לשאלתך הראשונה הנה כמה דיעות בנושא:
*בשביל מה יש את הטוען רבני שהוא זה שמציג את השאלה כפי איך שהוא רוצה שהתשובה תהיה!
-אצל רבותינו שליטא אין כזה דבר כך נראה לי
*תלך לביה"ד ותבדוק איך מתנהל כל הדייני תורות מי שלוקח את הטוען רבני יותר מבריק יותר חזק [לזה קוראים חושן משפט חלק ו ]
*אנשים שטחיים וחסרי נסיון מערבבים שני תחומים נפרדים ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב.
שאלת רב או מורה הוראה או אדמו"ר - לחוד. ושאלת דיין ודיני תורות וטוענים רבניים לחוד.
רב ואדמו"ר עונים לשואל על השאלה, ולכן חשוב להציג את השאלה נכון, ושאלת חכם חצי תשובה, ושאלת טיפש היא של "הבן הרביעי".
אבל דיינים ובתי דין עונים להכרעה בין שנים. שני שואלים לפניהם. ואינם עונים לאף אחד כיחיד. הם מקשיבים לצד שני כדי להבין את השאלה של הראשון, וגופא דעובדא היכי הווה.
מה שעושה טוען רבני [שעשה תואר באומנות ה"שקר"] זה לא פחות לבלבל את בעל הדין השני, מאשר לייצג ולהביע את הצד שלו...
נכונה הכותרת של אשכול זה על אדמו"ר ורב ומורה הוראה. באבן העזר וביורה דעה ובאורח חיים.
אבל לגבי הכרעת נידון בין שנים של אבן העזר וחושן משפט - ההגדרה הנכונה היא "מה שתכניס לסיר עם מה שהצד השני יכניס - זה מה שיתבשל לכם"
*אלוקים נצב בעדת א-ל. בית דין שיש בו דיינים יראי שמים לבטח יפסקו רק את ההלכה הפסוקה. הטוען נועד פשוט לסייע לבעל הדין, שלרוב אינו בקי בהלכה ואינו יודע איזה עובדות עליו להציג בפני בית הדין, (לפעמים הוא פשוט לא יודע שעובדה מסויימת היא המזכה אותו בדין). לא מי שיש לו טוען יותר טוב זוכה בדין אלא מי שהאמת עימו. מי שאינו מאמין בדיני ישראל, שילך ל"בתי הצדק" של הערכאות, ויראה בדיוק מה שקורה שם..... וד"ל
*'אין לדיין אלא מה שעיניו רואות', מימרא זו מובאת כמה פעמים בש"ס.
הדיין פוסק לפי מה שמובא בפניו, וכך גם רב, אלא שבפני הרב בא צד אחד, ואם הוא לא הציג נכון את השאלה הרי שהכשיל את עצמו, כי קבל תשובה לפי שאלתו ולא לפי האמת.
בפני הדיין מופיעים שני הצדדים ואילו לא היה טוען רבני קרוב לוודאי ששני הצדדים היו מציגים את דבריהם והיו מגיעים להחלטה נכונה ע"פ דיני התורה.
כיום מצויים טוענים מתוחכמים ורמאים, ידוע לי על מקרה שלאחד הצדדים לא היה כסף, ובהיותו בטוח בצדקתו וגם כל ת"ח שהוא התייעץ עמו אמר לו שהצדק אתו ובטוח שהוא ינצח ולכן הוא בא לבד בלי טוען, הטוען של הצד השני הכניס טענות לא נכונות והוא התווכח אתו בלהט, ותוך כדי וויכוחים הטוען השמיע טענה מסויימת כבדרך אגב, ברוב התלהטות הוויכוח, הוא לא קלט שהוא מתווכח על טענות שאין להם משמעות ממשית על הפסק, ודווקא הטענה החשובה היא הטענה שהוכנסה ע"י הטוען בדרך אגב, והוא לא שם לב אליה בהיותו עסוק בוויכוח על הטענות האחרות.
למחרת שוב העלה הטוען את הטענה החשובה, והוא כמובן הכחיש את הדברים, ואז הטוען בלעג אמר לו אתמול לא הכחשת, רק אחרי שאמרו לך שהטענה תפעל לרעתך נזכרת להכחיש. הוא ניסה להסביר שלא שם לב לטענה בהיותו עסוק בדברים האחרים, אבל זה היה נשמע חיוור מאד, לעומת הטון הבוטח והלעגני של הטוען, ומה לעשות גם הדיינים בני אדם ואכן הרושם היה שהוא מכחיש רק לאחר זמן, ומפני שהוסבר לו וכו', והוא הפסיד בד"ת.
כאמור חז"ל אמרו 'אין לדיין אלא מה שעיניו רואות', וטוען מומחה מצליח להראות לדיינים את מה שהוא רוצה שהם יראו, ובמומחיות מצליח להטעות את הצד השני ולגרום לו לא להראות דברים שחשובים לו, והוא אינו מודע לחשיבותם. ובחלק מהמקרים מצליח ומוציא פסק דין לא נכון כי התמונה שראו הדיינים היתה מעוותת.
*
צריך לדעת שהחיוב המוטל על הדיין הוא לא לפסוק דין אמת לאמיתו כיון שאת זה הוא אינו יכול להבטיח, הוא צריך לראות את כל הצדדים והנתונים בדין תורה שלפניו ולפי זה לפסוק, כלומר, דין אמת לאמיתו אפשר בוודאות לפסוק רק בבי"ד של מעלה ששם אין שקרים וכדו', פה בעולם השקר הדיין לא יכול לדעת אם משקרים לו או שלא, לכן הטילה עליו התורה את הדין של "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", וממילא עליו לעשות ככל יכולתו בבירור כך הצדדים והנתונים ולפי זה מה שיוצא לו לפי הדין - זה הפסק.
ולפי זה אפשר להבין את כל הסיפורים שהובאו פה ועוד רבים כאלו...
[מקוה שלא סיבכתי יותר מדי]
לגבי שאלתך השניה, פשיטא שאסור [דהרי ''חוקי'' המדינה נוגדים את חוקי התורה הקדושה].
