איש ירושלם אמר:
בינתיים נכתבו כאן שתי תשובות:
תשובה א':
איש ירושלם אמר:
בתחילה נקט שאין צורך כ"כ להוציא את ספרו, אולם תוך כדי שהוציאו לאור שינה דעתו, וזאת בעקבות כך שהובא לנגד עיניו ספר ה"פרישה".
רק נצטט מלשון קדשו של הב"ח בהקדמה:
"
ובהיות שבזמנינו זה, עמד הרב הגדול החסיד כמוהר"ר ולק הכהן ז"ל וחיבר ביאור ארוך על ספר שלחן הערוך,
ומתוך פירושו וביאוריו לפעמים נמשכו דינים מדינים שונים, ל א ש ע ר ו ם ה ר א ש ו נ י ם,
על כן הביאני ה ה כ ר ח, לעורר ולהזהיר למעיין בהלכה למעשה להורות כשורה!
אבל עתה באנו על דבריו בקצרה ואם יגזור השם בחיים אבוא בארוכה ב ת ו כ ח ת מ ג ו ל ה בחבור שהתחלתי בו על ספר השלחן ערוך"
נראה להדיא שסיבה זו הביאה את הב"ח לעורר מאד על הדפסת הספר עד כדי להשביע את בנו "
שבועה חמורה, שלא לנגוע מהונו אפילו כחוט השערה, עד אשר ידפיסו הספר עד גמירא."
תשובה ב':
יחיד ורבים אמר:
מצוי מאד שאדם שיש לו חידושים אינו מתאמץ להעלותם על הכתב, ואינו רואה צורך להדפיסם, אך כאשר מכבירים עליו דברים ומסבירים לו את חשיבות הדבר, הוא נכנס לעובי הקורה ומתחיל בעסק ההדפסה, ואט אט הוא נשאב כל כולו לעומק העניינים והעבודה נותנת לו סיפוק והנאה, עד שהוא עצמו כבר להוט לראות את ספריו יוצאים לאור עולם.
ככל הנראה - זה מה שהיה אצל מרנא הב"ח זי"ע.
אחר המחילה, זה יכול היה להיות הסבר נפלא על יהודי פשוט, שנשאב כל כולו, וברוב להיטותו לראות את ספריו כשהוא שיכור מסיפוקו והנאתו, החליט להשביע את בניו לא לגעת בירושה אפי' כחוט השערה עד שיגמרו להדפיס את ספריו,
אבל מה מתחמץ לבי בקרבי וכמה צורמים דבריו כאשר נכתבו על גאון עוזינו מאור הגולה, נר ישראל החסיד העניו מרנא הב"ח.
בעניי, אינני זוכה להבין על מה יצא הקצף.
נציב לנגד עינינו את הרב וואזנר/הרב עובדיה (וכדומה); נניח שבאמצע הדפסת אחד מחלקי השו"ת שלהם, היו מרגישים כי קיצם קרב. האם לא היו מזהירים את צאצאיהם בכל תוקף להמשיך במלאכת ההדפסה במלוא המרץ? וכי לא חבל על העבודה העצומה שהשקיעו עד כה ועל הזמן הרב ששרפו לשם כך? האם הכל אמור לרדת לטמיון רק משום ששנים רבות קודם לכן לאו דוקא חשבו על הכיוון של ההדפסה והיו צריכים להפציר בהם להוציא את חיבוריהם? הרי לאחר שכבר נכנסו לעובי הקורה והשקיעו בכך אין ספור זמן, כח, מאמץ ומחשבה - למה שיניחו לכל ההשקעה העצומה הזאת ולכל התועלת הגדולה האמורה לצמוח מזה - לשקוע בתהום הנשיה?
במשך ההיסטוריה ידועים כמה וכמה מקרים, בהם התחילו מחברים לעסוק בהדפסת ספריהם, ולדאבון לב הסתלקו באמצע עבודתם, וצאצאיהם מספרים על שורת אסונות קשים שפקדו אותם ל"ע כתוצאה מהתרשלותם להמשיך בהדפסת הספר (ראה הקדמת המו"ל של סידור שער השמים להשל"ה הק', ועוד ועוד).
על רקע זה מאד נקל להבין את ההשבעה של הב"ח לבל ייהנו מהירושה עד השלמת ההדפסה, במטרה למנוע את הסחבת השגרתית ואת ההתעצלות האנושית הטיפוסית. הרי נבין: המחבר עצמו נחוש מאד להוציא את חיבורו, ואי לכך הוא מתאמץ בכל כוחו להתגבר על כל קושי ומכשול הצצים בדרך כלל במהלך ההדפסה, אך הצאצאים שהדבר אינו בנפשם - כבר נרתעים לנוכח בעיות כאלו ואחרות המתעוררות ללא הרף (ויעיד על כך כל מחבר ספר), ולכן נחוץ מאד להזהירם על המשך עבודת ההדפסה בכל תוקף, והדברים עתיקים.
[לסבר את האוזן, נעתיק את דברי בנו המתאר את גודל העמל והיגיעה שהשקיע הב"ח בחיבורו, וז"ל: "...וקיבל על עצמו האור ישראל וקדושיו, רכב ישראל ופרשיו, להוציא לאור ביאוריו וחידושיו, אשר חיבר על הטורים, וחזר ולמד בהדורים, במהדורא בתרא ובתרא דבתרא בשבת תחכמונים, כמה ימים ושנים, וזיקק וצירף עשרת מונים", עכ"ל. מובן אפוא מאליו עד כמה חרד טרם הסתלקותו לבל תרד כל השקעתו העצומה לטמיון].
זאת ועוד: כל המתחיל לעסוק מעט בענין החשיבות של כתיבת והדפסת חידושי תורה, נוכח לראות עד היכן מגיע חשיבות ונחיצות הדבר ועד כמה הוא נשגב וחשוב בשמים, ומאידך, עד כמה גודל הפגם כשמונעים הפצת חידושי תורה מאחרים.
לאור זאת - מאד מובן ה"להיטות" של הב"ח להדפיס את ספריו, לאחר שהובהר לו כי יהיה בכך תועלת.
שלישית: 'להיטות' לדברים שבקדושה ושאיבת 'הנאה וסיפוק' מהם - הוא הדבר הכי חשוב שיכול להיות, המראה על גודל קדושת הנשמה, היונקת חיות רק מדברים שבקדושה. האם הצדיקים לא נהנו מתפילה בהשתפכות הנפש? האם לא שאבו חיות ממצות אכילת מצה? כאשר הב"ח היה להוט לזכות את הרבים בחיבורו הקדוש - הרי זה אחד ממעלותיו הכבירות.
רביעית: בחיבור המקיף על תולדות הב"ח (שיצא לאור לאחרונה), הובאו עובדות רבות אודות גודל החשיבות שייחס הב"ח להדפסת חיבורו, כשאף הסכים למסור את נפשו עבור כך. כמו כן מוזכרת שם עובדא עד כמה הצטער הב"ח כשמן השמים עכבו את הדפסת ספרו, ובכה על כך תמרורים. דבר המראה עד כמה היה הדבר בנפשו.
גם המעיין בהקדמותיו של הב"ח ובנו לחיבורו, יווכח לראות עד כמה הדפסת הספר בערה בנפשו, ולא נחה דעתו עד שראה את ספריו עולים על מכבש הדפוס.
ואלו דברי בנו: "וכפיו היו פרושות השמים יפוצו חוצה מעיינותיו... ומה שהעלה מתוך עומק ההלכה בחריפותו ובקיאותו שהיה מלא על כל גדותיו, העלה תמיד בכתב להיות חתום באוצרותיו, עד שאסף וקיבץ אמרות טהורות צרופות בארמנותיו... וכל מגמתו ושאלתו מאתו יתברך היה כל הימים... שיחזקהו ויחיהו בנעימים, עד אשר יגמור להדפיס ספריו הרבים והעצומים, להראות לפני העמים והשרים את הדרך הישר והתמים, כי בו יתבארו כל דברים סתומים ונעלמים".
הב"ח עצמו מסיים את הקדמותיו (לחו"מ ויו"ד) בתפילה לוהטת כי יזכה להדפיס את יתר חיבוריו לגומרה של תורה, וזה לשונו: "ובכן אשאל מאתו יתברך, יעזרני על דבר כבוד שמו ויתמוך ידי ויחזק כחי, לגמור כל החיבור על כל הארבעה טורים, גם יתר חבורים שעדיין לא נגמרו יגמור ה' בעדי, ויקויים בנו 'ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים' אמן כן יהי רצון".
לרוב חשיבות חידושיו בעיניו, ומתוך חרדתו הרבה לבל ישתכחו ממנו, היה מעלה אותם על הכתב אף בחול המועד, משום דבר האבד. וכה כתב חתנו הט"ז (או"ח סי' תקמה): "וכן ראיתי למו"ח ז"ל שכתב חיבוריו גם בחול המועד" (וראה משנה ברורה סי' תקמה ס"ק מ"ז).
לאור דברים אלו, העובדה על ההשבעה אודות הירושה - היא כבר מהדברים הקטנים...
האם אכן הכל כאשר לכל נועד אך ורק בכדי לסתור את דברי הסמ"ע ולא כדי להפיץ את חיבורו?? ברור שהיתה לו גם מטרה לעורר על דברי הסמ"ע באותם מקומות שראה לנכון, אך האם זו ורק זו היתה כל מטרתו של חיבורו? לא מתקבל על הדעת, וגם אינו מתאים עם המבואר בהקדמותיו ובהקדמת בנו, בהם הם כותבים מפורשות כי מטרת החיבור הינו אחר לגמרי - לבאר את דברי הטור ולהוסיף על דברי הבית יוסף, אלא שבנוסף לביאורו על הטור - הוא גם מזכיר פסקי דינים והלכות בהם הוא חולק על דעת הסמ"ע, אולם לא זהו עיקרו ותכליתו של החיבור, וכפי שמציין במפורש כי בחיבורו על הטור הוא יזכיר את המחלוקת על הסמ"ע רק בקצרה, ועיקר המחלוקת יורחב בחיבורו על השו"ע (דבר שלא יצא לפועל).
גם בהקדמתו ליו"ד הוא כותב כי לאחר כתיבת חיבורו על חלק יורה דעה נמשכה ההדפסה שנה תמימה, ובמשך אותה שנה יצא לאור חיבורו של הסמ"ע, ואז חיבר 'קונטרס אחרון' לסתור את דבריו. אולם עצם כתיבת חיבורו (שנה קודם לכן) לא נועד כלל בכדי לשמש תשובה לדברי הסמ"ע, וכאמור.
