אביא את מקור הדין ולאחר מכן אנסה להסביר את הגיונו [שאינני יודע אם יספק את מר]
ב"מ דף י ב, הגמ' מביאה מחלוקת האם קטנה זוכה בחצר במציאה הנמצאת בחצרה, ויסוד הנידון אם חצר משום יד וקטנה יש לה יד או חצר מטעם שליחות וקטנה אין לה שליחות. והגמ' מביאה מקור מפורש לכך שחצר איתרבה לענין גירושין משום יד ומתרצת הגמ' גבי גט כולי עלמא לא פליגי דחצר משום ידה איתרבאי כי פליגי לענין מציאה מר סבר ילפינן מציאה מגט ומר סבר לא ילפינן מציאה מגט ואיבעית אימא בקטנה כולי עלמא לא פליגי דילפינן מציאה מגט והכא בקטן קא מיפלגי מר סבר ילפינן קטן מקטנה ומר סבר לא ילפינן קטן מקטנה ואיבעית אימא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:
כמדומה שאין כאן הגיון משפטי לחלק בין קטן לקטנה, אלא שקטנה כיון שכך ראוי שיהא ביד הבעל לגרשה בעל כרחה [וגם על ידי חצרה] חידשה לה תורה שחצרה תשמש כידה לענין גט, ומתוך שנתחדש שחצרה משמשת כידה לענין גט שוב משמשת כיד גם לענין מציאה ומתנה, מאידך קטן לא נכנס לכל החידוש הזה.