הסופר רבי דוד זריצקי מספר גם הוא זכרונות על החפץ חיים: החפץ חיים ז"ל נחרת בזכרוני, קטן קומה, יושב כפוף ליד השולחן המוארך, עטוף טלית ועטור בתפילין, כשפניו אינן נראות, מלבד זקנקנו הלבן שמבהיק מבין קיפולי הטלית. ואני אז ילד קטן. מיד לאחר בר המצוה הביאוני לראדין, ישיבתו הגדולה, ששמה הלך בזמן ההוא מסוף העולם היהודי ועד סופו, כדי ללמוד בישיבה הקטנה. כילד קטן לא הבנתי כלום משיחותיו, השיחות שאחר כך, במשך השנים, עשו חריש עמוק בליבי, והן, שיחות אלה, עמדו לי להחזיק מעמד, ולשמור על צלם האלקים שבי, בשנות השואה דחוסות הנסיונות. שרטוטו של הבית עדיין שמור בזכרוני, כאילו ראיתיו לנגד עיני. בית נמוך, כמרבית הבתים בעיירות וכפרים ברוסיה ובליטא. הוא היה בנוי קורות עץ בלתי מהוקצעות. הוא היה פתוח תמיד, נכנסו אליו מיד מן הרחוב, לא היה לו מרפסת או פרוזדור, לא היה שמש או גבאי שהרשה, או לא הרשה, להיכנס, רצית להיכנס? עליך היה לפתוח את הדלת ולהיכנס. בחדרו לא נמצאו אלא שולחן פשוט, ספסל שינה הקרוי באידיש "שלאף באנק", ששימש מיטה בלילה וספסל ביום, כמה שרפרפים ומדף קטן לספרים עשוי קרשים דקים. זה היה, כמדומני, כל הריהוט בחדר זה, שבו ישב, למד, ובו בקרו המון אנשים. החדר היה מסויד, שום קישוט אחר, שום תמונה או ציור. ב. ..
.ובכלל גורלו של הזולת נגע בלבו כאילו הוא גורלו. ומספר רבי דוד זריצקי: קבלתי מברק מהורי כי אחותי בארגנטינה חלתה קשה. מהרתי לביתו, נגשתי לבחור ששימש אותו, והוא אז כבר למעלה מתשעים והיה צורך לעזור לו להתלבש, להתפשט ועוד, סיפרתי לבחור הזה את צרתי ובקשתי שיבקש מרבנו הגדול ברכת 'רפואה שלמה' לחולה ראשקה בת שיינדל. ניגש אליו הבחור שקראו לו ר' לייב, וצעק לו באזנו, משום שאז הוא כבר היה כבד שמיעה, אגב, זה היה המום היחידי שלו בשנות הזקנה. הוא אמר לו באזנו: "כאן נמצא ילד בישיבה הקטנה, שאחותו חולה מאד וזקוקה לרפואה שלמה". החפץ חיים ז"ל הרים את ראשו והסתכל עלי, ואז ראיתי לראשונה, כך נדמה לי, את עיניו. היו לו עינים שבהם היה מבט בלבד, הסתכלות על טהרת העין, ללא תערובת כלשהי, בבחינת 'טהור עינים'. הוא ליטפני כמה פעמים במבטו זה, ושאל: "היכן היא?" "בארגנטינה", עניתי לו. הוא השפיל מבטו, ולתדהמתי ראיתי דמעות ניגרות מעיניו, ומרטיבות את הטלית. הדמעות זלגו כמעט בשטף, הוא התייפח בבכיו וטען לעצמו: "רבונו של עולם, נשמה יהודית כשרה התגלגלה 6 למקום נידח זה, למרחקים עצומים, והיא שוכבת עכשיו על ערש דווי, ואולי אין מי שיגיש לה להחיות את נפשה, וי, וי, מי ידאג לה, אוי וי..." יתכן וברגעים גדולים אלה חדרה אלי ההכרה מה גדול האיש הזה, האיש המסוגל למסור בשביל אחרים את הכל, אף את דמעותיו האמיתיות, כלומר: דמעות האדם שהוא בוכה על עצמו, למסרן לאחרים.
זכורני, פעם חזרתי מארוחת הבוקר לישיבה, ודרכי עברה ליד ביתו, כתמיד. הוא ישב על כסא ליד הדלת ושמש הבוקר חיממה את גופו הדל. על ידו עמדו כמה מבחורי הישיבה, שכן, מי שעבר וראה את רבנו הגדול יושב ולא התעכב קימעא? התעכבתי גם אני. מכיון שצעיר הייתי לא העזתי לעמוד ממש על ידו, אלא בריחוק מה. והנה התקרב שואב המים של העיירה, ר' אלתר שמו, יהודי פשוט, ירא שמים, שהיה משמש בחיבה גדולה תלמידי חכמים, הוא היה נוהג לקום מלוא קומתו אף בפני נער בישיבה הקטנה, אולם, אתם יודעים, מי שם לב לשואב מים פשוט בעיירה, ובעיירה כמו ראדין שהיתה כולה מלאה חכמים וסופרים? וכשר' אלתר זה ראה את החפץ חיים, מיד, כמובן, קד קידה עמוקה, עד כדי כך שזקנו כמעט וטאטא את אבני הסמטה, ואמר בקול מלא הכנעה, ובקול כמעט בוכה מרוב תשוקה: "אגוטינקער מארגן אויף אייך, רעבינקע!" כלומר, "צפרא טבא עליך, רבי!" הרים רבנו הגדול את עיניו, וראה את ר' אלתר, נענע לו בראשו עד שהוא עבר תוך כדי קידה, ולאחר שעבר מעל פנינו, אמר לעומדים סביבו: "מקנא אני בעולם הבא של ר' אלתר!" כעת, אינני זוכר בדיוק, אם הוא אמר שהוא מקנא בעולם הבא של ר' אלתר, או, "כמה עולם הבא יש לו, לר' אלתר זה!" אולם, מכל מקום, דברים אלו זעזעו את כולנו, היו לפלא, כי אלה היו מילים גדולות מאד. ר' אלתר אמנם היה ירא שמים, ירא שמים גדול, אבל לא עד כדי כך. והנה, פעם הזדמנתי בהשכמת בוקר של חורף לבית המדרש של העיירה. אני עומד שם, היה עדיין חושך וכפור ברחוב, והנה עולה באזני קול תפילה מהול בכי. התפילה היתה כה לבבית והבכי כה יהודי, עד שעמדתי משתומם, הרי לא ראיתי אדם בבית המדרש ומסביבו. התחלתי לחפש, והרגשתי שהקול מגיע אלי מן המרתף, המרתף בו נמצאו הארובות הגדולות של בית המדרש, ושם היה יושב תמיד מסיק התנורים, ומחמם את התנורים לקראת המתפללים הראשונים. פתחתי את הדלת שהובילה למרתף, וראיתי את ר' אלתר זה, שהוא הוא היה מסיק התנורים בזמן ההוא. ישב לו ר' אלתר כפוף כפקעת ליד הארובה, קורא תהילים לאור הלהבה של התנור הגדול, ומתמוגג בדמעות. ואז הבנתי כיצד מסוגל האדם הגדול ביותר להבין לנפשו של האדם הפשוט. ואז הבנתי כי דוקא משום שהוא אדם גדול מאד, מסוגל הוא להבין נפשו של האדם הקטן מאד, והרי בזה גדולתו של כל אדם גדול. )מתוך הקלטה, כנראה באלול תשכ"ג(