סאטמארער אמר:אבאר את דברי ביתר ביאור:
אילו הי׳ בעלי הרכבת מכריזין ״אנחנו מחייבים את עצמנו להוביל מקראקא לווארשא את כל מי שמשלם כך וכך״ הי׳ זאת שכירות פועלים או קבלנות. עכשיו שבעלי הרכבת אומרים "הרכבת שלנו נוסע בכל יום מקראקא לווארשא ומי שרוצה זכות כניסה ישלם כך וכך" הרי התשלומין על זכות כניסה להרכבת.
[הגם שבוודאי אם הרכבת יעמוד במקומו לא יתחייב לשלם, אבל צורת התשלומין הוא על זכות הכניסה].
באמת איני יודע מה היה לשון ההסכם בין בעלי הרכבות דקראקא והנוסעים, במקומנו מקובל לומר שהתשלום הוא תשלום עבור הנסיעה, לא זכות כניסה לאוטובוס.
אבל לו יהי כדבריך, נניח שלשון ההסכם דשם היה "זכות כניסה". צריך להבין מהי "זכות הכניסה" ומה אופיה.
בגמ' ב"ב ג. מבואר שקנין דברים אינו מחייב, כדי לתת תוקף לקנין צריך שהוא יחול על דבר ממשי, המקום היחיד שאפשר לעשות קנין דברים בלי להקנות חפץ זה שכירות פועלים, כאשר הפועל מגיע למקום העבודה זה קנין הדדי מחייב ובעל הבית אינו יכול לחזור בו.
כשהנוסע משלם לבעל הרכבת, זה אמור להיות הסכם הדדי מחייב, שבעלי הרכבת והנוסע לא יוכלו לחזור בהם, ויוכלו לתבוע זה את זה על הפרת הסכם, אפשר להגדיר את זה בב' פנים, או שבעלי הרכבת מקנים לנוסע חלק מגוף הרכבת לשימושו, או שזו שכירות פועלים.
והיות ואין לנו סיבה להניח שבעלי הרכבת חפצים להקנות את גוף הרכבת או שימושיה, ואין לנוסע ענין לקנות את גוף הרכבת לחצי שעה שהוא נוסע בה, לא נותרה לנו ברירה אלא לומר שזו שכירות פועלים
אלא מאי, לכאורה לשון ההסכם סותר את זה.
יש מקום לומר שאי אפשר לדקדק מלשון ההסכם כאשר רוח הדברים סותרת את זה, והסברא נותנת שלא לזה הם התכוונו, ואת הלשון אפשר לדחוק שזכות השימוש עניינה זכות הנסיעה דהיינו שירות ופעולה.
(בזכרוני שיש ב"י דומה לזה בענין קומיסיון ואיני מוצאו כעת)