תהלים ל"ט י"ב ברש"י - מה זה בשרו - חמדתו?

שלו'

משתמש ותיק
תהלים ל"ט י"ב
בְּתוֹכָחוֹת עַל עָוֹן יִסַּרְתָּ אִישׁ וַתֶּמֶס כָּעָשׁ חֲמוּדוֹ אַךְ הֶבֶל כָּל אָדָם סֶלָה:
 
ופרש"י: בתוכחות. הכתובות בתורה על עונינו שהעוינו לפניך ויסרתנו בהם: ותמס כעש חמודו. הרקבת בשרינו כבגד שאכלו עש: חמודו. בשרו שהוא חמדתו:

 
צ"ב מהו 'בשרו שהוא חמדתו'? האם כוונתו שהחמדה מקורה בבשר? אך הלשון משמע שהבשר עצמו הוא חמדתו של האדם, וצ"ב. ולכא' המכוון, שקיום בשרו הוא חמדתו, דהיינו שכל חמדתו היא לצורך בשרו שיתקיים וישתבח. וצ"ע.

וציינוני לרש"י באיוב כ' כ': כי לא ידע. את בטנו מעולם שליו, בטנו אומר לו תמיד גזול והבא למלאני. ועל כן בחמודו. בבשר יופי חמדתו: לא ימלט. כי יהא פוחת והולך ודומה לו ותמס כעש חמודו (תהלי' לט):

ואולי יש לשמוע מדבריו כנ"ל, שחמדתו היא לצורך ייפוי בשרו.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
שלו' אמר:
הלשון משמע שהבשר עצמו הוא חמדתו של האדם, וצ"ב.
לרוב, משמעהּ של 'חמדה' הוא: דבר יקר, דבר שחומדים אותו (ולא תשוקה, תאוה), כמו 'חמדת ימים' – היום היקר בימי השבוע. שם נרדף ל'חמדה' במשמע זה הוא 'חמוּד'. ולפי שבשר־גופו יקר בעיני האדם ביותר, לכן מכנהו המשורר 'חמודו'.
 

הצעיר שבחבורה

משתמש ותיק
רד"ק תהלים פרק לט פסוק יב
ותמס כעש חמודו, המסת חמודו, שהוא שומן בשרו וחוזק גופו, כמו העש שמכלה מהרה הבגד כן תמסה האדם ביסורין, כמו שאמר: יִכֶל בְּשָׂרוֹ מֵרֹאִי (שם פסוק כא). 
 

צבי הירש

משתמש ותיק
האור החיים הק' מבאר שיש באדם 2 חלקים, האדם, ובשר האדם [כלומר הגוף]
והוכיח דבר זה שהאדם אינו הגוף, מהפסוק "על בשר אדם לא ייסך" [כלומר אסור לסוך שמן המשחה על בשרו של האדם, ולא כתוב על האדם, כי האדם אינו בשר]
על דרך זה קורא הנביא ליחס האדם על גופו - "חמודו", כלומר כלי המחמד שלו, שהוא גופו
ובתוכחות על עון הקב"ה מייסר את "חמודו" לעורר אותו שלא יאהב כל כך את גופו

אקוה שדבריי הוסיפו משהו
 
חלק עליון תַחתִית