בחמשת שקלים.

וההכרח הוא גם מצד הסברא, שלא מסתבר שעלו בגורל דווקא אותם שהיו בני חדש עד חמש שנים, וגם מצד עצם המעשה ששם בגורל כ"ב אלפי פתקים ואם איתא שציווי ה' 'ולקחת חמשת חמשת שקלים' הוא בהכרח על הבכורים בני חדש ועד חמש שנים, אם כן לא היה לו להניח בגורל אלא פתקים כשיעור בכורי ישראל שהיו בגיל זה.

אלא שאם כן אין הכרחם מכח הפסוק כי אם מכח הקבלה, שהרי מכח הפסוק לבד היה אפשר לומר שבאמת בכלל ציווי ה' 'ולקחת חמשת חמשת שקלים' שדווקא בכורי ישראל מבן חדש ועד בן חמש שנים הם יפדו בממון, והם לבדם היו בכלל הגורל. וביותר, שאפשר שבאמת לא היו בכורים בגיל זה כי אם מאתים שבעים ושלשה ועליהם היה הציווי 'ולקחת חמשת חמשת שקלים' וכלל לא היה גורל. ומאחר שכל הכרחם מכח דברי קבלה, אם כן הרי אין ביניהם ובין דעת האבן עזרא ולא כלום.

ח
ונראה בהקדים דברי המשך חכמה בביאור כפל לשון הכתוב 'ויקח משה את כסף הפדיום מאת העודפים על פדויי הלוים גו' מאת בכור בני ישראל לקח את הכסף', וכתב וז"ל: יתכן דבא לרמז כי מן השמים הורו אשר הגורל הוא לא במקרה רק מהשי"ת כי היו בכורים כ"ד אלף ורע"ג, ובמקרה היו יוצאים גם מהקטנים יותר, מבן חודש, אשר היו צריכים לתת עליהם פדיון ה' שקלים והיו חייבים האבות לתת כסף. לזה הורו מן השמים כי היו יוצאים רק הגדולים אשר הם חייבים בעצמם לתת חמשה שקלים ומאת הבכורים בעצמם לקת את הכסף.

וכן כתב המלבי"ם שם: גם הודיע שהגורל עלה על בכורים גדולים שהם עצמם נתנו את הכסף ולא על בכורים קטנים שיתנו אבותיהם בעדם.

הרי מבואר להדיא מדקדוק לשון הכתוב שהעולים בגורל היו גדולים כבר ולא מבני חדש ועד חמש שנים, ושוב אתי שפיר ראיית המכחישים שפדיון כל בכור בחמשה שקלים.
 

אבימי

משתמש ותיק
חבל שתלה את פלפולו על צוארי האב"ע לפרש בו מה שלא עלה על לבו.
כל רואיו יבינו כי באמרו מכחישים מתכוון למי שאינם מאמינים בתושבע"פ כקראים.
 

עריכה תורנית

משתמש רגיל
פותח הנושא
אבימי אמר:
חבל שתלה את פלפולו על צוארי האב"ע לפרש בו מה שלא עלה על לבו.
כל רואיו יבינו כי באמרו מכחישים מתכוון למי שאינם מאמינים בתושבע"פ כקראים.
תגובתו:
אמת שהמכחישים שהאבן עזרא התכוון אליהם הם כדבריך, אבל עיקר המאמר הוא להוציא שהיו מרז"ל שאכן כן למדו וקשרו הדברים.
 
 

לומד מכל אדם

משתמש ותיק
יפה מאוד,
ממש נהניתי,
לגבי מש"כ בסוף, לכאו' כן מבואר גם בלשון הגמ' סנהדרין שם שא"ל "תן לי פדיונך וצא" וכו' דמיירי בבכור עצמו.
ייש"כ!
 

אבימי

משתמש ותיק
עריכה תורנית אמר:
אחזור ואומר במלים אחרות: היה לו להשמיט את אב"ע ומכחישיו מכל העסק, לא לכנות את רבותינו הראשונים מכחישים ולא ליתן אותם בחדא מחתא עמהם.
 

עריכה תורנית

משתמש רגיל
פותח הנושא
אבימי אמר:
עריכה תורנית אמר:
אחזור ואומר במלים אחרות: היה לו להשמיט את אב"ע ומכחישיו מכל העסק, לא לכנות את רבותינו הראשונים מכחישים ולא ליתן אותם בחדא מחתא עמהם.

חושבני שאתה נתפס לקטנות, אף אחד לא חשב שרבותינו הראשונים הם 'מכחישים', אלא שהשיטה שאותה מציג האבן עזרא כשיטת המכחישים, היא למעשה דעתם של הרבה ראשונים אחרים. 
 

ידיד נפש

משתמש רגיל
בגליון דעת אליהו להגר"א דיסקין השבוע מסביר בטוט"ד את טעם המכחישים.
 

עריכה תורנית

משתמש רגיל
פותח הנושא
ידיד נפש אמר:
בגליון דעת אליהו להגר"א דיסקין השבוע מסביר בטוט"ד את טעם המכחישים.
עד כמה שאני יודע ר' אליהו אומר בעצם את מה שאומר הכרם חמד.
 
 

יואל נהרי

משתמש ותיק
https://tora-forum.co.il/viewtopic.php?f=161&t=2303&p=575026#p25292

ציטוט משם [מהרב @גבריאל פולארד]

אך עי' באבן עזרא שכתב: יש מכחישים [- יש אנשים שמכחישים דברי חז"ל ש]אמרו מזה נלמוד כי פדיון כל בכור חמשה שקלים, ואינו ראיה כי זאת מצוה בפני עצמה, והאמת דברי קבלה. ומבואר בדברי הראב"ע דא"א ללמוד שיעור הכסף מהשיעור שהיה במדבר. דזו מצוה בפני עצמה.
ומפורסם להקשות על דברי האבן עזרא מה צריך ללמוד מכאן, הלא פס' מפורש בפרשת קורח דפדיון הבן הוא בה' סלעים.
ויש לבאר בב' דרכים: א. מקרא דפרשת קרח לחוד, היה מקום לומר דכל דין פדיון בה' סלעים הוא דוקא בבן ל' יום שכן הוא שיעור הערך של בן ל' בפרשת ערכין, וכלשון הפס' (במדבר יח, ט"ז) "ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים", אך אם הגדיל ופודה את עצמו אחר זה יהיה כל אחד דינו כערך הקצוב בו. ולכך רצו ה"מכחישים" להוכיח מכאן, דהכא הא נפדו גם בכורים גדולים (עי' מנחת אברהם בכורות ד:)

ב. עי' ברמב"ן (הלכות בכורות פ"ח) שהביא מדברי בה"ג דבפדה"ב צריך להוסיף חומש כהקדש [ולכאו' הכונה לפודה עצמו, וכמו בהקדש], וע"ש ברמב"ן שתמה ע"ז, ועי' מהרי"ט אלגזי (אות ע"ט) שהביא פוסקים דגם האב לאחר ל' יום בעי להוסיף חומש. ועפ"ז י"ל דבזה רצו ה"מכחישים" להוכיח מכאן, דאף לאחר ל' דינו בה' סלעים ללא תוספת חומש.
והנה להנך שיטות שצריך להוסיף חומש ודאי צ"ל דאין ללמוד מפדה"ב דמדבר כמ"ש האבן עזרא [ובאמת קצת צ"ע למה הרמב"ן לא הקשה על שיטות אלו מכאן, דהא הרמב"ן עה"ת כתב דנתן הכסף לאהרון ובניו כאשר הוא המצוה לדורות], דאף אי נימא דמיירי באותו חיוב דפהד"ב מ"מ י"ל דדיני הפדיון ואופן הפדיון היו הוראת שעה.
[וקצ"ע מהא דבגמ' בכורות (ד:) בע"ב אמרי' מה כסף בו פדו לדורות בו פדו לאותה שעה. ולפי הנך שיטות אי"ז תמיד אותו סכום כסף אך צ"ל דקאי אעיקר הדין דכסף].
 
חלק עליון תַחתִית