מדוע מיגו להוציא לא אמרינן?

[אחד מן הגולה]

בתורה כתוב "והנה אמת נמצא הדבר" על עדים ובעשרות מקומות בש"ס נאמר לש' נאמנות על עדות ועוד שהרי הראשונים אומרים שחזקת כשרות בעדים היא מעמידה דבריהם כנכונים ולדבריך מה פתאום צריך שיאמרו אמת הא הוי גזירת הכתוב ועוד שהרי כל פסולי עדות כגון קטן או קרוב הוא מחמת חשש משקר לפי הרבה ראשונים ויש עוד הרבה ראיות שרואים שעדים הוא עניין של נאמנות ג"כ

כבר כתבתי לעיל, שכמובן הכל מבוסס על נאמנות, השאלה איזה נאמנות נתנה להם התורה, האם נאמנות שנאמין אנחנו לדבריהם אבל לא נוכל להוציא מאחרים עי"ז, כי הוא נאמנות רק כלפי הפס"ד. או שמא הוא נאמנות של להעמיד הדבר כפי שארע כאילו המציאות לפנינו, וכלשון הרמב"ם שכתבתי, ציטט את לשונו הרב אשר מעל הסטנדרט לעיל, כעדים.
 

[ביאור הדבר]

וכי יש נאמנות שהיא המציאות לפנינו וכי אתה יכול לחלק את המציאות מהפס"ד אינני מבין דבריך.
לא ענית על ששאלתי וכי יש אמת שאינה מציאות אלא רק תפיסתה?

[נדיב לב]

מיגו הוא נאמנות בפשטות ורק יש רצו לומר שהוא כח לטענה ואי הוי נאמנות הרי הוי ראיה?

א. א"כ מדוע מהני מיגו בברי ושמא להוציא לפי הראשונים?
ב. הרי קי"ל שאנ"ס מהני להוציא וכן מצאנו נאמנות שמוציאה.
ג. אם אנו יודעים שחייב לו הרי הדין שלנו כבי"ד היא להנהיג את מה שאנו יודעים

להיפך, אם יש כח למיגו להוציא הוא מצד כח הטענה במקרים מסוימים ולא מצד ההוכחה והנאמנות.
ר' נחום בחי' ב"ב לב: אות קמה כתב וז"ל: תד"ה אמאי תימה דליהמניה במיגו וכו', כבר נתבאר לעיל דבתוס' לא הק' על עצם ד' הגמ' מאי קאמר רב יוסף אלא רק קו' מן הצד דמ"מ נהמניה במיגו. ובביאור הדברים נתבאר דהתוס' פי' את ד' הגמ' כמש"נ לעיל בשם כב' מו"ר הגרא"ו זצ"ל דכונת רב יוסף להק' שבנידו"ד ל"ש ענין כח הטענה דהאי שטרא חספא בעלמא הוא, אלא דמ"מ הוק' להו דנהמניה במה לי לשקר גרידא. והנה בתוס' תי' בשם הריב"ם דמיגו להוציא לא אמרינן, והר"י הק' עליו דבלשון הגמ' לא הוזכר כ"ז. ונראה דלפמש"נ יש ליישב את ד' הריב"ם, די"ל דכל מש"כ הריב"ם דמיגו להוציא לא אמרינן הוא רק לגבי הוכחת המיגו דבזה אמרי' דהך הוכחה דמה לי לשקר ל"מ להוציא ממון, אבל אי היה שייך לדון מצד כח הטענה לא הוי אכפ"ל דהוי מיגו להוציא, דהא בטענת המיגו גופא היה לו כח להוציא ממון דאילו הוי טעין שטרא מעליא היינו מוציאים את הקרקע מיד המר"ק והכ"נ יש לנו לזכותו בקרקע בטענה שטען עכשיו דשטרא הו"ל ואירכס. ולפי"ז נראה שאין כונת הריב"ם לבאר את קו' רב יוסף, דבאמת גם לפירושו של הריב"ם יל"פ את ד' רב יוסף כמש"נ דכונתו להק' דל"ש הכא דין כח הטענה, וכל מש"כ הריב"ם הוא רק ליישב קו' אחרת מ"ט לא יזכה המחזיק בממון מכח הוכחת המיגו מצ"ע, וע"ז תי' הריב"ם דמיגו להוציא לא אמרינן. ולפי"ז א"ש משה"ק התוס' דבגמ' לא הוזכר דמיגו להוציא לא אמרינן, דלהנ"ל י"ל דזה הוי פשיטא ליה לרב יוסף דמיגו להוציא ל"א וכל דבריו באו רק לבאר מ"ט ל"ש הכא דין כח הטענה וכמש"נ.

אות ב' וג' הם שאלות תמוהות. אנן סהדי תוקפו כשל עדים, ובכדי להוציא ממון לא די בנטית הלב או בהוכחה קלושה כל עוד לא הציג התובע בפני ב"ד טענה כבדת משקל דוגמת עדות עדים וכיו"ב. ראה מש"כ הרש"ר הירש לבאר בקיצור נמרץ את תוקפו של ב"ד בהוצאת ממון ובמשקל הראיות. [אם כי בתו"ד ביאר מה דאמרינן במקרים מסוימים מיגו להוציא הוא מטעם הוכחה]

אמנם ראה מה שכתב הרש"ר הירש שמות פרק כב וז"ל: זאת ועוד: כל המשפט הפלילי והאזרחי של התורה מושתת על הכלל הגדול, שכל אדם הוא בחזקת צדיק, וחזקה שכל נכס שבידו - בבעלותו החוקית הוא נמצא, כל עוד לא הוכח ההיפך. בתחום המשפט האזרחי נקבע עיקרון זה בנוסחה הידועה: "המוציא מחברו עליו הראיה", ודבר זה למדו מן הכתוב: "מי - בעל דברים יגש אלהם" (להלן כד, יד ועי' פי' שם). כל בעל תביעה דורש שינוי המצב הקיים, ושינוי זה לא יווצר אלא על - ידי בית דין. התובע חייב להוכיח את דברו לפני בית דין, והשינוי ייעשה על - ידי מעשה בית דין. כל מעשה מוסרי, ואף מעשה בית דין בכלל זה, לא ייעשה אלא לאחר שהושגה ידיעה ברורה בדבר חוקיותו. לפיכך לא יגזור בית הדין על שינוי המצב הקיים אלא לאחר שיוכח בעיניו, שהמצב הקיים איננו חוקי והשינוי הנתבע על - ידי התובע - הוא המצב החוקי. ולא יוכח דבר בעיני בית הדין, בתחום המשפט האזרחי - אלא על - ידי הודאת הנתבע, או על - ידי עדותם של שני עדים, ובמקרים נדירים - אף על - ידי צירוף גורמים אחרים שיש בהם משום הוכחה, כגון "חזקה אין אדם פורע תוך זמנו" (עי' בבא - בתרא ה ע"ב), או כשבאופן יוצא מן הכלל אנחנו אומרים "מיגו להוציא" (עי' תוספות כתובות ט ע"ב ד"ה לא), או בטענת ברי ושמא - כגון "איני יודע אם החזרתי לך" (בבא - קמא קיח ע"א). לפיכך, אם התביעה לא הוכחה בראיה גמורה - וזה, כאמור, מצב הדברים בכל שלושת מקרי השבועה של מודה במקצת, עד אחד ושבועת השומרין -, אפשר להטיל את השבועה רק על הנתבע, על מנת שיגן על זכות בעלותו שיצא עליה ערעור. אמנם לא הוכח ערעור זה בראיה גמורה, אך מכל מקום לא נדחה מכל וכל, ועל הנתבע להתגונן נגד האשמה שהוטלה בו ולהוכיח את צדקתו - על - ידי פנייה אל ה' שהוא העד והדיין. ואילו התובע איננו זכאי להשלים את ביסוס תביעתו, שלא הוכחה די צורכה מבחינה עניינית - על - ידי משקל אישיותו מבחינת יושרה וצדקתה. מכאן שאפילו מודה במקצת פטור משבועה, אם מניעי הודאתו נחשבים כשקולים כנגד הנחת אשמתו, כגון "משיב אבידה" (גיטין נא ע"א - ע"ב ועי' חידושי רשב"א שם ד"ה הוא דאמר), או אם "עד אחד מסייעו" (לדעת כמה פוסקים - עי' חושן - משפט עה, ב).

בזמנו ראיתי בחי' העילוי ממיצ'יט [סימן מט?] שמסביר באמצעות גלגל החוזר את נקודת התורפה של דין מיגו ובכך מבאר הטעם דל"א מיגו להוציא.

[אחד מן הגולה]

וכי יש נאמנות שהיא המציאות לפנינו וכי אתה יכול לחלק את המציאות מהפס"ד אינני מבין דבריך.
לא ענית על ששאלתי וכי יש אמת שאינה מציאות אלא רק תפיסתה?

ישנם נאמנויות שפי' שהאדם נאמן כלפי עצמו, ורק שאנו סומכים ידינו עליו. וכמו עד א' שנאמר בכ"מ הלשון "לסמוך" דהיינו דכלפינו אין לו נאמנות ועדיין יתכן כי אין דבריו אלא שקר, ואפי"ה נתנה תורה [או לרש"י בגיטין סב' היא] להאמין לע"א. והגדרתו כפי שכתב רש"י שאנו סומכים ידינו עליו, כלומר אנו לא ראינו את המציאות, והוא לדבריו ראה ואנו מסתמכים על ראייתו.
לא כן עדים, שגדר הנאמנות שנתנה תורה השווה אותה הרמב"ם לנבואת משה שעינינו ראו ולא זר שאין שום אדם יכול לבוא ולהכחיש. והיינו, דע"א הדין נקבע ע"פ אותו ע"א, רק שאנו סמכנו עליו לעניין זה, לא כן ב' עדים שאמנם סיבת הפסק משום העדאת העדים היא, אך בפועל הפס"ד כיום הוא אחרי שבי"ד ביררו המציאות ויודעים אותה לאשורו ע"י העדים.
וזה מבואר במה דאמרי' דאדם נאמן ע"ע יותר ממאה עדים, דהיינו שהוא אשר ראה המציאות כמאה עדים דמי, שכמה שהם מעמידים מציאות כביכול ארעה בפנינו, הוא הלא ראתה.

[אחד מן הגולה]

בזמנו ראיתי בחי' העילוי ממיצ'יט [סימן מט?] שמסביר באמצעות גלגל החוזר את נקודת התורפה של דין מיגו ובכך מבאר הטעם דל"א מיגו להוציא.

תמוה, הלא אם קושייתו נכונה יש בזה פירכא לכל המיגו, ומה שייך בזה סב' דמשו"ה ל"א להוציא. ממנ"פ אם כנים דבריו אין כאן מיגו כלל, ואם לאו אין כאן סב' שלא להוציא.

[נדיב לב]

בזמנו ראיתי בחי' העילוי ממיצ'יט [סימן מט?] שמסביר באמצעות גלגל החוזר את נקודת התורפה של דין מיגו ובכך מבאר הטעם דל"א מיגו להוציא.

חפשתי ומצאתי זאת בחידושי העילוי ממיצ'יט סימן נא תחת הכותרת מיגו לאפטורי משבועה בשני הקטעים הראשונים.

https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.as ... &pgnum=131

ומה שהעיר אחד מן הגולה דא"כ הוי פירכא לכל המיגו זה אינו, משום שלדברי העילוי ממיצי'ט מיגו הוא מדין ספק, ומהני ספקו להחזיק ממון, מצד ששני הטענות זאת שהיה יכול לטעון וזאת שלא טען נופל בהם הספק ממה שלא טען טענה הפותרת ובהכרח שהוא שקרן אלא שאם הוא שקרן מהו שלא טען טענה הפותרת כי מה לי לשקר בזו או בזו עיין שם שמסביר בהרחבה ובטוב טעם.

[זאב בודד ועד קמ]

שני קושיות יסודיות ישנן אהך דינא, ומתוכם נבוא לאורה .האחת היא קושיתו של המייצ'טער עילוי הנזכרת, דעד כמה שמתקבלת טענתו החלושה, איזו הוכחה יש שהוא דובר אמת. השניה היא, שאם דנים אנו לדין זה כבירור, מדוע כאשר לאחר מכן עדים מעידים נגד הטענה החזקה, בטל המיגו הא סוף כל סוף בשעת הטענה יכל לטעון זאת?. והנה מפורסמים דברי הקו"ש גבי כח טענה והתמיהות בזה ובשני גישות נוכל להבין דברים אלו הראשונה מעשית והשניה למדנית ולאור הגישה השניה יתבאר דין זה דלא אמרינן מיגו להוציא האחת דנה ואומרת דמה שמקבלים את דבריו בטענה הקלושה אין זו טקטיקה פרטנית אלא אסטרטגיה נרחבת שמתבססת על כך שמדיניות הקבלה של טענות אלו מיטיבה עם דוברי האמת בלבד כיון שוהיה והטענה החלשה לא מתקבלת השקרנים יטענו את הטענה החזקה ואילו דוברי האמת ייאלצו לטעון בכל זאת את הטענה הפחותה ולכך המדיניות היא לקבל מעתה קושיית המייצ'טער שוב אינה קשה שכן אין אנו דנים כאן מצד בירור כלל וכן השאלה השניה מבוארת שהרי במקרה כזה כתוצאה ממדיניות כזו השקרן ירויח דהא אם היה טוען הטענה החזקה לא היה נאמן הגישה השניה טוענת שתפקידו של בית דין הוא להכריע בין תובעי מצבים וזוהי המשמעות היחידה של טענת בעלי הדין ובית דין מכריעים על פי מה שנראה להם שהייתה המציאות ודין מיגו עובד בצורה כזאת שכאשר ראובן תובע את שמעון ושמעון עונה לו פרוע בית דין לא מחייבים את כיון שחוששים למזוייף (היות ולשמעון אין נאמנות להודות שאין זה מזוייף דכל הודאת בעל דין היא ביחס לתביעה ולא ביחס למקרה)ומעתה מיושבת תמיהת העילוי ממיצ'עט היות ולא דיינינן ליה כלל מצד בירור ואף השאלה השניה מבוארת שכאשר יש עדים על טענת מזוייף שוב אין בית דין חוששים לזיוף וממילא יחייבו ועל פי זה מבואר היטב הא דלא אמרינן מיגו להוציא כיון שאין בעל המיגו מקבל את כח הטענה המקורית שביכולתה להוציא אלא חיישינן לטענה המקורית ועל פי חשש בלבד אין אנו מוציאים.

[פינחס רוזנצוויג]

ובשני גישות נוכל להבין דברים אלו

דברי פי חכם חן.
היה יותר נח לקרוא אם היו קצת יותר מעברי שורה, אבל גם כך, העונג מהסברא גבר שבעתיים ויותר על הצער מאופן הכתיבה.

הגישה הראשונה, היא המגו הרגיל, והשניה זה מה שנקרא 'כח טענה'.