עמנואל אמר:
דלפון אמר:
בחלקו האחרון של הספר יש עידוד לסגפנות, פרישות וניסיון לקרבה מיסטית אל אלוהים, דברים הנראים לכאורה כסותרים את דעת אביו ומורו, הרמב"ם.
הכל רק לכאורה.
אשמח אם תהיה ספציפי ותביא דבר אחד מדברי ר"א הסותר את משנת הרמב"ם.
על הכת המיוחדת של החסידים שבראשם עמד ר ' אברהם
מתוך המבוא להמספיק
ומהם מתברר
עד כה נכתבו כמה מחקרים חשובים על מאבק זה ,
שהחוגים שהנהיגו את רעיונות החסידות פרצו הרבה מעבר למתפללי בית-
על האידיאולוגיה של התנועה החסידית ניתן הכנסת הפרטי של הראב ״ ם .
ללמוד אף מכתב- היד שלנו . עדויות על דרכה של התנועה בפועל ניתן ללמוד
המעיד על עצמו שנהג בה ,מדברי הראב ״ ם ,
באָמרו : ״ אני משתדל בעבודת
,
אלקי ישראל ברוך שמו בכל לבבי ובכל נפשי ומרבה בכריעות והשתחואות
נשאל הראב ״ ם על וכיו ״ ב מדברים שאין אני מסתתר בהם ״, באחת השאלות
אנשים מישראל , ( אשר ) הטו לבבם להשתדל ביראת ה ׳ באהבתו
ועבודתו כפי כוחם , ודקדקו על עצמם בתפלתם שתהיה בכוונה
מרובה . . . ישבו בפסוקי זמרה וברכות קרית שמע באימה ויראה פניהם
אל פני הקודש שהוא דרך א ״ י וירושלם ומקדש ה ׳ . . . בהחמירם על
עצמם שתהיה ישיבתם כעמידתם לתפלה ויכרעו ארצה וישתחוו
בכריעה בקדיש ובקדושה ומקצתם או רובם משתחוים ארצה בעת
שיכנע לבם ותוסיף כוונתם , גם באבות תחלה וסוף והודאה תחלה וסוף ,
השתחויה במקום שחיה וכריעה , ובמקצת העתים ישתחוו במקומות
אחרים בפסוקי זמרה או בברכות קרית שמע או בשאר ברכות התפלה .
כללו של דבר : תלו כריעתם והשתחויתם בכוונתם . יורונו רבותינו אם
בדבר זה אסור או ראוי למנוע מזה שמא יראה כאלו הוא חלוקה על
דברי חכמים או אין למנוע מזה הואיל והוא דרך יראה ועבודה בכוונה
יתירה ולא מנעו החכמים ממנו .
תשובתו של הראב ״ ם מְתַמצתת , למעשה , את עיקרי דבריו לגבי סדרי הפולחן ,
כפי שאלה באו לידי ביטוי בכתב- היד שלנו :
עיקר התפילה – עבודת הלב . . . כל דבר שמוסיף כוונת לב בתפילה
משובח ומעולה יתר , והחכמים ע ״ ה , בתקנתם , תיקנו דברים שיכול כל
אדם שיעמוד בהם . . . ותיקנו דבר שאי אפשר פחות ממנו ביציאת ידי
חובה . . . ואם יטעון טוען שיש בזה איסור מפני שהגוים מתפללין כך או
הצדוקים , השב לו כך : הנוצרים מתפללים נוכח ירושלם ולא מפני זה
יֵאסר עלינו להתפלל נוכח ירושלם ! והגוים עומדין בתפלה . . . אין בזה
חשש אסור ולא חלוקה על חכמים . . . והמחמיר על עצמו בזה וכיוצא
בו תבוא לו ברכה הואיל והוא לשם שמים ודרך עבודת ישראל ככתוב :
1 . . . וכללא דמלתא דדבר שחייבו בו חכמים אין
׳ בֹּאו נשתחוה ונכרעה ׳
לזוז ממנו . . . ודבר שלא חייבו ולא מנעו ממנו . . . כגון . . . מעשה חסידות
כן ירבה וכן יפרוץ ואין בזה חשש איסור אבל האיסור לסתום דרכי
העבודה והיראה והכוונה בפני ישראל .
1 מתברר , שקמו לחסידים מתנגדים מכל ממסמך אחר שכתב הראב ״ ם
שכבות הציבור : אנשי הלכה , מנהיגי הקהילה וסתם ״ עמך ״ . קשה להניח
שחוגים כה רחבים יטרידו עצמם להילחם בחסידות , אם זו לא הייתה מגובשת
ובעלת מעמד משמעותי .
בקטעים מספר בכתב- היד שלנו יש רמזים על הכת הזו שר ׳ אברהם מיימוני ,
ומורו- חברו , ר ׳ אברהם החסיד , הנהיגוה . אגב תיאור השקפתו בעניין הישיבה
לעבר הקודש , ומאבקו נגד זקני דורו בעניין זה , מציין הראב ״ ם שהוא סלד
מאופן ישיבת הזקנים , פניהם לעבר הציבור , וכי הוא עצמו נהג כמותם בתחילת
דרכו , ״ עד אשר פקח ה ׳ את עיני ושבתי אליו מזה ומהדומים לו . . . ע ל- פי ז ה
1 על נ ה ג נ ו א ני ו ר ׳ א ב ר ה ם ה ח סי ד ז צ ״ ל ומ י ש ה ל ך ב ע ק ב ו תי נ ו ״ .
ר ׳ אברהם החסיד אנו קוראים גם במקומות אחרים בכתב- היד : הן כמחבר
6 1 הן כמי שהיה שותף לראב ״ ם בהנהגת העמידה ב ״ קדיש ״ –
פירוש למקרא ,
״ והלך בעקבותי בזה מי שהלך בעקבותי בזולתו , ממה שביארתי ואבארנו ,
סדרי הפולחן של ר ׳ אברהם ו ה מ ת ח י ל ב ז ה ה י ה ר ׳ א ב ר ה ם ה ח ס י ד ״ .
גרמו מריבות , אולם , כידוע , הוא מיאן לחזור בו . בכתב- היד שלנו הוא מנחה
את הקורא שלא להיכנע למתנגדים להשקפותיו , אף כי יש לנסות , תחילה ,
לעשות כן תוך שימוש בדרכי נועם : ״ ואשר למריבות ולמדנים המתעוררים בין
האנשים – משום בורותם , ומשום עָמדם על מה שאינו מעניינם , בעת שינוי מה שהתרגלו אליו – הנה ראוי לשים לב אליו על- ידי שאיפה לנהוג עמם ברַכּוּת ,
ומשיכתם אל החובה על- ידי פיתוי ודברי כיבושין : אם המטרות הדתיות
תושלמנה בלא מחלוקת – מוטב , ואם תגבר הבורות ורשעות מחטיאי הרבים
וטעות מי שמעכב את הרבים לעשות מצוָה , ואף מצווֹת – בטְעוֹתם לחשוב
שמה שהם מחזיקים בו הוא הנכון וכי מה שמומלץ עליו אינו נכון – הנה י ש
ל ע ש ו ת א ת ה ח ו ב ה
שם הספר: ספר המספיק לעובדי השם : הוא כתאב כפאיה אלעאבדין : [הכרך השני מתוך החלק השני]
שם ההוצאה: הוצאת אוניברסיטת בר אילן
מתוך ויקיפדיה על חסידי מצריםחסידי מצרים
חסידי מצרים היו
יהודים שהשתייכו לתנועה רוחנית ב
מצרים שבין
המאות השתים-עשרה ו
הארבע-עשרה, אשר חרתה על דגלה אורח-חיים של מצוינות דתית ומוסרית שתכליתו חידוש ה
נבואה. התנועה שמה דגש על
פרישות ו
התבודדות, ואף קלטה אל תוכה השפעות ברורות של ה
מיסטיקה ה
אסלאמית המכונה
סופיות. בראש התנועה עמדו חמישה דורות של צאצאי הרמב"ם, מבנו רבי
אברהם ועד נכד-נינו רבי
דוד בן יהושע המימוני.
[1]
תוכן עניינים
היסטוריה[
עריכת קוד מקור |
עריכה]ממצאים מתוך
הגניזה הקהירית בראשית
המאה העשרים, הביאו חוקרים רבים להתחקות אחר עקבותיה של תנועה רוחנית של חסידים במצרים שבין המאות השתים-עשרה והארבע-עשרה, תנועה שנקראה בשם "חסידי מצרים". הממצאים מהגניזה כללו הן חיבורים והן מכתבים אישיים המפרטים תפיסה
תאולוגית ופרקטיקות רוחניות הדומות למדי לאלה שהיו מקובלות בקרב הסופים. נמצאו גם טקסטים המועתקים ב
ערבית יהודית של מיסטיקנים סופיים מוסלמים שונים, הן מתונים כ
אל-ע'זאלי והן אקסצנטריים ויוצאי-דופן כ
אל-חלאג', המיסטיקן המוסלמי שהוצא להורג על ידי האורתודוקסיה המוסלמית בעוון
כפירה.
[2] מאגרות אישיות יותר ניתן ללמוד כי התואר "חסיד" ניתן רק לבעלי מעלה
רוחנית המתנהגים לפי "דרך החסידות".
[3]
החסידים נהגו להתפלל ב
בתי-כנסת נפרדים משלהם ובהם הנהיגו מנהגי
פולחן ייחודיים, רבים מהם בהשראת המנהגים המוסלמים. התופעה עוררה התנגדות עזה כנגדם מצד גורמים
שמרניים ב
קהילה היהודית במצרים.
[4] החסידים פנו לבנו של הרמב"ם,
רבי אברהם, שחמיו רבי
חננאל החסיד היה מאנשי התנועה, והצליחו להשפיע עליו להצטרף אל שורותיהם.
[5] רבי אברהם הנהיג בעקבותיהם מנהגי פולחן ייחודיים בבית הכנסת שעמד בראשו, וכתב
תשובות הלכתיות המגנות על אימוץ דתי זה, ומתגוננות כנגד הטענה שהוא עובר בכך על איסור "
חוקות הגויים".
[6] רבי אברהם אף יצר שילוב מקורי ומעניין בין משנתו ה
פילוסופית של אביו לבין הדרך הרוחנית-מיסטית של החסידים.
[7]
המחלוקת כנגד התנועה ומנהגיה הייחודיים הייתה עזה, והיו אף שפנו לשלטון המוסלמי בטענה שרבי אברהם מנהיג מנהגים
מהפכניים שאינם תואמים את ה
הלכה היהודית, והוא מהווה, במשתמע, גורם חתרני. סמכותו וכוחו הפוליטי של רבי אברהם, ששימש בין היתר כ
נגיד יהודי מצרים וכמנהל
בית-החולים הכללי ב
קהיר, הגנו עליו מפני ההאשמות, והתנועה החסידית המשיכה לשגשג תחת הנהגת צאצאיו.
[8] ההתנגדות לתנועה לא שככה, והיוותה גורם מרכזי לשקיעת התנועה במאה הארבע-עשרה, בצירוף חדירת ה
קבלה מאזור
ספרד שירשה את מקומה כתנועה רוחנית-מיסטית.
[9] לפי מסורת מסוימת, אף בניו של רבי דוד בן יהושע, אחרון הנגידים משושלת צאצאי הרמב"ם שעמדו בראש התנועה החסידית, נלקחו בשבי והנהגת התנועה נחלשה באופן משמעותי, מה שהיווה גורם נוסף לשקיעתה.
[10]
תאולוגיה[
עריכת קוד מקור |
עריכה]חסידי מצרים האמינו, בדומה לאמונה הסופית, כי ישנה דרך רוחנית ייחודית, הכוללת הן הקפדה מיטבית על חוקי ההלכה והן מנהגי פרישות ומצוינות מוסרית, שבסופה ניתן להגיע לידי נבואה והתאחדות עם האל.
[11] הם אף סברו, גם זאת באופן דומה למדי לסופים, שהידע הקדוש של "ההגעה אל האור האלוהי" עבר בירושה מ
אדם הראשון ל
שת, דרך ה
אבות עד
משה רבנו שהעניק ל
ישראל חוק דתי גלוי לצד הנהגה רוחנית ייחודית ליחידי סגולה.
[12] חסידי מצרים היו משוכנעים כי הידע הקדוש נשתכח במרוצת השנים וה
גלויות, אך נשתמר במידה רבה בקרב הסופים (או "פרושי האסלאם" כפי שמכנה אותם רבי אברהם בן הרמב"ם).
[13]
השאיפה הרוחנית של חסידי מצרים הייתה לשחזר את הידע הרוחני הזה וכך להגיע לידי נבואה. בין היתר בעקבות מסורת משפחתית שעברה בקרב משפחת הרמב"ם (מסורת אותה מצטט
הרמב"ם ב"
איגרת תימן"), האמינו החסידים כי העת היעודה לחידוש הנבואה קרבה ובאה, ולפיכך מוטלת עליהם החובה לנסות לשחזר את הדרך להגיע אליה. לשם-כך, פנו לחפש עקבות למסורת הרוחנית-נבואית הן במקורות היהדות הקלאסיים (
מקרא ו
ספרות חז"ל), והן בקרב המסורת הרוחנית הקרובה אליהם במרחב – המסורת הסופית המיסטית.
[14]
פרקטיקות דתיות[
עריכת קוד מקור |
עריכה]חסידי מצרים אימצו בבתי-הכנסת שלהם מנהגי פולחן חריגים בנוף היהודי המקומי, רבים מהם בהשפעה מוסלמית, כמו למשל: כריעות והשתחוויות בתפילה, רחיצת הידיים והרגליים לפני התפילה, נשיאת כפיים כלפי מעלה, בכיות במהלך התפילה, עמידה בטורים כמנהג המוסלמים, ריבוי ב
צומות וביקיצה מוקדמת לתחינות ליליות.
[15] יש הטוענים אף שהחסידים אימצו את טקס ה"
דִ'כְּר" הסופי, בו מזכירים את שמות ה
אל באופן
מדיטטיבי כדי להגיע לידי
דבקות בו.
[16] בנוסף, אימצו חסידי מצרים את האידיאל ה
סגפני מהסופים, וקראו לפרישות מתענוגות העולם ולהרבות בהתבודדות.
[17] יש מהם שאף המליצו על
פרישות מינית עד גיל ארבעים, אז נחלשת התשוקה המינית.
[18] רבי אברהם בן הרמב"ם הרבה לנסות לבסס עד האידיאל הסגפני על מקורות היהדות, ואולם הוא מודה בפה מלא ש"פרושי האסלאם" הם המגשימים כיום הלכה למעשה אידיאל עתיק זה שהוא ירושה, לדעתו, מ
נביאי ישראל.
[19] החסידים, שוב בדומה לסופים, האמינו שישנה דרך (
טַרִיקָה)
אתית-
רוחנית בעלת תחנות רוחניות, שעל החסיד לעבור בדרכו להשגת
רוח הקודש. התחנות הן
רחמים,
נדיבות,
אבירות-הלב,
ענווה,
אמונה,
הסתפקות במועט, פרישות והתבודדות.
[20]
הוגים בולטים[
עריכת קוד מקור |
עריכה]ההוגה הבולט הראשון בקרב חסידי מצרים היה רבי
אברהם החסיד, שרבי אברהם בן הרמב"ם קרא לו "מורי בדרך אל האל". מחיבוריו שנתגלו בגניזה הקהירית ניתן ללמוד כי רבי אברהם החסיד חיבר פירוש מיסטי ל
שיר השירים, האמור לשמש כמדריך רוחני ל
נשמה בדרכה אל אהובה האל. רבי אברהם הניח תשתית לפרשנות המיסטית של שיר-השירים כמתאר מערכת-יחסים בין הנשמה ליוצרה, ולא בין עם-ישראל לאלוהיו כפי שהיה מקובל בספרות חז"ל. הוא הושפע בכיוון זה מן הסופים, אשר שמו דגש על עלייתו הרוחנית של הפרט, ושאף הדגישו רבות את חשיבות ה
אהבה לאל, עד כדי תחושת התאחדות מיסטית עמו. נמצא בגניזה גם חיבור עצמאי שלו אודות "השגת הידע הנבואי". הכתיבה של רבי אברהם החסיד רוויה בטרמינולוגיה סופית הבלולה במושגים פילוסופים מבית מדרשם של הרמב"ם ו
רבי יהודה הלוי.
[21]
ההוגה המרכזי והמשפיע ביותר בתולדות תנועת חסידי מצרים היה רבי אברהם בן הרמב"ם (1237-1186). ראב"ם חיבר חיבור מקיף בערבית יהודית בשם "כַּאפִיָה אלעַאבְּדִין" (תורגם לעברית בשם "
המספיק לעובדי השם"). חלקו הראשון של החיבור, העוסק בהלכה וב
טעמי המצוות, לא הגיע לידינו, אולם חלקו השני העוסק בדרך החסידות הגיע לידינו, וניתן למצוא בו דברי
מוסר ו
פרשנות המקרא וחז"ל ברוח הסופיות.
[22] בהכרזתו בפה מלא על ההגשמה של הסופים המוסלמים את האידיאל הנבואי, בולט רבי אברהם לעומת
הוגים יהודיים הקודמים לו כדוגמת
רבנו בחיי אבן פקודה, שלמרות שבספרו "
חובות הלבבות" הושפע מההגות הסופית במידה מכרעת, נמנע מלהזכיר את מקורות ההשפעה שלו.
[23] על בנו של ראב"ם, רבי
עובדיה בן מימון (1265-1228) לא ידוע רבות מלבד שהיה מפורסם כחסיד ובעל נסתרות, ושחיבר ספר בשם "
מאמר הבאר" (מַאקַלַה אלחַוְצִ'יַה) בו הוא מדמה את הלב לבאר שיש לטהר קודם שייכנסו לתוכו מימי החכמה. למרות שרבי עובדיה מסתמך על אביו וסבו במידה רבה, הגותו מתאפיינת במידה עמוקה יותר של מיסטיות.
[24]
הנגידים הבאים, רבי דוד ורבי יהושע, הלכו גם הם בדרך חסידי מצרים, ואולם לא ידוע בוודאות על חיבורים שחיברו ברוח זו. אולם אחרון הנגידים מצאצאי הרמב"ם, רבי דוד בן רבי יהושע המימוני (1409-1335 לערך), כתב ספר בשם "
מורה הפרישות ומדריך הפשיטות" (אלמֻרְשִׁד אִלַי אלתַּפַרֻד ואלמֻרְפִד אִלַי אלתַּגַ'רֻד), ובתוכו נכלל מאמר מוסר בשם "מאקלה פי דרך החסידות". ספרו זה שואב ממקורות סופיים רבים, ואף מציין בשמם המפורש של מיסטיקנים סופים כדוגמת אל-חַלַאג',
אל-קושַיירִי,
אל-מַכִּי, אל-ע'זאלי ו
אל-סוּהרְוַהרְדִי. לעומת אבותיו שהדגישו יותר את הפן הסגפני של דרך החסידות, רבי דוד נותן דגש רב יותר על שלמותו הרוחנית של היחיד ומסעו בדרך להפיכתו ל"אדם שלם". רבי דוד היה מצוי בקשר טוב עם המנהיגים הסופיים במצרים, כפי שניתן ללמוד ממכתב שנמצא בגניזה, בו פונה אישה לרבי דוד שיפעיל את קשריו עם השייח' הסופי
מוחמד אלכּוּרַאנִי, כדי שימנע מבעלה לזנוח את משפחתו ולקבוע מגוריו בקרב הסופים.
[25]