מקומו של ה"רגש" ביהדות - לדעת הרמב"ם

אור החכמה

משתמש ותיק
רציתי לדעת באופן מקיף את עמדתו של הרמב"ם לגבי מקומו של הרגש ביהדות ביחס לשכל, האם הרגש רק אמצעי להשכיל וכו' וכו'.
פעם שמעתי שהמדריגה הכי גבוהה אצל הרמב"ם הוא העסק במושכלות, וזו מעלת הנבואה וזה שכר גן עדן ועוה"ב [ואף אריסטו יזכה לזה מפני שהיה משכיל]
כמו"כ האם היו שסברו כמו הרמב"ם בזה או שהתנגדו.
והאם כל זה קשור לויכוח בין הבעל התניא לשאר תלמידי המגיד ממעזריטש, אם השכל העיקר או הרגש?
כתבתי הכל ע"פ הזיכרון, ויתכן שטעיתי 
אשמח לקבל הכוונה למקור בו אוכל לעמוד על כל סוגיא זו בבהירות.
ייש"כ
 
מלבד מה שכתבת
אור החכמה אמר:
[ואף אריסטו יזכה לזה מפני שהיה משכיל]
שזו טעות מוחלטת גם לשיטה זו,
בגדול, כל בית המדרש (של חכמי ישראל, כמובן) שענד לראשו את הפילוסופיא, אוחז כך בענין העיסוק במושכלות, והפולמוס שניטש סביב הפילוסופיא נגע בנקודה הזאת (אם כי לא דוקא בהצבת הרגש כעיקר, אלא בהצבת המעשים, ובהמשך הדורות ניתן אולי לומר שהצבת ה'דעת').

לא למדתי את כל המו"נ, אבל מדבריו בח"ג פנ"א נראה שכל הספר מוביל למסקנא הזאת.
והאמת שלא אחת מוזכר מכגון דא גם בספר היד, לדוגמא:
רמב"ם הלכות תשובה פרק ח
העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת, הואיל ואין בו גויות אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכין להן בעולם הזה, ולא יארע דבר בו מן הדברים שמארעין לגופות בעולם הזה, כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהן, כך אמרו חכמים הראשונים העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה, הרי נתברר לך שאין שם גוף לפי שאין שם אכילה ושתיה, וזה שאמרו צדיקים יושבין דרך חידה אמרו, כלומר הצדיקים מצויין שם בלא עמל ובלא יגיעה, וכן זה שאמרו עטרותיהן בראשיהן כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהן והיא העטרה שלהן כענין שאמר שלמה בעטרה שעטרה לו אמו, והרי הוא אומר ושמחת עולם על ראשם ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש כך עטרה שאמרו חכמים כאן היא הידיעה, ומהו זהו שאמרו נהנין מזיו שכינה שיודעים ומשיגין מאמתת הקדוש ברוך הוא מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל
היינו, שההשגה שבעוה"ב היא 'בעצם' כשיעור ההשגה כאן, מלבד מה שמסתלק עיכוב ההשגה שהגוף האפל השפל מעכבה מלהשיג - 'לא יראני האדם וחי'.
 

אור החכמה

משתמש ותיק
פותח הנושא
יושב בשבת תחכמוני אמר:
מלבד מה שכתבת
אור החכמה אמר:
[ואף אריסטו יזכה לזה מפני שהיה משכיל]
שזו טעות מוחלטת גם לשיטה זו,
בגדול, כל בית המדרש (של חכמי ישראל, כמובן) שענד לראשו את הפילוסופיא, אוחז כך בענין העיסוק במושכלות, והפולמוס שניטש סביב הפילוסופיא נגע בנקודה הזאת (אם כי לא דוקא בהצבת הרגש כעיקר, אלא בהצבת המעשים, ובהמשך הדורות ניתן אולי לומר שהצבת ה'דעת').

לא למדתי את כל המו"נ, אבל מדבריו בח"ג פנ"א נראה שכל הספר מוביל למסקנא הזאת.
והאמת שלא אחת מוזכר מכגון דא גם בספר היד, לדוגמא:
רמב"ם הלכות תשובה פרק ח
העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת, הואיל ואין בו גויות אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכין להן בעולם הזה, ולא יארע דבר בו מן הדברים שמארעין לגופות בעולם הזה, כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהן, כך אמרו חכמים הראשונים העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה, הרי נתברר לך שאין שם גוף לפי שאין שם אכילה ושתיה, וזה שאמרו צדיקים יושבין דרך חידה אמרו, כלומר הצדיקים מצויין שם בלא עמל ובלא יגיעה, וכן זה שאמרו עטרותיהן בראשיהן כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהן והיא העטרה שלהן כענין שאמר שלמה בעטרה שעטרה לו אמו, והרי הוא אומר ושמחת עולם על ראשם ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש כך עטרה שאמרו חכמים כאן היא הידיעה, ומהו זהו שאמרו נהנין מזיו שכינה שיודעים ומשיגין מאמתת הקדוש ברוך הוא מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל
היינו, שההשגה שבעוה"ב היא 'בעצם' כשיעור ההשגה כאן, מלבד מה שמסתלק עיכוב ההשגה שהגוף האפל השפל מעכבה מלהשיג - 'לא יראני האדם וחי'.
ואולי כשאין הגוף מעכב הופכת ההשגה להיות שונה גם בכל מהותה ואיכותה?
 

אור זרוע

משתמש ותיק
אור החכמה אמר:
רציתי לדעת באופן מקיף את עמדתו של הרמב"ם לגבי מקומו של הרגש ביהדות ביחס לשכל, האם הרגש רק אמצעי להשכיל וכו' וכו'.

אם אהבה ויראה נקראים "רגש", הרי שאצל הרמב"ם הם הם התכלית הסופית של ההשגה וקיום המצוות. ההשגה - להגיע לאהבה. קיום המצוות, עשה ולא תעשה - להגיע ליראה.

כך כותב הרמב"ם במורה הנבוכים ח"ג פרק נב:
...כבר באר השי"ת כי תכלית מעשי התורה כלם הוא להגיע אל האדם זה ההפעלות, אשר כבר בארנו במופת בזה הפרק למי שידע האמתות אמתת חיוב הגעתו אליו, ר"ל יראתו יתברך ולפחד מדברו, אמר "אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך".

התבונן איך באר לך כי הכונה היתה מכל דברי התורה הזאת תכלית אחת, והיא ליראה השם הנכבד והנורא, והיות זה התכלית מגעת במעשים תדעהו מאמרו בזה הפסוק, אם לא תשמור לעשות, הנה התבאר שהיא תגיע מן המעשים שהם עשה ולא תעשה.

אבל הדעות אשר למדתנו התורה והם השגת מציאותו יתב' ואחדותו, הדעות ההם ילמדונו האהבה כאשר בארנו פעמים, וכבר ידעת רוב האזהרה שהזהירה התורה על האהבה, ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, כי שתי התכליות והם האהבה והיראה יגיעו בשני הדברים, האהבה תגיע בדעות התורה, הכוללות השגת מציאות הש"י על אמתתה, והיראה תגיע בכל מעשי התורה כמו שבארנו, והבן זה הביאור:
 

הערשלה

משתמש ותיק
אור החכמה אמר:
רציתי לדעת באופן מקיף את עמדתו של הרמב"ם לגבי מקומו של הרגש ביהדות ביחס לשכל, האם הרגש רק אמצעי להשכיל וכו' וכו'.
פעם שמעתי שהמדריגה הכי גבוהה אצל הרמב"ם הוא העסק במושכלות, וזו מעלת הנבואה וזה שכר גן עדן ועוה"ב [ואף אריסטו יזכה לזה מפני שהיה משכיל]
כמו"כ האם היו שסברו כמו הרמב"ם בזה או שהתנגדו.
והאם כל זה קשור לויכוח בין הבעל התניא לשאר תלמידי המגיד ממעזריטש, אם השכל העיקר או הרגש?
כתבתי הכל ע"פ הזיכרון, ויתכן שטעיתי 
אשמח לקבל הכוונה למקור בו אוכל לעמוד על כל סוגיא זו בבהירות.
ייש"כ
אינני בקי בכל ספרי הרמב"ם, אבל אכתוב מה שנראה לענ"ד.

אקח דוגמא ממה שכותב הרמב"ם בספר המצוות (עשה ג) וז"ל:
"והמצוה השלישית היא שצונו לאהבו יתעלה וזה שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג וזאת היא האהבה המחוייבת. ולשון סיפרי (פ' שמע) לפי שנאמר ואהבת את י"י אלהיך איני יודע כיצד אוהב את המקום תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. הנה כבר בארו לך כי בהשתכלות תתאמת לך ההשגה ויגיע התענוג ותבא האהבה בהכרח".

הנה כותב הרמב"ם על מצוה שהיא לכאורה מצוות הרגש 'שנתבונן ונשכיל... עד שנשיגהו' וכן 'בהשתכלות... תבוא האהבה'.
כלומר עיקר העבודה בהשגה השכלית והרגש הוא התוצאה בהכרח.
 

אור החכמה

משתמש ותיק
פותח הנושא
אנסה להסביר יותר את שאלותיי.

האם אצל הראשונים [ובכללם הרמב"ם] קיים הדבר הנקרא בלשוננו "רגשות"?
ואסביר את שאלתי:
"רגשות" הם הרי מחשבות המתבטאות בתחושות פיזיות - לשניהם יחד [המחשבה והתחושה] קוראים "רגשות" [או שאני טועה]. אלא שהמחשבות המתבטאות בתחושות הם רק אלו הנוגעים לצרכיו ולהישרדותו של האדם, ולכן רק מחשבות אלו קרויים רגשות [הסיבה שרק הם מתבטאים ברגשות היא כדי שהאדם יהיה מונע לשמור על עצמו].

ולכן לכאו' י"ל דהראשונים היו מתייחסים אף למחשבות המתבטאות בתחושות כ"מחשבות", ואל התחושות הם קראו "הרגשות" [ולא "רגשות" אלא בתוספת ה"א], שהרי כאשר הראשונים מדברים מ"הרגשה" הם מתכוונים לתחושה פיזית כידוע ["נפש המרגשת"], אך לא התייחסו לשניהם יחד כדבר חדש [מה שאנו מכנים "רגשות"].
לדוגמא כאשר הרמב"ם מדבר על כעס הוא מדבר על המחשבה של הכעס - שהיא מחשבה שגוררת בעקבותיה תחושות ומעשים שליליים, וכן כשמדבר על אהבה הוא מדבר על ההשכלה שבאהבה - הידיעה הברורה בשכל שהדבר ההוא טוב לי ומשלים אותי להיות מושלם יחד אתו.
כך נראה לי מהרבה מקומות בראשונים בפרט מהרמב"ם אך איני זוכר כרגע לציין מקורות. ואשמח לשמוע את דעת הת"ח שליט"א.
 

אחד הלויים

משתמש ותיק
אור החכמה אמר:
לדוגמא כאשר הרמב"ם מדבר על כעס הוא מדבר על המחשבה של הכעס - שהיא מחשבה שגוררת בעקבותיה תחושות ומעשים שליליים, וכן כשמדבר על אהבה הוא מדבר על ההשכלה שבאהבה - הידיעה הברורה בשכל שהדבר ההוא טוב לי ומשלים אותי להיות מושלם יחד אתו.
אמת! וכן כל בעלי המוסר מדברים כך והסיבה היא פשוטה כי בעבודת ה' של האדם השלטון על הכל והמפעיל של הכל הוא השכל ואם השכל מנהל את הרגש למקום הנכון רק אז הרגש הוא נכון ואמיתי משא"כ רגש שפועל לא על פי השכל מגיע למקומות לא נכונים
ובחזו"א באמונה וביטחון מתאר איך הרגש המוסרי ג"כ צריך להתנהל ע"פ התורה
 

עץ הדעת

משתמש ותיק
אור החכמה אמר:
רציתי לדעת באופן מקיף את עמדתו של הרמב"ם לגבי מקומו של הרגש ביהדות ביחס לשכל, האם הרגש רק אמצעי להשכיל וכו' וכו'.
פעם שמעתי שהמדריגה הכי גבוהה אצל הרמב"ם הוא העסק במושכלות, וזו מעלת הנבואה וזה שכר גן עדן ועוה"ב [ואף אריסטו יזכה לזה מפני שהיה משכיל]
כמו"כ האם היו שסברו כמו הרמב"ם בזה או שהתנגדו.
והאם כל זה קשור לויכוח בין הבעל התניא לשאר תלמידי המגיד ממעזריטש, אם השכל העיקר או הרגש?
כתבתי הכל ע"פ הזיכרון, ויתכן שטעיתי 
אשמח לקבל הכוונה למקור בו אוכל לעמוד על כל סוגיא זו בבהירות.
ייש"כ
כבר בנו ר אברהם לא צעד בדרכו 
והעיקר אצלו הרגש והנהיג זרם חסידי מצרים [וידוע דבקותו של האדמור מסלונים בספר המספיק ]\
ובויקפדיה כותב בערך המספיק 
בחלקו האחרון של הספר יש עידוד לסגפנותפרישות וניסיון לקרבה מיסטית אל אלוהים, דברים הנראים לכאורה כסותרים את דעת אביו ומורו, הרמב"ם.
וראה פה https://www.hamichlol.org.il/%D7%A8%D7%91%D7%99_%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%94%D7%9D_%D7%91%D7%9F_%D7%94%D7%A8%D7%9E%D7%91%22%D7%9D#:~:text=%D7%A8%D7%91%D7%99%20%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%94%D7%9D%20%D7%9E%D7%99%D7%96%D7%92%20%D7%91%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%AA%D7%95%20%D7%90%D7%AA
ופשיטא שגדולי החסידות דרכם ההיפך מדעת הרמב"ם ואצלם הרגש הוא העיקר  ולא נחלקו בעל התניא ושאר תלמידי המגיד אלא כמה צריכים להשקיע בהתבוננות אך לכו"ע העיקר הוא לעורר את הרגש הדבקות בה' הן בתורה הן בתפילה הן במצוות 
 

עמנואל

משתמש ותיק
דלפון אמר:
בחלקו האחרון של הספר יש עידוד לסגפנות, פרישות וניסיון לקרבה מיסטית אל אלוהים, דברים הנראים לכאורה כסותרים את דעת אביו ומורו, הרמב"ם.
הכל רק לכאורה.
אשמח אם תהיה ספציפי ותביא דבר אחד מדברי ר"א הסותר את משנת הרמב"ם.
 

הערשלה

משתמש ותיק
אור החכמה אמר:
אנסה להסביר יותר את שאלותיי.

האם אצל הראשונים [ובכללם הרמב"ם] קיים הדבר הנקרא בלשוננו "רגשות"?
ואסביר את שאלתי:
"רגשות" הם הרי מחשבות המתבטאות בתחושות פיזיות - לשניהם יחד [המחשבה והתחושה] קוראים "רגשות" [או שאני טועה]. אלא שהמחשבות המתבטאות בתחושות הם רק אלו הנוגעים לצרכיו ולהישרדותו של האדם, ולכן רק מחשבות אלו קרויים רגשות [הסיבה שרק הם מתבטאים ברגשות היא כדי שהאדם יהיה מונע לשמור על עצמו].

ולכן לכאו' י"ל דהראשונים היו מתייחסים אף למחשבות המתבטאות בתחושות כ"מחשבות", ואל התחושות הם קראו "הרגשות" [ולא "רגשות" אלא בתוספת ה"א], שהרי כאשר הראשונים מדברים מ"הרגשה" הם מתכוונים לתחושה פיזית כידוע ["נפש המרגשת"], אך לא התייחסו לשניהם יחד כדבר חדש [מה שאנו מכנים "רגשות"].
לדוגמא כאשר הרמב"ם מדבר על כעס הוא מדבר על המחשבה של הכעס - שהיא מחשבה שגוררת בעקבותיה תחושות ומעשים שליליים, וכן כשמדבר על אהבה הוא מדבר על ההשכלה שבאהבה - הידיעה הברורה בשכל שהדבר ההוא טוב לי ומשלים אותי להיות מושלם יחד אתו.
כך נראה לי מהרבה מקומות בראשונים בפרט מהרמב"ם אך איני זוכר כרגע לציין מקורות. ואשמח לשמוע את דעת הת"ח שליט"א.
אני אנסה לדייק את דבריך בשאלה, מהו רגש?

ניקח לדוגמא את רגש השמחה.
יהודי מחתן את בנו את רוקד בחתונה כשרגש שמחה ממלא את ליבו.
חבריו של החתן בתחילה לא הצליחו לשמוח עמו כי היה תקלה בהגברה.
כשתוקנה התקלה שמחתם הרקיעה שחקים.
למותר לציין שאצל אבי החתן לא היה הבדל בעניין השמחה.

כעת נתבונן האם רגש השמחה של אבי החתן ורגש השמחה של חבריו היו אותו רגש?
אצל אבי החתן זה רגש פנימי גולש ומציף, לעומת חברי נחתן שרגשותיהם חיצוניים ולכן לא יכלו לחוש בה לולא המוזיקה הרועשת.

לכן חשוב מאוד להבין מהו הרגש שהינך מדבר עליו.
 
אור החכמה אמר:
אנסה להסביר יותר את שאלותיי.

האם אצל הראשונים [ובכללם הרמב"ם] קיים הדבר הנקרא בלשוננו "רגשות"?
ואסביר את שאלתי:
"רגשות" הם הרי מחשבות המתבטאות בתחושות פיזיות - לשניהם יחד [המחשבה והתחושה] קוראים "רגשות" [או שאני טועה]. אלא שהמחשבות המתבטאות בתחושות הם רק אלו הנוגעים לצרכיו ולהישרדותו של האדם, ולכן רק מחשבות אלו קרויים רגשות [הסיבה שרק הם מתבטאים ברגשות היא כדי שהאדם יהיה מונע לשמור על עצמו].
אולי לפרק הזה - לדוגמא - במו"נ יש שייכות (לכה"פ עקיפה) לשאלה
ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק ח
כל הגשמים ההווים הנפסדים לא ישיגם ההפסד רק מצד החמר שלהן לא זולת זה, אבל מצד הצורה ובבחינת עצם הצורה לא ישיגם הפסד רק הם עומדים, הלא תראה שהצורות המיניות כלם מתמידות עומדות, אמנם ישיג ההפסד לצורה במקרה, רוצה לומר מפני התחברה לחמר וטבע החמר ואמתתו שהוא לעולם לא ימלט מחברת ההעדר, ומפני זה לא תתקיים בו צורה, אבל יפשיט צורה וילבש אחרת תמיד, ומה נפלא מאמר שלמה ע"ה בחכמתו בדמותו החמר באשת איש זונה, כי לא ימצא חומר מבלתי צורה כלל אם כן הוא אשת איש לעולם לא תמלט מאיש ולא תמצא פנויה כלל, ועם היותה אשת איש היא מבקשת איש אחר לעולם תמיר בו בעלה תפתהו ותמשכהו בכל צד עד שישיג ממנה מה שהשיג בעלה, זהו ענין החמר, והוא שאי זה צורה שתהיה בו, הצורה ההיא הכינהו לקבל צורה אחרת, ולא יסור מהתנועע להפשיט זאת הצורה שעמו ולהביא אחרת, וכענין זה בעצמו יעשה אחר בא הצורה האחרת, הנה כבר התבאר שכל השחתה והפסד או חסרון, אמנם הוא מפני החמר, וביאורו באדם עד"מ, כי כיעור צורתו וצאת אבריו מטבעם, וכן חלשת כל פעולותיו או בטולם או בלבולם, אין הפרש בין היות כל זה בתחלת היצירה או מתחדש עליו, אין זה כלו נמשך אלא אחר החמר שלו הנפסד לא אחר צורתו, וכן כל ב"ח אמנם ימות ויחלה מפני החמר שלו לא מפני צורתו, וכל פשעי האדם וחטאיו אמנם הם נמשכים אחרי החמר שלו לא מפני צורתו, ומעלותיו כלם אינם נמשכות רק אחר צורתו, וההמשל בו שהשגת האדם את בוראו וציירו כל מושכל והנהיגו תאוותיו וכעסו והסתכלו במה שצריך לבחור בו ובמה שצריך לרחקו כל זה נמשך אחר צורתו, אבל מאכליו ומשתיו ומשגליו ורוב תאוותיו בהן וכן כעסו וכל מדה רעה שתמצא לו הכל נמשך אחר החמר שלו, וכאשר התבאר שהענין כן, ולא היה אפשר בגזירת החכמה האלהית שימצא חמר מבלתי צורה ולא שימצא צורה מאלו הצורות מבלתי חמר, והתחייב הקשר זאת הצורה האנושית הנכבדת מאד אשר ביארנו שהיא צלם אלהים ודמותו, בזה החמר העפרי החשוך המביא אותו לכל חסרון והפסד, נתן לה, ר"ל לצורה האנושית יכולת על החמר וממשלה ושלטון עד שתכריחהו ותמנע תאוותיו ותשיבם על מה שאפשר מן היושר והשווי, ומהנה נחלקו מדרגות בני אדם, כי יש מבני אדם אנשים שכל השתדלותם תמיד הנכבד לבחור ולבקש העמידה המתמדת כפי גזירת צורתו הנכבדת, ולא יחשוב רק בציור מושכל והשגת דעת אמתו בכל דבר והדבק בשכל האלהי השופע עליו אשר ממנו נמצאה הצורה ההיא, וכל אשר יביאהו צרכי החמר ותאוותיו ללכלוכיו וחרפתו המפורסמת, יצטער על מה שנשקע בו ויבוש ויכלם ממה שנוגע בו וישתדל למעט מן החרפה ההיא בכל יכולתו ולהשמר ממנה בכל צד, כאדם שכעס עליו המלך וצוהו לפנות זבל ממקום למקום לבזותו, שהאדם ההוא ישתדל בכל יכולתו להסתתר בעת הבזיון ההוא ואולי יפנה דבר מועט למקום קרוב כדי שלא יתלכלכו ידיו ולא בגדיו ושלא יראהו אדם, כן יעשה מי שהוא בן חורין, אמנם העבד ישמח בזה ויראה שלא עמסו עליו טורח גדול, וישליך כל גופו בזבל ההוא וילכלך פניו וידיו ויפנה בפרהסיא והוא ישחק וישמח, כן עניני בני אדם, כי מבני אדם אנשים כמו שאמרנו שכל צרכי החמר אצלם חרפה וגנות וחסרון התחייבו בהכרח ובלבד חוש המשוש אשר הוא חרפה עלינו כמו שזכר אריסט"ו אשר בעבורו נתאוה למאכל ולמשתה ולמשגל, כי צריך למשכיל למעט מהם מה שאפשר ולהשמר מהן ולהצטער בעשותו אותן, ושלא ידבר בהן ולא ירחיב בהן המאמר ולא יעשו חבורות לאלה הדברים, אבל יהיה האדם מושל על אלו התאות כולם לקצר בהן כפי יכלתו ולא יעשה מהם אלא מה שאי אפשר זולתו, וישים תכליתו תכלית האדם מאשר הוא אדם, והוא ציור המושכלות לא זולת זה, אשר החזק והנכבד שבהן השגת השם והמלאכים ושאר פעולותיו כפי היכולת, ואלו האנשים הם עם השם תמיד, והם אשר נאמר להם אלהים אתם ובני עליון כלכם, וזהו המבוקש מן האדם ר"ל שזאת היא תכליתו, אמנם האחרים הנבדלים מהשם והם המון הסכלים הם בהפך זה, בטלו כל מחשבה והשתכלות במושכל וישימו תכליתם החוש ההוא אשר הוא חרפתנו הגדולה, ר"ל חוש המשוש, ולא יחשבו ולא יתבוננו רק במאכל ובמשגל ולא בדבר אחר, כמו שנאמר ברשעים בהיותם שטופים במאכל ובמשתה ובמשגל, אמר וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו וגו', ואמר כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום, ואמר ונשים משלו בו, הפך מה שבוקש מהם בתחלת היצירה ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך, וספר חוזק תאוותם גם כן ואמר איש אל אשת רעהו יצהלו וגו', ואמר כי כלם מנאפים עצרת בוגדים, ומזה הענין שם שלמה ע"ה משלי כלו להזהיר מן הזנות ומן המשתה המשכר, שבשני אלו ישטפו שונאי השם שרחוקים ממנו אשר נאמר בהם כי לא לה' המה, ונאמר שלח מעל פני ויצאו, ואמנם אמרו אשת חיל מי ימצא, המשל ההוא כלו הוא מבואר, כי כשיזדמן לאיש אחד חמר טוב נאות בלתי גובר עליו ולא מפסיד סדורו היא מתנה אלהית. סוף דבר החומר הנאות יקל להנהיגו כמו שזכרנו, ואם הוא בלתי נאות אינו נמנע מן המתלמד לכבוש אותו, ומפני זה הוכיח שלמה המוסרים ההם כלם הוא וזולתו, ומזאת התורה והזהרה אמנם הם לכבוש תאות החמר כלם, וצריך למי שיבחר להיות אדם באמת לא בהמה בתאר אדם ותמונתו, שישים כל השתדלותו לחסר כל צרכי החמר ממאכל ומשגל ומשתה וכעס וכל שאר המדות הנמשכות אחר התאוה והכעס ויבוש מהם וישים להן מדרגות לנפשו. אמנם מה שאי אפשר מבלעדיו כמאכל ומשתה יסתפק מהן במועיל ולפי צורך הפרנסה לא לפי ההנאה וימעט הדברים בו ג"כ והקבוץ עליו, כבר ידעת מאסם סעודה שאינה של מצוה, ושהחסידים כפנחס בן יאיר לא אכל כלל עם אדם והשתדל רבינו הקדוש שיאכל עמו ולא עשה, ואמנם היין דינו כדין המזון בכונה, אך הקיבוץ על השתייה המשכרת ראוי שיהיה אצלך יותר חרפה מהתקבץ אנשים ערומים מגולי הערוה נפנים ומתריזים ביום בבית אחד, וביאור זה כי היציאה ענין הכרחי אין לאדם תחבולה לדחותו, והשכרות הוא ממעשה האיש הרע בבחירתו, וגנות גלות הערוה מפורסם לא מושכל, והפסד השכל והגוף מרוחק לשכל, ולזה צריך למי שרוצה להיות אדם שירחיק זה ולא ידבר בו, ואמנם המשגל איני צריך לאמר בו יותר ממה שאמרתיו בפירוש אבות ממה שבא כתוב בתורתנו החכמה הטהורה ממאוס בו ואסור זכרו או לדבר בו כלל ולא לשום סבה, וכבר ידעת אמרם שאלישע הנביא ע"ה אמנם נקרא קדוש מפני שלא היה חושב בו עד שלא היה רואה קרי, וכבר ידעת אמרם על יעקב ע"ה שלא יצא ממנו שכבת זרע קודם ראובן, אלו כלם עניינים מקובלים באומה ללמדם מדות אנושיות, כבר ידעת אמרם הרהורי עבירה קשין מעבירה, ולי בפירושו פירוש נפלא מאד, והוא שהאדם כשימרה אמנם ימרה מצד המקרים הנמשכים אחר החמר שלו כמו שבארתי, שהאדם לא יעשה מרי רק בבהמיותו אבל המחשבה היא מסגולות האדם הנמשכים אחר צורתו, וכשיחשוב במרי ובעברה ימרה בנכבד שבשני חלקיו, ואין חטא מי שעבר והעביד עבד סכל כחטא מי שהעביד בן חורין חשוב, כי זאת הצורה האנושית וכל סגולותיה וכל כחותיה אין צריך להשתמש בהן אלא במה שהן ראויין לו להתדבק בעליונים לא לרדת להשיג השפל, וכבר ידעת גודל האיסור שבא אצלנו בנבלות הפה, וזה ג"כ מחוייב שזה הדבור בלשון הוא מסגולת בני אדם וטובה גמלה השם לאדם להבדילו בה משאר בעלי חיים, כמו שאמר מי שם פה לאדם, ואמר הנביא ה' אלהים נתן לי לשון למודים, ואין צריך שנשתמש בטובה ההיא אשר נתנה לנו לשלמות ללמוד וללמד, בגדולה שבחסרונות ובחרפה השלמה עד שנאמר מה שיאמרוהו הגוים הסכלים הזונים בשיריהם ודבריהם הנאותים בהם לא כמי שנאמר להם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, וכל מי שישתמש במחשבתו או בדברו בדבר מעניני החוש ההוא אשר הוא חרפה לנו, עד שיחשוב במשתה או במשגל ביותר מן הצריך לו או יאמר בו שירים כבר לקח הטובה אשר גמלו השם אותה והשתמש בה ונעזר בה במרי הגומל אותו ועבור על מצותיו, ויהיה כמי שנאמר בהם וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל, ולי ג"כ טענה וסבה בקריאת לשוננו זה לשון הקודש, ולא תחשוב שהוא הפלגה ממנו או טעות, אבל הוא אמת, מפני שזה הלשון הקודש לא הונח בו שם כלל לכלי המשגל לא מן האנשים ולא מן הנשים ולא לגוף המעשה המביא להולדה ולא לזרע ולא ליציאה, אלו הדברים כלם לא הונח להם שם ראשון כלל בלשון העברי אלא ידברו בהם בשמות מושאלים וברמיזות, והיה הכונה בזה שאלו הדברים אין ראוי לזכרם שיושם להם שמות, אבל הם עניינים שצריך לשתוק מהם וכשיביא הצורך לזכרם יעשה לו תחבולה בכנויים ממלות אחרות כאשר נסתר מעשותם בעת הצורך בכל יכולתנו, אמנם הכלי מן האיש קראוהו גיד, והוא שם על צד הדמיון מאמרם וגיד ברזל ערפך, וקראוהו ג"כ שפכה מצד פעולתו, והכלי מן הנקבה קבתה, וקיבה שם האסטומכא, אבל הרחם הוא שם האבר מבני מעים שיעשה בו העובר, והיציאה נקרא כן מגזרת יצא, ושם השתן מימי רגלים, ושם הזרע שכבת זרע, וגוף הפעולה המביאה להוליד אין לה שם כלל, מכנים אותו יבעל או ישכב או יקח או יגלה ערוה לא זולת זה, ולא יטעך ישגלנה שתחשבהו שם לפעולה, אינו כן כי שגל הוא שם הנערה המוכנת למשגל, נצבה שגל לימינך בכתם אופיר, ואמרו ישגלנה לפי הכתוב, עניינו יקחנה לנערה לזה הענין, והנה יצאנו בכלל הפרק מכונת המאמר אל דברי מדות וענייני דתות ג"כ, אלא שהן אף על פי שאינם כולם מכונת המאמר סדר הדברים הביא אליו:

באופן כללי, במשנת הרמב"ם האדם השלם הוא האדם הדבוק בשכלו בידיעת הבורא, ה'חומר' הוא אם כל חטאת וההרחקה מהמשך אחריו יתר על הנצרך קיום הגוף המחזיק את ה'צורה' הוא טעם מצוות רבות, לדוגמא
ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק מט
ואמנם אסור העריות, הענין בכלם שב למעט המשגל ולמאוס בו ושלא ירצה ממנו כי אם מעט מזער, אם אסור זכור ואסור בהמה מבואר מאד, אחר שהענין הטבעי נמאס להעשות רק לצורך, כל שכן הענין היוצא חוץ לטבע ולבקש ההנאה לבד, והעריות מן הנקבות כלם יקבצם ענין אחד, והענין ההוא הוא שכל אחת מהן נמצאה על הרוב עם האיש שנאסרה עליו תמיד בביתו, והיא ממהרת לשמוע לו לעשות רצונו, וקרובה להמצא אליו לא יטרח להזמינה, ואי אפשר לשופט להרחיק על אדם כשימצאו אלו עמו, ואלו היה דין הערוה כדין הפנויה, ר"ל שיהיה מותר לישא אותה ושלא יהיה בה מן האסור רק שאינה אשתו, היו רוב בני אדם בכשלון זנותם תמיד, וכאשר נאסרה בעילתן כל עיקר ונמנעו לנו מניעה גדולה ר"ל במיתת בית דין ובכרת, ושאין שם שום צד היתר על בעילתם, יש לבטוח בזה שלא יכוון האדם עליהם ושלא יהרהר בהם כלל. והיות הערוה ממהרת וקרובה להמצא כאשר זכרנו, מבואר מאד, וזה כי האדם כשיהיה לו אשה, מן הידוע שאמה וזקנתה ובתה ובת בתה ואחותה נמצאות עמו ברוב העתים על הרוב, ושהבעל פוגש בהם תמיד בצאתו ובבואו ובעשותו מלאכתו, וכן האשה הרבה פעמים תעמוד עם אחי בעלה ואביו ובנו, וכן מציאות האדם על הרוב עם אחיותיו ודודותיו ואשת דודו והיותו גדל עמהם, הוא מבואר מאד, ואלו הם כל העריות של שאר בשר, זהו אחד מן הענינים אשר בעבורם נאסר שאר בשר

הנושא כאן כמובן הוא דעת הרמב"ם, וידוע מה מקובל אצלנו בכל ענינים נשגבים אלו
 

שינובה

משתמש ותיק
רגש בעוצמתו ,

רמבם ח -טו [ החלק חסוי]

השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן. עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב. וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה. ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני. ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וגו': בריך רחמנא דסייען:
 
שינובה אמר:
רגש בעוצמתו ,

רמב"ם פרק ח משביתת יו"ט הלכה טו
השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן. עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב. וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה. ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני. ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וגו': בריך רחמנא דסייען:

מה לעשות שכל מושג כזה הרמב"ם תרגם (במשמעות העליונה של הדברים) למינוח של 'חכמה',
הנה:
רמב"ם הלכות תשובה פרק ח
וכן זה שאמרו עטרותיהן בראשיהן כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהן והיא העטרה שלהן כענין שאמר שלמה בעטרה שעטרה לו אמו, והרי הוא אומר ושמחת עולם על ראשם ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש כך עטרה שאמרו חכמים כאן היא הידיעה, ומהו זהו שאמרו נהנין מזיו שכינה שיודעים ומשיגין מאמתת הקדוש ברוך הוא מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל

וכן
רמב"ם הלכות תשובה פרק ט
הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה, והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא, וכן הוא אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה וצדקה תהיה לנו וגו'. וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעתינו ונעסוק בהבלי הזמן כענין שנאמר וישמן ישורון ויבעט, שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעוט ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא כדי שיאבדו ברשעם, הוא שכתוב בתורה תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב וגו' ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך, נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו, כלומר אם עבדתם את ה' בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא, שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה שנאמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול, ואם עזבתם את ה' ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצות כדי שתאבדו מחיי העולם הבא ונמצא שאבדתם שני עולמות, שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן זוכין לחיי העולם הבא.
(מהיפך ה'שמחה' שהיא 'עזבתם את ה' ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות', מובן שה'שמחה' היא ידיעת ה' והשגתו, וכדבריו הנ"ל בפרק ח').
 

הערשלה

משתמש ותיק
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת סנהדרין פרק י
ויותר גדול מזה אמרם בלשון ספרי שמא תאמר הריני למד תורה בשביל שאהיה עשיר בשביל שאקרא רבי בשביל שאקבל שכר בעולם הבא, תלמוד לומר לאהבה את ה', כל שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה. הנה נתבאר זה הענין ונתברר שהוא מטרת המצות ויסוד אמונת חכמים, ולא יתעלם ממנו אלא סכל ופתי אשר כבר השחיתוהו הזיות הדעות השגעוניות והדמיונות הגרועות. וזוהי מעלת אברהם אבינו שהיה עובד מאהבה, ואל הדרך הזו חובה לשאוף.

ברור שגם לדעת הרמב"ם התכלית מביאה לעשייה מתוך רגש אהבה.
 

שינובה

משתמש ותיק
יושב בשבת תחכמוני אמר:
שינובה אמר:
רגש בעוצמתו ,

רמב"ם פרק ח משביתת יו"ט הלכה טו
השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן. עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב. וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה. ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני. ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וגו': בריך רחמנא דסייען:

מה לעשות שכל מושג כזה הרמב"ם תרגם (במשמעות העליונה של הדברים) למינוח של 'חכמה',
הנה:
רמב"ם הלכות תשובה פרק ח
וכן זה שאמרו עטרותיהן בראשיהן כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהן והיא העטרה שלהן כענין שאמר שלמה בעטרה שעטרה לו אמו, והרי הוא אומר ושמחת עולם על ראשם ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש כך עטרה שאמרו חכמים כאן היא הידיעה, ומהו זהו שאמרו נהנין מזיו שכינה שיודעים ומשיגין מאמתת הקדוש ברוך הוא מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל

וכן
רמב"ם הלכות תשובה פרק ט
הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה, והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא, וכן הוא אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה וצדקה תהיה לנו וגו'. וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעתינו ונעסוק בהבלי הזמן כענין שנאמר וישמן ישורון ויבעט, שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעוט ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא כדי שיאבדו ברשעם, הוא שכתוב בתורה תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב וגו' ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך, נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו, כלומר אם עבדתם את ה' בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא, שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה שנאמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול, ואם עזבתם את ה' ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצות כדי שתאבדו מחיי העולם הבא ונמצא שאבדתם שני עולמות, שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן זוכין לחיי העולם הבא.
(מהיפך ה'שמחה' שהיא 'עזבתם את ה' ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות', מובן שה'שמחה' היא ידיעת ה' והשגתו, וכדבריו הנ"ל בפרק ח').
אדרבה מהא דדייק שאין השמחה גוף שתנוח על ראשם הרי הודיע לך שמחה בכל מקום מהי

הנה לך עוד רמב"ם בה' תשובה

וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך. והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני. וכל שיר השירים משל הוא לענין זה:
 
 

הערשלה

משתמש ותיק
יושב בשבת תחכמוני אמר:
מהיפך ה'שמחה' שהיא 'עזבתם את ה' ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות', מובן שה'שמחה' היא ידיעת ה' והשגתו
בשניהם מדובר ברגש השמחה.
השמחה הנכונה - שמחת ידיעת ה' והשגתו.
השמחה שאינה נכונה - שמחת המאכל המשתה והזנות.

 
 

שינובה

משתמש ותיק
הנה לכם עוד רמב"ם בה' תשובה

וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך. והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני. וכל שיר השירים משל הוא לענין זה:
 

הערשלה

משתמש ותיק
הערשלה אמר:
יושב בשבת תחכמוני אמר:
מהיפך ה'שמחה' שהיא 'עזבתם את ה' ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות', מובן שה'שמחה' היא ידיעת ה' והשגתו
בשניהם מדובר ברגש השמחה.
השמחה הנכונה - שמחת ידיעת ה' והשגתו.
השמחה שאינה נכונה - שמחת המאכל המשתה והזנות.
שו"ר ברמב"ם הלכות יום טוב פרק ווז"ל:
"כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב (מרב כל) הא למדת שהעבודה בשמחה, ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות". 

הרמב"ם מדגיש את סוג רגש השמחה הנכונה בעבודת ה'.
 
הערשלה אמר:
יושב בשבת תחכמוני אמר:
מהיפך ה'שמחה' שהיא 'עזבתם את ה' ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות', מובן שה'שמחה' היא ידיעת ה' והשגתו
בשניהם מדובר ברגש השמחה.
השמחה הנכונה - שמחת ידיעת ה' והשגתו.
השמחה שאינה נכונה - שמחת המאכל המשתה והזנות.
לדעתי לא זה הפירוש ברמב"ם, (ואם כדבריך - מה לנו להעמיד את חטאו של העוזב את ה' דוקא על שמחתו במאכל ובמשתה?), אלא שהרמב"ם מעמיד את עבודת ה' בשמחה (המוזכרת בפסוק בקללות כי תבוא) ומצידה השני את העזיבה את ה' והשגיון במאכל ומשתה וזנות. ומכאן אתה למד על כוונת 'שמחה'.
ויש לשים לב עוד, ש'שגיתם במאכל ומשתה' לא הכוונה במאכלות אסורות, כמובן, אלא לעצם השקיעות בעוה"ז, שהיא עזיבת ה'.

ועיין עוד
ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק נא
הערה הלא בארתי לך שזה השכל אשר שפע עלינו מהשם יתעלה, הוא הדבוק אשר בינינו ובינו, והרשות נתונה לך אם תרצה לחזק הדבוק הזה תעשה, ואם תרצה להחלישו מעט מעט עד שתפסקהו תעשה, ולא יתחזק זה הדבוק רק בהשתמשך בו באהבת השם ושתהיה כונתך אליה כמו שבארנו, וחלשתו תהיה בשומך מחשבתך בדבר זולתו. ודע שאתה ולו היית החכם שבבני אדם באמתת החכמה האלהית, כשתפנה מחשבתך למאכל צריך, או לעסק צריך, כבר פסקת הדבוק ההוא אשר בינך ובין הש"י, ואינך עמו אז וכן הוא אינו עמך, כי היחס ההוא אשר בינך ובינו כבר נפסק בפעל בעת ההיא, ומפני זה היו מקפידים החסידים על השעות שהיו בטלים בהם מלחשוב בשם, והזהירו ממנו ואמרו, אל תפנו אל מדעתכם, ואמר דוד שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט, הוא אומר איני מפנה מחשבתי ממנו, וכאלו הוא יד ימיני אשר לא ישכחה האדם כהרף עין לקלות תנועתה, ומפני זה לא אמוט כלומר לא אפול.
(ועי"ש עוד בהמשך הפרק על אהבת ה' ומיתת נשיקה, ביחס למה שכתבת על אהבה).
 

הערשלה

משתמש ותיק
יושב בשבת תחכמוני אמר:
הערשלה אמר:
יושב בשבת תחכמוני אמר:
מהיפך ה'שמחה' שהיא 'עזבתם את ה' ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות', מובן שה'שמחה' היא ידיעת ה' והשגתו
בשניהם מדובר ברגש השמחה.
השמחה הנכונה - שמחת ידיעת ה' והשגתו.
השמחה שאינה נכונה - שמחת המאכל המשתה והזנות.
לדעתי לא זה הפירוש ברמב"ם, (ואם כדבריך - מה לנו להעמיד את חטאו של העוזב את ה' דוקא על שמחתו במאכל ובמשתה?),
מה הבעיה להעמיד את חטאו בשמחה שאינה נכונה, הרי כבר הביאו לעיל את דברי הבמב"ם בשביתת יו"ט הלכה טו וז"ל:
"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן. עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב".

כלומר השמחה היא התוכן הפנימי בעשיית המצוה וכשהיא איננה או גרוע מכך היא נמצאת במקומות שאינם עשייית מצווה הרי זה חטא גדול כלשונו וראוי להיפרע ממנו ע""כ.

לפי הפשט שלך זה הרבה פחות משמע מלשונו.
 
 

הערשלה

משתמש ותיק
יושב בשבת תחכמוני אמר:
ועיין עוד
ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק נא
הערה הלא בארתי לך שזה השכל אשר שפע עלינו מהשם יתעלה, הוא הדבוק אשר בינינו ובינו, והרשות נתונה לך אם תרצה לחזק הדבוק הזה תעשה, ואם תרצה להחלישו מעט מעט עד שתפסקהו תעשה, ולא יתחזק זה הדבוק רק בהשתמשך בו באהבת השם ושתהיה כונתך אליה כמו שבארנו, וחלשתו תהיה בשומך מחשבתך בדבר זולתו. ודע שאתה ולו היית החכם שבבני אדם באמתת החכמה האלהית, כשתפנה מחשבתך למאכל צריך, או לעסק צריך, כבר פסקת הדבוק ההוא אשר בינך ובין הש"י, ואינך עמו אז וכן הוא אינו עמך, כי היחס ההוא אשר בינך ובינו כבר נפסק בפעל בעת ההיא, ומפני זה היו מקפידים החסידים על השעות שהיו בטלים בהם מלחשוב בשם, והזהירו ממנו ואמרו, אל תפנו אל מדעתכם, ואמר דוד שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט, הוא אומר איני מפנה מחשבתי ממנו, וכאלו הוא יד ימיני אשר לא ישכחה האדם כהרף עין לקלות תנועתה, ומפני זה לא אמוט כלומר לא אפול.
(ועי"ש עוד בהמשך הפרק על אהבת ה' ומיתת נשיקה, ביחס למה שכתבת על אהבה).
דברים אלו לא סותרים את מה שכתבתי.
התפיסה של האדם לגבי המציאות שבה הוא חי וההתנהגויות שלו בהתאם מייצרות רגשות נכונות ושאינם נכונות, לכן עיקר העבודה נמצאת בשכל המייצר בסופו של דבר רגש נכון.
וזה מה שהבאתי לעיל מלשון הרמב"ם.
וזה מה שנראה לי בכל המקומות שראיתי בינתיים ברמב"ם.
 
 
הערשלה אמר:
מה הבעיה להעמיד את חטאו בשמחה שאינה נכונה, הרי כבר הביאו לעיל את דברי הבמב"ם בשביתת יו"ט הלכה טו וז"ל:
"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן. עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב".

כלומר השמחה היא התוכן הפנימי בעשיית המצוה וכשהיא איננה או גרוע מכך היא נמצאת במקומות שאינם עשייית מצווה הרי זה חטא גדול כלשונו וראוי להיפרע ממנו ע""כ.

לפי הפשט שלך זה הרבה פחות משמע מלשונו.
הרמב"ם שם הוא מאוד 'כללי', כמו הברכות והקללות עצמן, ובודאי לא שייך להעמיד את כל שכר העוה"ז ועונשו (שזה הנושא שם ברמב"ם) על שימוש לא נכון בשמחה, שזה ענין פרטי ומקומי לחלוטין.

עם מה שכתבת ש'השמחה היא התוכן הפנימי' אני מסכים לחלוטין, וכל השאלה כאן היא אם לפרש את השמה כמושג תחושתי/רגשי, או כהשגה שכלית שמגיעה עד ביטול רגש השמחה בכל דבר שהוא יכול להתבטא (כל עניני העולם) בצורה טוטאלית. וכפי שידוע לי ושאני רואה בדברי הרמב"ם (בעיקר במו"נ, וגם קצת בספר היד), שהנכון הוא כמו שאני כתבתי. וקח את הדוגמא של מיתת נשיקה שהרמב"ם מביא שם, שאהבת ה' מגיעה עד חוזק ההשגה ומתנתקת מהגוף, וזה אומר שבמהותה היא סותרת לגוף, ולהבנתי הדלה, במהלך של התיקון השלם שבגילוי מלכותו ית' בארץ, לא אמורה להיות תופעה כזו.

(אני מבין מאוד מה מפריע לך, וזה מפריע לי לא פחות, אולי אף יותר, אבל כשבאים לברר את משנת הרמב"ם, אין ברירה אלא לעשות זאת בצורה 'אובייקטיבית').
 

מהמבקשים

משתמש ותיק
דלפון אמר:
בר בנו ר אברהם לא צעד בדרכו 
והעיקר אצלו הרגש והנהיג זרם חסידי מצרים [וידוע דבקותו של האדמור מסלונים בספר המספיק ]\
ובויקפדיה כותב בערך המספיק 
בחלקו האחרון של הספר יש עידוד לסגפנות, פרישות וניסיון לקרבה מיסטית אל אלוהים, דברים הנראים לכאורה כסותרים את דעת אביו ומורו, הרמב"ם.
וראה פה https://www.hamichlol.org.il/%D7%A8%D7% ... 7%90%D7%AA
ופשיטא שגדולי החסידות דרכם ההיפך מדעת הרמב"ם ואצלם הרגש הוא העיקר  ולא נחלקו בעל התניא ושאר תלמידי המגיד אלא כמה צריכים להשקיע בהתבוננות אך לכו"ע העיקר הוא לעורר את הרגש הדבקות בה' הן בתורה הן בתפילה הן במצוות 
חזרה למעלה
א. מי שרואה כמה "מאמץ" משקיע בעל התניא ליישב שיטת הרמב"םוכמה פעמים הוא מצטט אותו מבין שבעל התניא אחז שזוהי השיטה הנכונה
ב. מהו רגש אם לא השכלה סתם קפיצות וצעקות ריקות מתוכן?
 

עץ הדעת

משתמש ותיק
עמנואל אמר:
דלפון אמר:
בחלקו האחרון של הספר יש עידוד לסגפנות, פרישות וניסיון לקרבה מיסטית אל אלוהים, דברים הנראים לכאורה כסותרים את דעת אביו ומורו, הרמב"ם.
הכל רק לכאורה.
אשמח אם תהיה ספציפי ותביא דבר אחד מדברי ר"א הסותר את משנת הרמב"ם.
על הכת המיוחדת של החסידים שבראשם עמד ר ' אברהם 
מתוך המבוא להמספיק 
ומהם מתברר
עד כה נכתבו כמה מחקרים חשובים על מאבק זה ,
שהחוגים שהנהיגו את רעיונות החסידות פרצו הרבה מעבר למתפללי בית-
 על האידיאולוגיה של התנועה החסידית ניתן הכנסת הפרטי של הראב ״ ם .
ללמוד אף מכתב- היד שלנו . עדויות על דרכה של התנועה בפועל ניתן ללמוד
המעיד על עצמו שנהג בה ,מדברי הראב ״ ם ,
באָמרו : ״ אני משתדל בעבודת
,
אלקי ישראל ברוך שמו בכל לבבי ובכל נפשי ומרבה בכריעות והשתחואות
נשאל הראב ״ ם על וכיו ״ ב מדברים שאין אני מסתתר בהם ״, באחת השאלות
אנשים מישראל , ( אשר ) הטו לבבם להשתדל ביראת ה ׳ באהבתו
ועבודתו כפי כוחם , ודקדקו על עצמם בתפלתם שתהיה בכוונה
מרובה . . . ישבו בפסוקי זמרה וברכות קרית שמע באימה ויראה פניהם
אל פני הקודש שהוא דרך א ״ י וירושלם ומקדש ה ׳ . . . בהחמירם על
עצמם שתהיה ישיבתם כעמידתם לתפלה ויכרעו ארצה וישתחוו
בכריעה בקדיש ובקדושה ומקצתם או רובם משתחוים ארצה בעת
שיכנע לבם ותוסיף כוונתם , גם באבות תחלה וסוף והודאה תחלה וסוף ,
השתחויה במקום שחיה וכריעה , ובמקצת העתים ישתחוו במקומות
אחרים בפסוקי זמרה או בברכות קרית שמע או בשאר ברכות התפלה .
כללו של דבר : תלו כריעתם והשתחויתם בכוונתם . יורונו רבותינו אם
בדבר זה אסור או ראוי למנוע מזה שמא יראה כאלו הוא חלוקה על
דברי חכמים או אין למנוע מזה הואיל והוא דרך יראה ועבודה בכוונה
יתירה ולא מנעו החכמים ממנו .
תשובתו של הראב ״ ם מְתַמצתת , למעשה , את עיקרי דבריו לגבי סדרי הפולחן ,
כפי שאלה באו לידי ביטוי בכתב- היד שלנו :
עיקר התפילה – עבודת הלב . . . כל דבר שמוסיף כוונת לב בתפילה
משובח ומעולה יתר , והחכמים ע ״ ה , בתקנתם , תיקנו דברים שיכול כל
אדם שיעמוד בהם . . . ותיקנו דבר שאי אפשר פחות ממנו ביציאת ידי
חובה . . . ואם יטעון טוען שיש בזה איסור מפני שהגוים מתפללין כך או
הצדוקים , השב לו כך : הנוצרים מתפללים נוכח ירושלם ולא מפני זה
יֵאסר עלינו להתפלל נוכח ירושלם ! והגוים עומדין בתפלה . . . אין בזה
חשש אסור ולא חלוקה על חכמים . . . והמחמיר על עצמו בזה וכיוצא
בו תבוא לו ברכה הואיל והוא לשם שמים ודרך עבודת ישראל ככתוב :
1 . . . וכללא דמלתא דדבר שחייבו בו חכמים אין
׳ בֹּאו נשתחוה ונכרעה ׳
לזוז ממנו . . . ודבר שלא חייבו ולא מנעו ממנו . . . כגון . . . מעשה חסידות
כן ירבה וכן יפרוץ ואין בזה חשש איסור אבל האיסור לסתום דרכי
העבודה והיראה והכוונה בפני ישראל .
1 מתברר , שקמו לחסידים מתנגדים מכל ממסמך אחר שכתב הראב ״ ם
שכבות הציבור : אנשי הלכה , מנהיגי הקהילה וסתם ״ עמך ״ . קשה להניח
שחוגים כה רחבים יטרידו עצמם להילחם בחסידות , אם זו לא הייתה מגובשת
ובעלת מעמד משמעותי .
בקטעים מספר בכתב- היד שלנו יש רמזים על הכת הזו שר ׳ אברהם מיימוני ,
ומורו- חברו , ר ׳ אברהם החסיד , הנהיגוה . אגב תיאור השקפתו בעניין הישיבה
לעבר הקודש , ומאבקו נגד זקני דורו בעניין זה , מציין הראב ״ ם שהוא סלד
מאופן ישיבת הזקנים , פניהם לעבר הציבור , וכי הוא עצמו נהג כמותם בתחילת
דרכו , ״ עד אשר פקח ה ׳ את עיני ושבתי אליו מזה ומהדומים לו . . . ע ל- פי ז ה
1 על נ ה ג נ ו א ני ו ר ׳ א ב ר ה ם ה ח סי ד ז צ ״ ל ומ י ש ה ל ך ב ע ק ב ו תי נ ו ״ .
ר ׳ אברהם החסיד אנו קוראים גם במקומות אחרים בכתב- היד : הן כמחבר
6 1 הן כמי שהיה שותף לראב ״ ם בהנהגת העמידה ב ״ קדיש ״ –
פירוש למקרא ,
״ והלך בעקבותי בזה מי שהלך בעקבותי בזולתו , ממה שביארתי ואבארנו ,
 סדרי הפולחן של ר ׳ אברהם ו ה מ ת ח י ל ב ז ה ה י ה ר ׳ א ב ר ה ם ה ח ס י ד ״ .
גרמו מריבות , אולם , כידוע , הוא מיאן לחזור בו . בכתב- היד שלנו הוא מנחה
את הקורא שלא להיכנע למתנגדים להשקפותיו , אף כי יש לנסות , תחילה ,
לעשות כן תוך שימוש בדרכי נועם : ״ ואשר למריבות ולמדנים המתעוררים בין
האנשים – משום בורותם , ומשום עָמדם על מה שאינו מעניינם , בעת שינוי מה שהתרגלו אליו – הנה ראוי לשים לב אליו על- ידי שאיפה לנהוג עמם ברַכּוּת ,
ומשיכתם אל החובה על- ידי פיתוי ודברי כיבושין : אם המטרות הדתיות
תושלמנה בלא מחלוקת – מוטב , ואם תגבר הבורות ורשעות מחטיאי הרבים
וטעות מי שמעכב את הרבים לעשות מצוָה , ואף מצווֹת – בטְעוֹתם לחשוב
שמה שהם מחזיקים בו הוא הנכון וכי מה שמומלץ עליו אינו נכון – הנה י ש
ל ע ש ו ת א ת ה ח ו ב ה

שם הספר: ספר המספיק לעובדי השם : הוא כתאב כפאיה אלעאבדין : [הכרך השני מתוך החלק השני]
שם ההוצאה: הוצאת אוניברסיטת בר אילן

מתוך ויקיפדיה על חסידי מצריםחסידי מצריםחסידי מצרים היו יהודים שהשתייכו לתנועה רוחנית במצרים שבין המאות השתים-עשרה והארבע-עשרה, אשר חרתה על דגלה אורח-חיים של מצוינות דתית ומוסרית שתכליתו חידוש הנבואה. התנועה שמה דגש על פרישות והתבודדות, ואף קלטה אל תוכה השפעות ברורות של המיסטיקה האסלאמית המכונה סופיות. בראש התנועה עמדו חמישה דורות של צאצאי הרמב"ם, מבנו רבי אברהם ועד נכד-נינו רבי דוד בן יהושע המימוני.[1]
תוכן עניינים
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]ממצאים מתוך הגניזה הקהירית בראשית המאה העשרים, הביאו חוקרים רבים להתחקות אחר עקבותיה של תנועה רוחנית של חסידים במצרים שבין המאות השתים-עשרה והארבע-עשרה, תנועה שנקראה בשם "חסידי מצרים". הממצאים מהגניזה כללו הן חיבורים והן מכתבים אישיים המפרטים תפיסה תאולוגית ופרקטיקות רוחניות הדומות למדי לאלה שהיו מקובלות בקרב הסופים. נמצאו גם טקסטים המועתקים בערבית יהודית של מיסטיקנים סופיים מוסלמים שונים, הן מתונים כאל-ע'זאלי והן אקסצנטריים ויוצאי-דופן כאל-חלאג', המיסטיקן המוסלמי שהוצא להורג על ידי האורתודוקסיה המוסלמית בעוון כפירה.[2] מאגרות אישיות יותר ניתן ללמוד כי התואר "חסיד" ניתן רק לבעלי מעלה רוחנית המתנהגים לפי "דרך החסידות".[3]
 החסידים נהגו להתפלל בבתי-כנסת נפרדים משלהם ובהם הנהיגו מנהגי פולחן ייחודיים, רבים מהם בהשראת המנהגים המוסלמים. התופעה עוררה התנגדות עזה כנגדם מצד גורמים שמרניים בקהילה היהודית במצרים.[4] החסידים פנו לבנו של הרמב"ם, רבי אברהם, שחמיו רבי חננאל החסיד היה מאנשי התנועה, והצליחו להשפיע עליו להצטרף אל שורותיהם.[5] רבי אברהם הנהיג בעקבותיהם מנהגי פולחן ייחודיים בבית הכנסת שעמד בראשו, וכתב תשובות הלכתיות המגנות על אימוץ דתי זה, ומתגוננות כנגד הטענה שהוא עובר בכך על איסור "חוקות הגויים".[6] רבי אברהם אף יצר שילוב מקורי ומעניין בין משנתו הפילוסופית של אביו לבין הדרך הרוחנית-מיסטית של החסידים.[7]
 המחלוקת כנגד התנועה ומנהגיה הייחודיים הייתה עזה, והיו אף שפנו לשלטון המוסלמי בטענה שרבי אברהם מנהיג מנהגים מהפכניים שאינם תואמים את ההלכה היהודית, והוא מהווה, במשתמע, גורם חתרני. סמכותו וכוחו הפוליטי של רבי אברהם, ששימש בין היתר כנגיד יהודי מצרים וכמנהל בית-החולים הכללי בקהיר, הגנו עליו מפני ההאשמות, והתנועה החסידית המשיכה לשגשג תחת הנהגת צאצאיו.[8] ההתנגדות לתנועה לא שככה, והיוותה גורם מרכזי לשקיעת התנועה במאה הארבע-עשרה, בצירוף חדירת הקבלה מאזור ספרד שירשה את מקומה כתנועה רוחנית-מיסטית.[9] לפי מסורת מסוימת, אף בניו של רבי דוד בן יהושע, אחרון הנגידים משושלת צאצאי הרמב"ם שעמדו בראש התנועה החסידית, נלקחו בשבי והנהגת התנועה נחלשה באופן משמעותי, מה שהיווה גורם נוסף לשקיעתה.[10]
תאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]חסידי מצרים האמינו, בדומה לאמונה הסופית, כי ישנה דרך רוחנית ייחודית, הכוללת הן הקפדה מיטבית על חוקי ההלכה והן מנהגי פרישות ומצוינות מוסרית, שבסופה ניתן להגיע לידי נבואה והתאחדות עם האל.[11] הם אף סברו, גם זאת באופן דומה למדי לסופים, שהידע הקדוש של "ההגעה אל האור האלוהי" עבר בירושה מאדם הראשון לשת, דרך האבות עד משה רבנו שהעניק לישראל חוק דתי גלוי לצד הנהגה רוחנית ייחודית ליחידי סגולה.[12] חסידי מצרים היו משוכנעים כי הידע הקדוש נשתכח במרוצת השנים והגלויות, אך נשתמר במידה רבה בקרב הסופים (או "פרושי האסלאם" כפי שמכנה אותם רבי אברהם בן הרמב"ם).[13]
 השאיפה הרוחנית של חסידי מצרים הייתה לשחזר את הידע הרוחני הזה וכך להגיע לידי נבואה. בין היתר בעקבות מסורת משפחתית שעברה בקרב משפחת הרמב"ם (מסורת אותה מצטט הרמב"ם ב"איגרת תימן"), האמינו החסידים כי העת היעודה לחידוש הנבואה קרבה ובאה, ולפיכך מוטלת עליהם החובה לנסות לשחזר את הדרך להגיע אליה. לשם-כך, פנו לחפש עקבות למסורת הרוחנית-נבואית הן במקורות היהדות הקלאסיים (מקרא וספרות חז"ל), והן בקרב המסורת הרוחנית הקרובה אליהם במרחב – המסורת הסופית המיסטית.[14]
פרקטיקות דתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]חסידי מצרים אימצו בבתי-הכנסת שלהם מנהגי פולחן חריגים בנוף היהודי המקומי, רבים מהם בהשפעה מוסלמית, כמו למשל: כריעות והשתחוויות בתפילה, רחיצת הידיים והרגליים לפני התפילה, נשיאת כפיים כלפי מעלה, בכיות במהלך התפילה, עמידה בטורים כמנהג המוסלמים, ריבוי בצומות וביקיצה מוקדמת לתחינות ליליות.[15] יש הטוענים אף שהחסידים אימצו את טקס ה"דִ'כְּר" הסופי, בו מזכירים את שמות האל באופן מדיטטיבי כדי להגיע לידי דבקות בו.[16] בנוסף, אימצו חסידי מצרים את האידיאל הסגפני מהסופים, וקראו לפרישות מתענוגות העולם ולהרבות בהתבודדות.[17] יש מהם שאף המליצו על פרישות מינית עד גיל ארבעים, אז נחלשת התשוקה המינית.[18] רבי אברהם בן הרמב"ם הרבה לנסות לבסס עד האידיאל הסגפני על מקורות היהדות, ואולם הוא מודה בפה מלא ש"פרושי האסלאם" הם המגשימים כיום הלכה למעשה אידיאל עתיק זה שהוא ירושה, לדעתו, מנביאי ישראל.[19] החסידים, שוב בדומה לסופים, האמינו שישנה דרך (טַרִיקָהאתית-רוחנית בעלת תחנות רוחניות, שעל החסיד לעבור בדרכו להשגת רוח הקודש. התחנות הן רחמיםנדיבותאבירות-הלבענווהאמונההסתפקות במועט, פרישות והתבודדות.[20]
הוגים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]ההוגה הבולט הראשון בקרב חסידי מצרים היה רבי אברהם החסיד, שרבי אברהם בן הרמב"ם קרא לו "מורי בדרך אל האל". מחיבוריו שנתגלו בגניזה הקהירית ניתן ללמוד כי רבי אברהם החסיד חיבר פירוש מיסטי לשיר השירים, האמור לשמש כמדריך רוחני לנשמה בדרכה אל אהובה האל. רבי אברהם הניח תשתית לפרשנות המיסטית של שיר-השירים כמתאר מערכת-יחסים בין הנשמה ליוצרה, ולא בין עם-ישראל לאלוהיו כפי שהיה מקובל בספרות חז"ל. הוא הושפע בכיוון זה מן הסופים, אשר שמו דגש על עלייתו הרוחנית של הפרט, ושאף הדגישו רבות את חשיבות האהבה לאל, עד כדי תחושת התאחדות מיסטית עמו. נמצא בגניזה גם חיבור עצמאי שלו אודות "השגת הידע הנבואי". הכתיבה של רבי אברהם החסיד רוויה בטרמינולוגיה סופית הבלולה במושגים פילוסופים מבית מדרשם של הרמב"ם ורבי יהודה הלוי.[21]
 ההוגה המרכזי והמשפיע ביותר בתולדות תנועת חסידי מצרים היה רבי אברהם בן הרמב"ם (1237-1186). ראב"ם חיבר חיבור מקיף בערבית יהודית בשם "כַּאפִיָה אלעַאבְּדִין" (תורגם לעברית בשם "המספיק לעובדי השם"). חלקו הראשון של החיבור, העוסק בהלכה ובטעמי המצוות, לא הגיע לידינו, אולם חלקו השני העוסק בדרך החסידות הגיע לידינו, וניתן למצוא בו דברי מוסר ופרשנות המקרא וחז"ל ברוח הסופיות.[22] בהכרזתו בפה מלא על ההגשמה של הסופים המוסלמים את האידיאל הנבואי, בולט רבי אברהם לעומת הוגים יהודיים הקודמים לו כדוגמת רבנו בחיי אבן פקודה, שלמרות שבספרו "חובות הלבבות" הושפע מההגות הסופית במידה מכרעת, נמנע מלהזכיר את מקורות ההשפעה שלו.[23] על בנו של ראב"ם, רבי עובדיה בן מימון (1265-1228) לא ידוע רבות מלבד שהיה מפורסם כחסיד ובעל נסתרות, ושחיבר ספר בשם "מאמר הבאר" (מַאקַלַה אלחַוְצִ'יַה) בו הוא מדמה את הלב לבאר שיש לטהר קודם שייכנסו לתוכו מימי החכמה. למרות שרבי עובדיה מסתמך על אביו וסבו במידה רבה, הגותו מתאפיינת במידה עמוקה יותר של מיסטיות.[24]
 הנגידים הבאים, רבי דוד ורבי יהושע, הלכו גם הם בדרך חסידי מצרים, ואולם לא ידוע בוודאות על חיבורים שחיברו ברוח זו. אולם אחרון הנגידים מצאצאי הרמב"ם, רבי דוד בן רבי יהושע המימוני (1409-1335 לערך), כתב ספר בשם "מורה הפרישות ומדריך הפשיטות" (אלמֻרְשִׁד אִלַי אלתַּפַרֻד ואלמֻרְפִד אִלַי אלתַּגַ'רֻד), ובתוכו נכלל מאמר מוסר בשם "מאקלה פי דרך החסידות". ספרו זה שואב ממקורות סופיים רבים, ואף מציין בשמם המפורש של מיסטיקנים סופים כדוגמת אל-חַלַאג', אל-קושַיירִיאל-מַכִּי, אל-ע'זאלי ואל-סוּהרְוַהרְדִי. לעומת אבותיו שהדגישו יותר את הפן הסגפני של דרך החסידות, רבי דוד נותן דגש רב יותר על שלמותו הרוחנית של היחיד ומסעו בדרך להפיכתו ל"אדם שלם". רבי דוד היה מצוי בקשר טוב עם המנהיגים הסופיים במצרים, כפי שניתן ללמוד ממכתב שנמצא בגניזה, בו פונה אישה לרבי דוד שיפעיל את קשריו עם השייח' הסופי מוחמד אלכּוּרַאנִי, כדי שימנע מבעלה לזנוח את משפחתו ולקבוע מגוריו בקרב הסופים.[25]

 
 

הערשלה

משתמש ותיק
יושב בשבת תחכמוני אמר:
הערשלה אמר:
מה הבעיה להעמיד את חטאו בשמחה שאינה נכונה, הרי כבר הביאו לעיל את דברי הבמב"ם בשביתת יו"ט הלכה טו וז"ל:
"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן. עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב".

כלומר השמחה היא התוכן הפנימי בעשיית המצוה וכשהיא איננה או גרוע מכך היא נמצאת במקומות שאינם עשייית מצווה הרי זה חטא גדול כלשונו וראוי להיפרע ממנו ע""כ.

לפי הפשט שלך זה הרבה פחות משמע מלשונו.
הרמב"ם שם הוא מאוד 'כללי', כמו הברכות והקללות עצמן, ובודאי לא שייך להעמיד את כל שכר העוה"ז ועונשו (שזה הנושא שם ברמב"ם) על שימוש לא נכון בשמחה, שזה ענין פרטי ומקומי לחלוטין.

עם מה שכתבת ש'השמחה היא התוכן הפנימי' אני מסכים לחלוטין, וכל השאלה כאן היא אם לפרש את השמה כמושג תחושתי/רגשי, או כהשגה שכלית שמגיעה עד ביטול רגש השמחה בכל דבר שהוא יכול להתבטא (כל עניני העולם) בצורה טוטאלית. וכפי שידוע לי ושאני רואה בדברי הרמב"ם (בעיקר במו"נ, וגם קצת בספר היד), שהנכון הוא כמו שאני כתבתי. וקח את הדוגמא של מיתת נשיקה שהרמב"ם מביא שם, שאהבת ה' מגיעה עד חוזק ההשגה ומתנתקת מהגוף, וזה אומר שבמהותה היא סותרת לגוף, ולהבנתי הדלה, במהלך של התיקון השלם שבגילוי מלכותו ית' בארץ, לא אמורה להיות תופעה כזו.

(אני מבין מאוד מה מפריע לך, וזה מפריע לי לא פחות, אולי אף יותר, אבל כשבאים לברר את משנת הרמב"ם, אין ברירה אלא לעשות זאת בצורה 'אובייקטיבית').
הנה לשון הרמב"ם שביקשת.

ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק נא וז"ל:
"וכבר בארנו בפרקים הקודמים שענין ידיעת השם היא השגתו, וכאלו אמר זאת השמירה באיש הזה היא בעבור שידעני וחשק בי אח"כ. וכבר ידעת ההפרש שבין אוהב וחושק, כי הפלגת האהבה עד שלא תשאר מחשבה בדבר אחר אלא באהוב ההוא, הוא החשק. וכבר בארו הפילוסופים כי הכחות הגופניות בימי הבחרות ימנעו רוב מעלות המדות, כ"ש זאת המחשבה הזכה העולה ביד האדם משלמות המושכלות המביאות לחושק השם יתעלה, כי מן השקר שתעלה ביד האדם עם רתיחת הליחות הגופניות, כי כל אשר יחלשו כחות הגוף ותכבה אש התאוות, יחזק השכל וירבה אורו ותזך השגתו וישמח במה שהשיג, עד כשיבא האיש השלם בימים ויקרב למות, תוסיף ההשגה ההיא תוספת עצומה, ותרבה השמחה בהשגה ההיא והחשק למושג, עד שתפרד הנפש מן הגוף אז בעת ההנאה ההיא". 

נתבונן בלשונו של הרמב"ם ונראה שהוא מזכיר בקטע מספר רגשות: אהבה, חשק, תאווה, שמחה והנאה.

לחדש שכל הרגשות הנ"ל הם רק השגות שכליות, זה נשמע לי קצת מוגזם.
ההסבר המניח את הדעת הוא שכשהרגשות נוצרים ע"י השגות שכליות הם הדבר המושלם ביותר והיא הנשיקה שהוא מדבר עליה.

ד"א האם ידוע לך בעולם הפסיכולוגי ההבדל בין הגישה הדינמית לגישה ההכרנית?
א"כ מה נראית לך דעת הרמב"ם?
 

הערשלה

משתמש ותיק
הערשלה אמר:
יושב בשבת תחכמוני אמר:
הערשלה אמר:
מה הבעיה להעמיד את חטאו בשמחה שאינה נכונה, הרי כבר הביאו לעיל את דברי הבמב"ם בשביתת יו"ט הלכה טו וז"ל:
"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן. עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב".

כלומר השמחה היא התוכן הפנימי בעשיית המצוה וכשהיא איננה או גרוע מכך היא נמצאת במקומות שאינם עשייית מצווה הרי זה חטא גדול כלשונו וראוי להיפרע ממנו ע""כ.

לפי הפשט שלך זה הרבה פחות משמע מלשונו.
הרמב"ם שם הוא מאוד 'כללי', כמו הברכות והקללות עצמן, ובודאי לא שייך להעמיד את כל שכר העוה"ז ועונשו (שזה הנושא שם ברמב"ם) על שימוש לא נכון בשמחה, שזה ענין פרטי ומקומי לחלוטין.

עם מה שכתבת ש'השמחה היא התוכן הפנימי' אני מסכים לחלוטין, וכל השאלה כאן היא אם לפרש את השמה כמושג תחושתי/רגשי, או כהשגה שכלית שמגיעה עד ביטול רגש השמחה בכל דבר שהוא יכול להתבטא (כל עניני העולם) בצורה טוטאלית. וכפי שידוע לי ושאני רואה בדברי הרמב"ם (בעיקר במו"נ, וגם קצת בספר היד), שהנכון הוא כמו שאני כתבתי. וקח את הדוגמא של מיתת נשיקה שהרמב"ם מביא שם, שאהבת ה' מגיעה עד חוזק ההשגה ומתנתקת מהגוף, וזה אומר שבמהותה היא סותרת לגוף, ולהבנתי הדלה, במהלך של התיקון השלם שבגילוי מלכותו ית' בארץ, לא אמורה להיות תופעה כזו.

(אני מבין מאוד מה מפריע לך, וזה מפריע לי לא פחות, אולי אף יותר, אבל כשבאים לברר את משנת הרמב"ם, אין ברירה אלא לעשות זאת בצורה 'אובייקטיבית').
הנה לשון הרמב"ם שביקשת.

ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק נא וז"ל:
"וכבר בארנו בפרקים הקודמים שענין ידיעת השם היא השגתו, וכאלו אמר זאת השמירה באיש הזה היא בעבור שידעני וחשק בי אח"כ. וכבר ידעת ההפרש שבין אוהב וחושק, כי הפלגת האהבה עד שלא תשאר מחשבה בדבר אחר אלא באהוב ההוא, הוא החשק. וכבר בארו הפילוסופים כי הכחות הגופניות בימי הבחרות ימנעו רוב מעלות המדות, כ"ש זאת המחשבה הזכה העולה ביד האדם משלמות המושכלות המביאות לחושק השם יתעלה, כי מן השקר שתעלה ביד האדם עם רתיחת הליחות הגופניות, כי כל אשר יחלשו כחות הגוף ותכבה אש התאוות, יחזק השכל וירבה אורו ותזך השגתו וישמח במה שהשיג, עד כשיבא האיש השלם בימים ויקרב למות, תוסיף ההשגה ההיא תוספת עצומה, ותרבה השמחה בהשגה ההיא והחשק למושג, עד שתפרד הנפש מן הגוף אז בעת ההנאה ההיא". 

נתבונן בלשונו של הרמב"ם ונראה שהוא מזכיר בקטע מספר רגשות: אהבה, חשק, תאווה, שמחה והנאה.

לחדש שכל הרגשות הנ"ל הם רק השגות שכליות, זה נשמע לי קצת מוגזם.
ההסבר המניח את הדעת הוא שכשהרגשות נוצרים ע"י השגות שכליות הם הדבר המושלם ביותר והיא הנשיקה שהוא מדבר עליה.

ד"א האם ידוע לך בעולם הפסיכולוגי ההבדל בין הגישה הדינמית לגישה ההכרנית?
א"כ מה נראית לך דעת הרמב"ם?
@יושב בשבת תחכמוני  מה דעתך על סוף דברי?
 
 
הערשלה אמר:
ד"א האם ידוע לך בעולם הפסיכולוגי ההבדל בין הגישה הדינמית לגישה ההכרנית?
לצערי לא ידוע לי (מלבד עלעול בהמכלול, אני לא מחשיב זאת לידיעה, מהיכרות עם המושגים אותם אני כן מכיר וההשואה למה שכתוב שם...)

הערשלה אמר:
א"כ מה נראית לך דעת הרמב"ם?
את הקשר בין דברי הרמב"ם שהוזכרו באשכול לגישות אלו בפסיכולוגיה לא עלתה בידי להבין (אני לא בטוח שרק בגלל מה שכתבתי בשורה הקודמת, אבל יתכן).

ככלל, לפי מה שאני יודע, ממה שציטטתי לעיל ועוד, האדם השלם במשנת הרמב"ם הוא היודע ומכיר את בוראו בשכלו - שהוא החלק השמיימי שבאדם, וכל החומר (שזה כולל את כל העולם וכל ענייני הגוף, מעשים תחושות ורגשות ומה לא) הוא רק הדברים שמרחיקים את האדם משלמותו, וכל התורה לפי זה היא בניית מערכת איזון שמחד גיסא מקיימת את הנשמה שבגוף ולא מושכת אותה אחרי שקיעה בחומר, ומאידך גם הגוף שהוא בית הקיבול של הנשמה מתקיים ולא נפסד ומאבד ממילא את הנשמה השוכנת בקרבו.
תאמר מיד - לפי זה נמצא שהתורה כולה אינה אלא סוג של 'דיעבד' מכורח המצב שנוצר, ועוד תאמר - הבריאה כולה אם כן למה? לא יודע. (אכן, מאז ימי הרמב"ם כבר זרמו מים רבים במחשבת היהדות).
 

הערשלה

משתמש ותיק
יושב בשבת תחכמוני אמר:
הערשלה אמר:
ד"א האם ידוע לך בעולם הפסיכולוגי ההבדל בין הגישה הדינמית לגישה ההכרנית?
לצערי לא ידוע לי (מלבד עלעול בהמכלול, אני לא מחשיב זאת לידיעה, מהיכרות עם המושגים אותם אני כן מכיר וההשואה למה שכתוב שם...)
הערשלה אמר:
א"כ מה נראית לך דעת הרמב"ם?
את הקשר בין דברי הרמב"ם שהוזכרו באשכול לגישות אלו בפסיכולוגיה לא עלתה בידי להבין (אני לא בטוח שרק בגלל מה שכתבתי בשורה הקודמת, אבל יתכן).

ככלל, לפי מה שאני יודע, ממה שציטטתי לעיל ועוד, האדם השלם במשנת הרמב"ם הוא היודע ומכיר את בוראו בשכלו - שהוא החלק השמיימי שבאדם, וכל החומר (שזה כולל את כל העולם וכל ענייני הגוף, מעשים תחושות ורגשות ומה לא) הוא רק הדברים שמרחיקים את האדם משלמותו, וכל התורה לפי זה היא בניית מערכת איזון שמחד גיסא מקיימת את הנשמה שבגוף ולא מושכת אותה אחרי שקיעה בחומר, ומאידך גם הגוף שהוא בית הקיבול של הנשמה מתקיים ולא נפסד ומאבד ממילא את הנשמה השוכנת בקרבו.
תאמר מיד - לפי זה נמצא שהתורה כולה אינה אלא סוג של 'דיעבד' מכורח המצב שנוצר, ועוד תאמר - הבריאה כולה אם כן למה? לא יודע. (אכן, מאז ימי הרמב"ם כבר זרמו מים רבים במחשבת היהדות).
אתה מחשבן יפה!

לדעתי כל הצורה הזאת שמתייחסת לרגשות ולדחפים כמשהו גשמי שמרחיק את האדם משלמות, זה מתאים יותר להשקפה הנוצרית הרואה את ההתנזרות כנעלית ונכונה יותר.
לא נראה לי שדעת תורתו של הרמב"ם היתה כזאת.
לא כתוב ברמב"ם שאדם צריך להיות פרוש מהעולם הזה, כפי שכתבתי לך לעיל והמקורות שהבאתי שהוא וודאי לא רואה את הרגשות כמרחיקים את האדם מהשלימות.

זה המקום להוסיף את ההבדלים בין הגישות הפסיכולוגיות שהזכרתי לעיל.
הדינמית - רואה ברגשות עובדות קיימות שאדם תקין מדחיק אותם (או מכיל אותם ע"י טיפול).
ההכרנית - רואה ברגשות תוצר של הסתכלות והתייחסות על האדם על המציאות שפוגש.

הגישה ההתנזרותית (הנוצרית) מתאימה לגישה הדינמית ולכן כל מה שנותר הוא להדחיק רגשות ודחפים שליליים.
בגישה של עבודת ה' כפי שהזכרתי לעיל בדברי הרמב"ם אין צורך ואין מטרה להדחיק את הרגשות והדחפים, אלא לתפוס שכלית את המציאות וממילא ייווצרו רגשות ודחפים נכונים.

מה דעתך?
 
הערשלה אמר:
לדעתי כל הצורה הזאת שמתייחסת לרגשות ולדחפים כמשהו גשמי שמרחיק את האדם משלמות, זה מתאים יותר להשקפה הנוצרית הרואה את ההתנזרות כנעלית ונכונה יותר.
לא נראה לי שדעת תורתו של הרמב"ם היתה כזאת.
לא כתוב ברמב"ם שאדם צריך להיות פרוש מהעולם הזה, כפי שכתבתי לך לעיל והמקורות שהבאתי שהוא וודאי לא רואה את הרגשות כמרחיקים את האדם מהשלימות.
לכאורה זה לא מדויק, כי בהשקפה היהודית <גם אליבא דהרמב"ם> האדם צריך להשתמש בעוה"ז בגבול, והמטרה של כל זה <כדברי הרמב"ם> היא כדי להעמיד את האדם על הדרך האמצעית, ולא כנצרות שנותנת הדרכה מעשית לפרוש מהעולם בצורה מוקצנת.

עם זאת, עדין יש כאן, לכאורה, בעיה 'עקרונית', כי עדיין העולם מצד עצמו נתפס כדבר שלילי (וכפי שהזכרת, זו השקפת הנצרות), ואין כאן אלא הכרח להעמיד את האדם על מתכונתו הממוצעת כדי שנשמתו תוכל לתפקד, אבל לא משהו 'בעצם'.
ויתירה מכך, אם אינני טועה הרמב"ם מזכיר איפשהו במו"נ (כנראה) את מרע"ה שפירש מן האשה (ואולי גם את בן עזאי? בזה אני כבר ממש לא בטוח) כשיא השלמות, וזה בהחלט מקשה עוד יותר על הענין.

הערשלה אמר:
זה המקום להוסיף את ההבדלים בין הגישות הפסיכולוגיות שהזכרתי לעיל...
שוב, אינני מכיר ומתמצא, אבל מקופיא זה בהחלט נראה מקביל.
ויש לי אכן להוסיף מעט מדברי הרמב"ם, ודוקא בספר היד, שלענ"ד טמון בו גם מעקרון זה שאתה מכנה 'הגישה הדינמית'
רמב"ם הלכות דעות פרק ז
הנוקם מחבירו עובר בלא תעשה שנאמר לא תקום, ואף על פי שאינו לוקה עליו דעה רעה היא עד מאד, אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מדותיו על כל דברי העולם שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי ואינן כדי לנקום עליהם
 

ובכן

משתמש ותיק
יושב בשבת תחכמוני אמר:
... ממה שציטטתי לעיל ועוד, האדם השלם במשנת הרמב"ם הוא היודע ומכיר את בוראו בשכלו - שהוא החלק השמיימי שבאדם, וכל החומר (שזה כולל את כל העולם וכל ענייני הגוף, מעשים תחושות ורגשות ומה לא) הוא רק הדברים שמרחיקים את האדם משלמותו...
ממה שצוטט לעיל בדין ודברים שעברו [ועוד], לא אוכל להסכים עם דבריך שהכללת את הרגשות במה שמרחיק את האדם משלימותו.
 
 
חלק עליון תַחתִית