כמעיין המתגבר אמר:
גב רבותי לימדוני שאדם המחזיר יותר מהחוב שלא לשם רבית אלא מחמת הנוחות כגון שהלוה כוס חד פעמית והחזיר לו אחרת יותר גדולה קצת, או שאינו יכול לפרוט כסף ולתת בדיוק לפי האגורות, דזה לא הוי רבית ושרי.
הסיבה במקרה הראשון לאו דוקא קשור לנושא הנוחות, שקובע שזה שלא לשם ריבית. אלא הטעם הוא שאם זה כמעט אותו גודל אז זה נחשב בעיני הבריות כמו שהחזיר אותו דבר שלקח, ןלדןגמא אם לוה מחבירו 3 תפוחים ומחזיר לו 3 תפוחים אינו צריך למדוד ולשקול שהתפוחים שהוא מחזיר הם בדיוק באותו גודל ומשקל כמו אלו שלקח, כיון שזה נחשב שהוא החזיר אותו דבר.
אמנם אם למשל אם מישהו לוה מחבירו חבילה של טיטולים מחברה זולה ופשוטה, כאשר הוא לא היה בביתו, וכשחוזר לביתו הוא רוצה להחזיר לו חבילה מחברה יותר יקרה ואיכותית, שיש לו בביתו, והוא עושה כן בגלל שהוא לא רוצה לטרוח ללכת לחנות לקנות חבילה יותר זולה כדי להחזיר לחברו מהסוג שלקח, יש בZה איסור רבית, למרות שהוא עושה כן בגלל "נוחות". (ורק אם לוה הרק כמה טיטולים מהחברה הזולה, אז הוא לא צריך ללכת לחנות לקנות חבילה שלימה של הטיטולים הזולים כדי להחזיר כמה טיטולים זולים לחברו, כיון ששם הוא ענין של הפסד ממון), ןההבדל בין המקרה הזה למקרה של הכוסות ח"פ שהבאת הוא בגלל שבכוס חד פעמי אחד, כשמחזיר לו כוס קצת יותר גדולה זה נחשב שהחזיר אותו דבר, משא"כ כשמחזיר חבילה של טיטולים מחברה יקרה יותר זה לא נחשב שהחזיר אותו דבר אלא יותר ממה שלוה, ולא מהני בזה טעם של "נוחות".
ולגבי המקרה השני שאינו יכול לפרוט כסף ולתת בדיוק לפי האגורות, (כמובן שלא מדובר בהפרש של פחות מ10 אגורות כיון שאין אפשרות לשלם סכום מדוייק), יש בזה מחלוקת הפוסקים, המנחת יצחק אסר בכה"ג, וכן יש עוד הרבה פוסקים שאוסרים בכה"ג כיון שיש עצה לזה, שהשני יחזיר לו את העודף, ואם לא עכשיו יחזיר לו בפעם אחרת. (ובהפרש של כמה אגורת, אפשר לסכם שבפעם הבא שייתן השני צדקה בסכום של העודף שמגיע לו זה יהיה לזכותו, והוה כהחזיר לו עודף), ואם מדובר בחוב של הלואה ולא בגלל מכר, שזה יותר חמור כיון שיש בזה חשש דאורייתא, יש להחמיר כדעת המחמירים, ואו שייתן לו במדוייק או שיתן לו חברו עודף.