סיפורים מופלאים על בני־התורה הַמְסֻלָּאִ֖ים

דניאלי

משתמש ותיק
E. W אמר:
יתכן שאני טועה...אבל פשיטא לי שהח"ח והחזו"א והגר"א גניחובסקי זצוק"ל לא היו מנפנפים כך איש מסכן פגוע שרוצה קצת לשתף אותך ולפרוק מעליו את צערו בטוענה של ביטול תורה....
פשיטא לי שהם היו מספיק פיקחים כדי לנפנף אותו בלי שהוא יפגע...
יש הרבה דרכים לעשות כן, כגון לרפד אותו בהמון מחמאות ושבחים...
גם ראיתי כן אצל גדו"י, וגם בעצמי אני יכול לומר מנסיון שיש כאלה מסכנים שפורקים את ליבם ולא גומרים לעולם, מתקשרים ובאים בשעות לא שעות, ותורה מה תהא עליה וכן שאר מצוות ובני הבית.. 
אז מצד א' צריך לתת עיניו וליבו לצור בצרתם של ישראל, ומצד שני כל ערום יעשה בדעת מתי הוא מחויב ע"פ תורה ומתי הוא יכול להתחמק...
 

לילה כיום יאיר

משתמש ותיק
E. W אמר:
יתכן שאני טועה...אבל פשיטא לי שהח"ח והחזו"א והגר"א גניחובסקי זצוק"ל לא היו מנפנפים כך איש מסכן פגוע שרוצה קצת לשתף אותך ולפרוק מעליו את צערו בטוענה של ביטול תורה....
כשהייתי בחור בישיבה קטנה שמעתי שיחה מת"ח אחד, שאמר שהתורה הרי חשובה ביותר, וכמו שבניתוח אם יכנס אחד וינסה לדבר עם המנתח הוא יסלק אותו מבלי להתייחס אליו, כן צריך להיות בלימוד תורה, אם בחור בא אליך לדבר איתך, צריך להתייחס אליו כאילו הוא מפריע לך עכשיו בניתוח מוכרב..
באתי לאאמו"ר שליט"א וסיפרתי לו מה אמר אותו ת"ח, אמר לי אבי שליט"א, הוא צודק שללמוד תורה זה כמו ניתוח, אולם יש לדעת שגם יחס לחבר זה גם כמו ניתוח
 
 

יאיר1

משתמש ותיק
לילה כיום יאיר אמר:
E. W אמר:
יתכן שאני טועה...אבל פשיטא לי שהח"ח והחזו"א והגר"א גניחובסקי זצוק"ל לא היו מנפנפים כך איש מסכן פגוע שרוצה קצת לשתף אותך ולפרוק מעליו את צערו בטוענה של ביטול תורה....
כשהייתי בחור בישיבה קטנה שמעתי שיחה מת"ח אחד, שאמר שהתורה הרי חשובה ביותר, וכמו שבניתוח אם יכנס אחד וינסה לדבר עם המנתח הוא יסלק אותו מבלי להתייחס אליו, כן צריך להיות בלימוד תורה, אם בחור בא אליך לדבר איתך, צריך להתייחס אליו כאילו הוא מפריע לך עכשיו בניתוח מוכרב..
באתי לאאמו"ר שליט"א וסיפרתי לו מה אמר אותו ת"ח, אמר לי אבי שליט"א, הוא צודק שללמוד תורה זה כמו ניתוח, אולם יש לדעת שגם יחס לחבר זה גם כמו ניתוח
 
ואין צריך לומר שאותו ת"ח היה לא חכם. אפשר שראה בקעה לגדור, שהרבה ביטלו ללא טעם.
ופשיטא שיש להתייחס בכבוד, בודאי לבחור שאינו חברותי וכו'.
וכן לגבי שבורי לב וכו'.
אך צריך גם חכמה בזה.
ובלי שכל ומחשבה בשום דבר אי אפשר.
 

כותר

משתמש ותיק
יחד כל שבטי ישראל אמר:
ברוב יועץ אמר:
דוד ריזל (הפרסומאי) אמר:
העוסק במצוה פטור מן המצוה.

אינו נוהג במצוות ת"ת.
אאל"ט הרב טועה.. ונוהג גם בת"ת שעיקרה במעשה
מי שאומר שאינו נוהג בתלמוד תורה עליו להביא מקור לכך.
 
 

חימקו

משתמש ותיק
דוד ריזל (הפרסומאי) אמר:
יחד כל שבטי ישראל אמר:
ברוב יועץ אמר:
אינו נוהג במצוות ת"ת.
אאל"ט הרב טועה.. ונוהג גם בת"ת שעיקרה במעשה
מי שאומר שאינו נוהג בתלמוד תורה עליו להביא מקור לכך.
'מי לא מודה רשב"י דמפסיקין ת"ת לעשות סוכה וליטול לולב, ולית ליה הלומד ע"מ שלא לעשות נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו' (ירושלמי שבת פ"א ה"ב)
 
 

לילה כיום יאיר

משתמש ותיק
למה זה תשאל לשמי אמר:
נניח אברך מאחר מידי יום לכולל. איחור קבוע. 15 דקות ביום. הכפל ב20 = 300 דקות בחודש, שהם 6 שעות בחודש! כעת, אם אברכות הייתה עבודה - מעולה - עבד פחות (כל עוד מדובר בהפסקה סבירה ומקובלת, באופן שאין חשש גזל ח''ו), אבל היות ואברך אינו עובד, אלא הקדיש את חייו נשמתו חלבו ודמו ללימוד התורה''ק, הלא ההפסד הוא נורא ואיום!.

 


מה הסיכוי שאברך שמחוייב לשמור סדרים, שזה מחייב אותו לרוץ כל בוקר מהכא להתם, ולהגיע לסדר א' מותש כולו (ולפעמים גם לפני ארוחת בוקר, או ארוחה לא מספקת ליישוב דעתו), יאהב את התורה? הלא לאותו אחד התורה היא משא שרק יחפש איך להיפטר ממנה?!
זה נכון שאם לא תהיה הקפדה על השמי"ס אז ילמדו פחות, אך הלימוד יהיה עם הרבה יותר חשק ושמחה, שזה העיקר בתלמוד תורה. משני טעמים: א' שכך היא עיקר המצוה, כמו שכתב רבינו אברהם מן ההר נדרים מ"ח "שעיקר המצוה היא השמחה והתענוג במה שמבין ומשיג בלימודו". ב' שכאשר אדם שמח בלימודו אז הוא אוהב את התורה, וזה מה שנותן לו את הדירבון ללמוד עוד ועוד.
 
 

יאיר1

משתמש ותיק
לילה כיום יאיר אמר:
למה זה תשאל לשמי אמר:
נניח אברך מאחר מידי יום לכולל. איחור קבוע. 15 דקות ביום. הכפל ב20 = 300 דקות בחודש, שהם 6 שעות בחודש! כעת, אם אברכות הייתה עבודה - מעולה - עבד פחות (כל עוד מדובר בהפסקה סבירה ומקובלת, באופן שאין חשש גזל ח''ו), אבל היות ואברך אינו עובד, אלא הקדיש את חייו נשמתו חלבו ודמו ללימוד התורה''ק, הלא ההפסד הוא נורא ואיום!.

 


מה הסיכוי שאברך שמחוייב לשמור סדרים, שזה מחייב אותו לרוץ כל בוקר מהכא להתם, ולהגיע לסדר א' מותש כולו (ולפעמים גם לפני ארוחת בוקר, או ארוחה לא מספקת ליישוב דעתו), יאהב את התורה? הלא לאותו אחד התורה היא משא שרק יחפש איך להיפטר ממנה?!
זה נכון שאם לא תהיה הקפדה על השמי"ס אז ילמדו פחות, אך הלימוד יהיה עם הרבה יותר חשק ושמחה, שזה העיקר בתלמוד תורה. משני טעמים: א' שכך היא עיקר המצוה, כמו שכתב רבינו אברהם מן ההר נדרים מ"ח "שעיקר המצוה היא השמחה והתענוג במה שמבין ומשיג בלימודו". ב' שכאשר אדם שמח בלימודו אז הוא אוהב את התורה, וזה מה שנותן לו את הדירבון ללמוד עוד ועוד.
 
שאלת שאלה.
התשובה
0%
אילו הייתה מנסח את זה כך: 'מה הסיכוי שהוא ישנא את התורה'.
הייתי מתלבט כמה אחוזים לתת לזה.
ולא רק מסברא, אלא מהתבוננות בסביבה.
אנשים מתמידים וטובים נופלים בזה באשמת השמירת סדרים.
ושמעתי בשם הגאון הגדול ר' מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל. אדם הולך ברחוב ורוצה לצבוט אברכים, מה הוא עושה? פותח כולל!
והדברים נוראים מאד מאד!!
והחכמה היא, לעשות מסגרת שאיננה לוחצת רק 'נוגעת לא נוגעת', שיהיה בה איזה מחייב, אבל לא לוחץ.... והחכם יעשה בדעת
 

המרן הירושלמי

משתמש רגיל
שמעתי סיפור מבהיל על אחד העילוים של ישיבת גרודנא שפעם בערב שבת אחרי שחרית החליט לכתוב חבורה על אחד הסוגיות הקשות נכנס לאוצר שנמצא במקלט (בבנין הישן) וכשגמר יצא כולו מאושר אם הדפים והעט בידו ומתחיל לעלות לכיון החדר להכין את עצמו לשב"ק ואז הוא רואה את בחורי הישיבה שהולכים מהבית מדרש לכיון החדר אוכל לסעודת שבת משתגעים ומתלעטים אחריה כפשוטו.....
 

זוטרא

משתמש ותיק
המרן הירושלמי אמר:
שמעתי סיפור מבהיל על אחד העילוים של ישיבת גרודנא שפעם בערב שבת אחרי שחרית החליט לכתוב חבורה על אחד הסוגיות הקשות נכנס לאוצר שנמצא במקלט (בבנין הישן) וכשגמר יצא כולו מאושר אם הדפים והעט בידו ומתחיל לעלות לכיון החדר להכין את עצמו לשב"ק ואז הוא רואה את בחורי הישיבה שהולכים מהבית מדרש לכיון החדר אוכל לסעודת שבת משתגעים ומתלעטים אחריה כפשוט
סיפור מחריד ומצמרר,
אאל"ט ביקשו פה סיפורים מופלאים, האם לזה התכוון האוה"ח כשכתב משתגעים ומתלהטים?
 

כותר

משתמש ותיק
בשלמא אמר:
דוד ריזל (הפרסומאי) אמר:
מי שאומר שאינו נוהג בתלמוד תורה עליו להביא מקור לכך.
ויעויי' בברכ"י או"ח סי' לח אות ז' בארוכה.
 

ברכי יוסף אורח חיים סימן לח ס"ק ז
ז [א]. הגהה. פטורין מק"ש ותפילה ותפילין וכו'. הכי תניא בבריתא פ"ב דסוכה (כו א) לקיים דברי ר"י הגלילי שהיה אומר כל העוסק במצוה פטור מן המצוה. והיתה לבא'ר כשהן צריכין לעשות מלאכתן באותה שעה, כמבואר בדברי מרן בב"י מיסודן של ראשונים.
והרמב"ם השמיט הך בריתא. וכתב מרן בב"י שטעמו, דבירושלמי פ"ק דברכות (ה"ב) אמרו ר' יוחנן בשם רשב"י, כגון אנו שעוסקין בת"ת אפי' לק"ש אין אנו מפסיקין, ר' יוחנן אמרה על גרמיה כגון אנו שאין עסוקים בת"ת אפילו לתפלה אנו מפסיקין, אתיא דרבי יוחנן כרבי חנינא בן עקיבא דתני כותבי סתו"ם מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפילה, ר"ח ב"ע אומר כשם שמפסיקין לק"ש כך מפסיקין לתפלה ותפילין וכו'. וכיון דלדברי הכל לפי הירושלמי אין כותבי סתו"ם פטורין מתפילין, דלא פטר ת"ק אלא מתפלה דרבנן, אבל לכל מצוה דאוריתא מפסיקין, לא פסק כבריתא דתלמודין, דשום תנא דס"ל כר"י הגלילי קתני לה, ופליגי עליה חכמים, עכ"ל. וכאשר ירדוף הקור'א בדברי מרן הללו הדברים מוכיחים דהרמב"ם לא ס"ל כר"י הגלילי דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, ובריתא דתלמודין נדחה קראו לה דאתיא כר"י הגלילי. וקשה דהרמב"ם פסק פ"ו דסוכה (ה"ד) דשלוחי מצוה פטורין מסוכה, כסתם משנה דפרק הישן (סוכה כה א). וכתב הה"מ שם דבכל גוונא פטירי דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. וכן משמע ממ"ש הרמב"ם פ"ד דק"ש (ה"א). גם פ"ו דממרים (הי"ג) כתב הרמב"ם דגבי כבוד או"א שאין מבטלין מצוה מפני מצוה. ומרן שם בכ"מ אתא ואייתי בידיה בסתמא דברי הר"ן (קדושין יג א) ורש"י (שם לב א ד"ה אבא אומר) דהעוסק והתחיל במצוה פטור ממצוה אחרת, אף שהאחרת אי אפשר לעשותה על ידי אחרים. גם פט"ו דאישות כתב הרמב"ם שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ובכמה דוכתי בתלמודין הלכה רווחת דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, ומהם שילהי פרק משוח מלחמה (סוטה מד ב) משמע דכ"ע אית להו הא דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ואיך מרן שפר קדמיה למימר דהרמב"ם דחי האי דר"י הגלילי מכח הירושלמי, במקום דבגמרין הלכה זו יוצאה בהינומא תורה שלימה, והרמב"ם פסקה (פ"ד ק"ש ה"א).ה
ותו איכא למיקם בהא דהירושלמי, דהיכי קאמר דאתיא דרבי יוחנן כרחב"ע דמחייב לכותבי סת"ם בכל המצוות, והרי סתם משנה היא דשלוחי מצוה פטורין מסוכה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, ור"י סבר הלכה כסתם משנה (שבת מו. וש"נ). ובשגם זימנין דמשכחת דקאמר בתלמודין אמוראי נינהו אליבא דר"י, הוא תירוץ דחוק, כמתבאר ממאי דכתבינן בעניותין בפתח השער ספרי הקטן שער יוסף, ומדבריו של גדול הדור מהר"י בר דוד בקונטרס מקואות, ע"שו.
ואפשר לישב דמודה הירושלמי דגם רבי יוחנן אית ליה האי כללא דעוסק במצוה פטור מן המצוה. וגם רחב"ע גופיה הכי סבר. אך בחלקו'ת בין כותבי סת"ם ועוסקים בתורה, למצוות אחרות. דכי אמרו רבנן העוסק במצוה פטור מן המצוה, היינו במצוה שעוסק בה עתה שאינה תדירית אצלו כל הימים, אמטול הכין אמור רבנן בטעמא דהשתא דעסיק בהא פטיר מאידך, ומצוה דעסיק בה מגנא לבטולי אחריתי, כי לימים עוד העוס'ק אשר עס'ק בההיא אחריתי, ופוטרת זו. ואולם בתלמוד תורה וכותבי סת"ם הן הנה היו תמידין כסדרן, ולעולם בעת שהם פנויים מצורכי גופם עסקי בהו, אשר פיהם דברה תורה והיד כותבת סת"ם, ובהני אי פטרינן להו ממצוה אחרת נמצא כי לעולם פטורין מכל המצוות, ולא משכחת שיקיימו שום מצוה, וכגון זו לא אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה. ואי אתמר אתמר פרט למזומן, שנזדמנה לו מצוה לפי שעה, כמדובר. וזה דעת רחב"ע, וקאמר בירושלמי דר' יוחנן דמחייב לעוסק בתורה שיבטל מת"ת, אף דמברך ועסיק בה מאהבה אשר אהבה, בריא בחיובא, ומפסיק לתפלה, מתאמרא כותיה דגברא רבא רחב"ע, דכגון מצות ת"ת כותבי סת"ם לא אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה, אלא כגון ההיא דשלוחי מצוה ודכוותא. ואפשר שזו היתה כוונת מרן, דהרמב"ם פסק כירושלמי בזה, דההיא בריתא דתלמודין איזה תנא דסבר כר"י הגלילי בכל מילי קתני לה, ורבנן פליגי, דבכגון זו לא אמרו העוסק וכו'. והוא דוחק בלשון מרן.
ואתהלכה ברחבה כי עתה ארחיב הדיבר עוד מעט, דהרמב"ם גם מתלמוד דידן הכריח דהך בריתא דפרק הישן דכותבי סת"ם, לאו דסמכא היא, דחזינן דפ"ק דשבת (יא א) אמתני' דמפסיקין לק"ש מייתי מימרא דר' יוחנן דכגון אנו מפסיקין בין לק"ש בין לתפילה. וליכא מאן דפליג עליה. גם פ"ק דמ"ק (ט ב) רמו קראי דכל חפצך, וכל חפצים. ומשני, כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים וכו'. ומשמע דאף דעוסק בת"ת יפסוק למצוה שאי אפשר להעשות על ידי אחרים, וכדמשמע התם מרש"י ותוספות והרמב"ם פ"ג דתלמוד תורה (ה"ד). והרי קיימא לן העוסק במצוה פטור מן המצוה, ולא פלוג בין אפשר לעשותה ע"י אחרים אי לא, ומשמע דכיון דכבר עוסק בה פטור מאחרת, וכמ"ש הריטב"א הר"ן פ"ק דקידושין. וקשי'א הלכתא אהלכתא. ומוכרח לחלק כמו שחלקנו, דשאני מצוה הבאה מעת לעת ואינה תדירית, למצוה שהיא תדירית, דחובת גברא יום ליום יביע ולילה ללילה יחוה, אין נקי, ככל אשר דברנו. ודון מינה דכותבי סת"ם נמי דתדיר עסקי בזה, דינא הוא דמפסקי, ונקה לא ינקה מכל המצוות, דאי פטרת ליה משכחת לה שיהיו פטורין תדיר, אשר לא עלה עליהם עול מצוות כל ימיהם. ובכי הא לא אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה. וזה דבר השמיט'ה דהשמיט הרמב"ם דינא דכותבי סת"ם, דלאו הלכתא הוא, וכמ"ש מרן.
ואכתי פש גבן משום יתובי דעתא, דעת קדושים, הרי"ף (שבת ה א) והרא"ש (שבת פ"א סי' כו) והטור (סי' קו), וסיעתם, דפסקו הא דר' יוחנן, דמפסיק ת"ת לק"ש ותפלה. ופסקוח הא דעוסק במצוה פטור מן המצוה, ודין כותבי סת"ם דפטורין.
והטור בי"ד סי' ר"מ כתב א"ל אביו השקני מים ויש לפניו מצוה וכו'. ומשמע מלשונו דשתיהן לפניו, על דרך שדקדק הר"ן מדברי רש"י שם, דדוקא שתיהן לפניו, אבל אם התחיל בחדא פטיר מאידך, אף דאידך א"א לעשותה ע"י אחרים. ובסימן רמ"ו הביא דברי הרמב"ם פ"ג דת"ת, דפוסק תלמודו לקיים מצוה שאי אפשר להעשות ע"י אחרים. ואף על גב דשם נמי כתב היה לפניו עשיית מצוה ות"ת, עיניך תחזינה שכתב לא יפסוק מתלמודו וכו', יחזור לתלמודו. ומוכח דעסיק כבר בת"ת. ומ"ש ברישא, על כרחין הכי קאמר, היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה, שכבר הוא עוסק, אם אפשר לעשות ע"י אחרים לא יפסוק וכו'. וא"כ הבה נתחכמה בפסקי הלכות אלו, דמדין כותבי סת"ם וההיא דסי' ר"מ, משמע, דעוסק במצוה כבר פטור מאידך, אף דא"א לעשות ע"י אחרים. וקשיא מדין מפסיקין לק"ש ותפלה אף דעוסק בת"ת. וממ"ש סי' רמ"ו. ואין לחלק בין מצוה תדירית (וכו'), דדין כותבי סת"ם הוי תיובתין, שכן תדיר ידים עסקניות עושות מעין מלאכתן מכתב כתיבנן, ולא קריין ק"ש ולא מצלו לדעתם ז"ל.
ואפשר דהרי"ף והרא"ש והטור ושאר כנותהן סברי, דיש לחלק בין ת"ת למצוות, דדוקא לגבי מצוה אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה, אמנם בת"ת כיון דעיקר התורה ללמדנו מעשה המצוות, ולא המדרש הוא העיקר, וכל יקר תפארת גדולת ת"ת אינו אלא שמביא לידי מעשה. להכי פוסק מדברי תורה לקיים המצוות. וכן ראיתי בחידושי הר"ן כ"י למ"ק, שפירש דכשאפשר לעשות המצוה ע"י אחרים עוסק בתורה ולא במצוה, ואם לאו יעסוק במצוות ולא בתורה, דמעשה עיקר ולא המדרש, עכ"ל. והביאו הכותב (בעין יעקב). הרי דתלי טעמא דלא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. ותיסגי לן דלא מבטל תורה לסתם מצוה אפילו שאפשר לעשותה ע"י אחרים.
וכזה ראיתי להרא"ש בתוספותיו למ"ק כ"י שכתב וז"ל, וא"ת מאי איריא תורה אפילו מצוה נמי בכה"ג אל יפלס אלא יעשה המצוה שא"א להעשות ע"י אחרים. וי"ל דת"ת אצטריכא ליה, דסד"א כיון שהלמוד אינו אלא לצורך קיום המצוות יבטל ת"ת מפני כל המצוות, קמ"ל קרא ארח חיים פן תפלס, עכ"ל. ודע דהתם רמי קראי דארח חיים פן תפלס, וכתיב פלס, ומשני כאן במצוה וכו', וכתב הר"ן בחידושיו שהראב"ד פירשה דארח חיים הוא על התורה שלא יכריענה עם שום מצוה שהיא קודמת, ורמי דקרא אחרינא כתיב פלס וכו' ומשני כאן וכו'. ובזה מבוארים דברי הרא"ש. ולפי דרכנו למדנו דס"ד לבטל ת"ת מפני כל מצוה שבעולם, דעיקר התורה להבין ולהורות מעשה המצוות. ומתוך דברינו צדק יבחן דלא כהרב מגילת ספר עשין י"ב שכתב שהתוספות במ"ק דף ט' פליגי על הר"ן והריטב"א, שכתבו דאם כבר עוסק בכבוד אב ואם ואתרמי ליה מצוה אינו מניח כבוד אביו, דעוסק במצוה פטור מן המצוה, ולפי דעת התוס' אפי' כבר עוסק בתורה פוסק. והקשה על מרן בכסף משנה דבהל' ממרים הביא דברי הר"ן, ופ"ג דת"ת מדקדוק דברי הרמב"ם שם משמע להפך, ועוד האריך בזה.
ולפום מאי דכתיבנא לק"מ, ואין כאן מחלקת בין הר"ן והריטב"א להתוס', דהחילוק ברור בין מצות ת"ת לשאר מצוות, כמו שחילקנו. ומסתייעא מילתין מיסודן של ראשונים, הר"ן והרא"ש ככל אשר דברנוט.
ולדעת הרמב"ם מכח מה שהשמיט דין כותבי סת"ם דקמן עיקר החילוק בין מצוה תדירית כת"ת וכותבי סת"ם למצוה שאינה תדירית כדבר האמור מקדמי אר"ש, והוא חילוק מבואר.
וראיתי להרב מגן אברהם שכתב, ול"נ דהירושל' מיירי כשאפשר לקיים שתיהן, אבל כשא"א לקיים שתיהן פטור, וכ"מ דהא רחב"ע גופיה אמר בגמרא דפטור ובירושלמי אמר דחייב אלא צ"ל כמ"ש, עכ"ל. יש להשיב דהרי הירושלמי קאי אדינא דמפסיקין ת"ת לק"ש ותפלה, וקאמר דאתיא דרבי יוחנן כרחב"ע, והרי גבי ת"ת א"א לקיים שתיהן, דאלמלא ק"ש ותפלה גם אותה שעה היה עוסק בתורה, וחליף שעתא, ואף דאין תורתו אומנתו מי לא עסקינן במי שרוב היום לומד, והרי עברה אותה שעה. ומה גם דלר"י מי שתורתו אומנותו פוסק נמי לק"ש, והרי רחב"ע קאמר פרק הישן דכותבי סת"ם פטירי מק"ש נמי. ומ"ש עוד הרב דהרמב"ם סמך אדין עוסק במצוה, אין זו דרך הרב להשמיט דינים דנאמרו ונשנו בבבלי וירושלמי ותוספתא, ולסמוך אכללא, ומה גם בדין זה דיש מקום לומר דהבבלי וירושלמי פליגי. ועיין בתוספתא פ"ב דברכות. והרב הלבוש בדין זה ערבינו ותנינהו לדעת התוס' והר"ן בהא דהעוסק במצוה, והיו לאחדים בידו. והנם רחוקים כמבואר בבית יוסף.
 

לביא

משתמש ותיק
סיפור שבדידי הוה עובדא.

בעודי בחור ישיבה, היה אחד חדרי הלימוד שהייתי אחראי עליהם והיה לי עבורו מפתח.
יום שישי אחד אני נכנס לחדר ואני רואה שם אחד מהבחורים, יושב על שמו״ת עם תפילין מעשר בבוקר עד שלש-ארבע בצהריים.
וככה היה כל יום שישי.
 

לביא

משתמש ותיק
א. ת״ח שאני מכיר התפלל בביהכ״נ אחד בו הקהל הוא חצי בעלי בתים חצי בני תורה. הוא שם את המגבעת שלו על הכסא שלידו כיוון שלא חסרים מקומות. והנה בא איזה בעל בית מבוגר חייכן והתיישב לו על המגבעת, כשהבין אותו מבוגר שהוא יושב לו על המגבעת הוא רצה לבקש ממנו סליחה, אך הוא החזיר לו בחיוך ״שבת שלום״.

ב. עוד מעשה שבדידי הוה עובדה, פעם אחת ראיתי שני אברכים מדברים ד״ת מחוץ לביהכ״נ אחרי ערבית, זה היה לפני שנכנסתי לביהכ״נ לערבית שלאח״כ, כשיצאתי מהערבית (לאחר 20 דק׳) ראיתי אותם עדיין מדברים באותה סוגיא.

ג. אספר אחד גם על עצמי ברשותכם, ואבקש מה׳ יתברך לא להתגאות.
משפחת אשתי נמצא ביבנה, ופעם אחת הלכתי לבית מדרש אחד בליל ש״ק לתפילה. בקשו ממני לומר דברי תורה, מיותר לומר שלא הכנתי דבר והיה 10 דק׳ עד שיסתיים שיר השירים שאעלה לדרוש ולא עלה בלבי לסרב משום מה, זה היה שבת שמות ופתחתי את החומש, עברתי על רש״י וה׳ יתברך שם דבריו בפי ועליתי ודרשתי להם במשך רבע שעה.
 

שמעיה

משתמש ותיק
זוטרא אמר:
המרן הירושלמי אמר:
שמעתי סיפור מבהיל על אחד העילוים של ישיבת גרודנא שפעם בערב שבת אחרי שחרית החליט לכתוב חבורה על אחד הסוגיות הקשות נכנס לאוצר שנמצא במקלט (בבנין הישן) וכשגמר יצא כולו מאושר אם הדפים והעט בידו ומתחיל לעלות לכיון החדר להכין את עצמו לשב"ק ואז הוא רואה את בחורי הישיבה שהולכים מהבית מדרש לכיון החדר אוכל לסעודת שבת משתגעים ומתלעטים אחריה כפשוט
סיפור מחריד ומצמרר,
אאל"ט ביקשו פה סיפורים מופלאים, האם לזה התכוון האוה"ח כשכתב משתגעים ומתלהטים?
אכן כן.
והדברים מזכירים את הטרודים בדבר מצווה שטעו והוציאו בשבת את הד' מינים.
 
 

לביא

משתמש ותיק
שמעיה אמר:
זוטרא אמר:
המרן הירושלמי אמר:
שמעתי סיפור מבהיל על אחד העילוים של ישיבת גרודנא שפעם בערב שבת אחרי שחרית החליט לכתוב חבורה על אחד הסוגיות הקשות נכנס לאוצר שנמצא במקלט (בבנין הישן) וכשגמר יצא כולו מאושר אם הדפים והעט בידו ומתחיל לעלות לכיון החדר להכין את עצמו לשב"ק ואז הוא רואה את בחורי הישיבה שהולכים מהבית מדרש לכיון החדר אוכל לסעודת שבת משתגעים ומתלעטים אחריה כפשוט
סיפור מחריד ומצמרר,
אאל"ט ביקשו פה סיפורים מופלאים, האם לזה התכוון האוה"ח כשכתב משתגעים ומתלהטים?
אכן כן.
והדברים מזכירים את הטרודים בדבר מצווה שטעו והוציאו בשבת את הד' מינים.
 
או את רבי לוי יצחק מבדריטשוב שמרוב התלהטות לקיים מצוות ד׳ מינים שבר את הזכוכית בשביל להגיע לאתרוג ולא חלי ולא מרגיש.
 

בת עין

משתמש ותיק
זוטרא אמר:
המרן הירושלמי אמר:
שמעתי סיפור מבהיל על אחד העילוים של ישיבת גרודנא שפעם בערב שבת אחרי שחרית החליט לכתוב חבורה על אחד הסוגיות הקשות נכנס לאוצר שנמצא במקלט (בבנין הישן) וכשגמר יצא כולו מאושר אם הדפים והעט בידו ומתחיל לעלות לכיון החדר להכין את עצמו לשב"ק ואז הוא רואה את בחורי הישיבה שהולכים מהבית מדרש לכיון החדר אוכל לסעודת שבת משתגעים ומתלעטים אחריה כפשוט
סיפור מחריד ומצמרר,
אאל"ט ביקשו פה סיפורים מופלאים, האם לזה התכוון האוה"ח כשכתב משתגעים ומתלהטים?

כבר מצאנו בעירובין מג:
נחמיה בריה דרב חנילאי משכתיה שמעתא ונפק חוץ לתחום אמר ליה רב חסדא לרב נחמן נחמיה תלמידך שרוי בצער אמר לו עשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס
וכן בירושלמי ברכות פרק ה, א -
ריש לקיש מנהגו באוריתא סגין הוה נפיק ליה לבר מתחומא דשבתא והוא לא ידע, לקיים מה שנאמר (משלי, ה) באהבתה תשגה תמיד
 

לביא

משתמש ותיק
אמרתי אם לשתף את הסיפור הזה או לא, אם אנשים יאמינו לזה או לא, אך החלטתי בכ״א לשתף.

בדידי הוה עובדא, כשהייתי בישיבה והמשגיח העביר שיעור השקפה ומוסר פעם-פעמיים בשבוע, שמישהו שאל את המשגיח כך: כל בוקר [הוא] בתהליכי התעוררות (אותו אדם) [הוא] עולים סוגיות בראש מורכבות מאד, אך בפועל בקימה [הוא] לא זוכר מאומה. המשגיח אמר לאותו בחור שאותו אדם שיש לו סוגיות בראש כשהוא קם, זה אומר שהוא בדרגה רוחנית מאד גבוהה, וככל שיתעלה ככה גם הוא גם יזכור את הסוגיות האלו.

בכוונה הוספתי [] כי אותו בחור היה בחדר שלי, וכל בוקר שמעתי אותו ממלמל בלימוד דברים עמוקים לאין מצא. ומסתמא דיבר על עצמו.
 

כותר

משתמש ותיק
שמעתי סיפור, שתי שכנים רבו בנושא בניה, ואחד מהם יום אחד תפס את עצמו והחליט לוותר, לא שווה כזה מחלוקת בשביל 5 אלף ש"ח.
הוא היה צריך לשלם לקבלן 15 אלף הוא הוסיף עוד 5 אלף בשיק, סה"כ 20 אלף. ו5 האלף הנוספים היו על הקטע שהם רבו מי צריך לשלם.
גדלות וויתור, והסיפור עוד לא נגמר.
עובר תקופה ארוכה הוא מחכה שהשיק יפדה מחשבונו וזה לא נפדה. הוא שאל את הקבלן מתי הוא חושב לפדות את השיק, הוא אמר שהוא מסר אותו לקבלן הערבי .
אחרי בירור, נודע שהערבי הוסיף עוד 0 לשיק הוא חשב לקבל 200 אלף. הפקידה בבנק חשדה בזיוף, ומיד לחצה על לחצן קריאה לאבטחה.
הערבי הבין שהוא במצוקה ומיד קרע את השיק לגזרים לאבד ראיות.
האברך רצה לדעת שהוא לא חייב כלום עפ"י הלכה לקבלן היהודי, ורב אישר לו. שהיות והוא השתמש בשיק, והקבלן הערבי הזיק לעצמו הוא פטור. כך יצא שבמקום להפסיד 5 אלף הוא הרויח כאן בעולם הזה גם את ה15 שהיה צריך לשלם.
 

אשרי העם

משתמש ותיק
זוטרא אמר:
המרן הירושלמי אמר:
שמעתי סיפור מבהיל על אחד העילוים של ישיבת גרודנא שפעם בערב שבת אחרי שחרית החליט לכתוב חבורה על אחד הסוגיות הקשות נכנס לאוצר שנמצא במקלט (בבנין הישן) וכשגמר יצא כולו מאושר אם הדפים והעט בידו ומתחיל לעלות לכיון החדר להכין את עצמו לשב"ק ואז הוא רואה את בחורי הישיבה שהולכים מהבית מדרש לכיון החדר אוכל לסעודת שבת משתגעים ומתלעטים אחריה כפשוט
סיפור מחריד ומצמרר,
אאל"ט ביקשו פה סיפורים מופלאים, האם לזה התכוון האוה"ח כשכתב משתגעים ומתלהטים?


המחריד בזה הוא שעבר על איסור תוך כדי (או בגלל) שקיעותו בלימוד?

באמת שמעתי שסיפרו פעם לא' הגדולים על גדול אחד שדיבר בלימוד ליד הפח זבל, ורצו לומר שאולי מרוב שקיעותו בלימוד 'לא שם לב', ואותו גדול לא קיבל זאת, ואמר שלפני הכל זה יר"ש, וכיון שאותו גדול יש לו יר"ש על כרחך שראה את הפחים, ורק סבר להיתר מסיבות שונות.

ולמעשה יש לציין כבר להא דמצינו בירושלמי בברכות (פ"ה ה"א) דריש לקיש יצא מחוץ לתחום בשב"ק מחמת שקיעותו בלימוד [והעירו ע"ז דאין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים, רק שאי"ז מידי דאכילה, עי' תוס' גיטין ז, א].


רק כעת המשכתי בקריאת האשכול שם, וראיתי ש'בת עין' ציין כבר לדברי הירושלמי הנ"ל. ועמו הסליחה.
 
 

כותר

משתמש ותיק
יש לי סיפור שקורה מדי יום ביומו על ידי 200 לומדים.
פגשתי עכשיו את מי שמנהל לימוד משניות בחבורה שמסיימת כל יום את כל הש"ס משניות לע"נ נפטרים.
כל אברך מקבל צינטוק כל יום תזכורת ללמוד 10 דקות משניות ואח"כ הוא מחייג למערכת להודיע שהוא למד.
שאלתי אותו, מה מניע אברך ללמוד כל יום 10 דקות בתכנית המשניות.
והשיב לי ש:
1. לכל אברך שלומד יש זכות לקבל יום בשנה שכולם ילמדו לע"נ מי שהוא רוצה ללא עלות (לשם שמים).
2. שהאברך יודע שבתרומות שמתקבלות מממנים חונכים לתלמידים מתקשים. (לשם שמים).
 

לענ''ד

משתמש ותיק
דוד ריזל (הפרסומאי) אמר:
יש לי סיפור שקורה מדי יום ביומו על ידי 200 לומדים.
פגשתי עכשיו את מי שמנהל לימוד משניות בחבורה שמסיימת כל יום את כל הש"ס משניות לע"נ נפטרים.
כל אברך מקבל צינטוק כל יום תזכורת ללמוד 10 דקות משניות ואח"כ הוא מחייג למערכת להודיע שהוא למד.
שאלתי אותו, מה מניע אברך ללמוד כל יום 10 דקות בתכנית המשניות.
והשיב לי ש:
1. לכל אברך שלומד יש זכות לקבל יום בשנה שכולם ילמדו לע"נ מי שהוא רוצה ללא עלות (לשם שמים).
2. שהאברך יודע שבתרומות שמתקבלות מממנים חונכים לתלמידים מתקשים. (לשם שמים).
מדהים !!
אשריכם ישראל, ואכן חונך זה אחד הדברים שיכולים להציל הרבה נערים שלא מצליחים ללמוד לבד ואין להם בגלל זה טעם בלימוד. 

נ.ב. בשס יש 523 משניות ז"א שכל אחד לומד שני פרקים + ביום
(והנה אני עושה את מה שאני לא אוהב שקורה באשכול הזה ומסיט את הנושא...)
 
 

כותר

משתמש ותיק
לענ''ד אמר:
בשס יש 523 משניות
צ"ל פרקים.

כל אחד חוזר כל יום על אותם פרקים, הם מודפסים עבורו בדף עם למינציה. בגמר הלימוד הוא אמור לחייג למערכת.
אם הוא לא חייג יום אחד, יש אחד (שהוא כן מקבל תשלום) שמשלים את כל מה שאחרים החסירו.

 
 

לבי במערב

משתמש ותיק
פותח הנושא
שניאור אמר:
סיפור אישי:
עשיתי קנייה לפני החג העעל"ט, והבאתי איתי עגלה בכדי לקחת אותה הביתה, כשאני יוצא מהחניון עם עגלה עמוסה בכל טוב, עוצר לפני רכב והנהג מתחנן אלי: תכניס את הדברים לבאגז', שאלתי אותו: אתה לא מכיר אותי ואתה לא יודע לאן אני צריך, והוא שואג עלי בצחוק: מה זה העסק שלך, אמרתי לך להכניס תלמד פעם לציית למה שאומרים לך.
הכנסתי את כל הקנייה לרכב שלו, ואז אני נכנס למושב האחורי לשבת, ושוב הנהג צועק עלי, מה אתה לא יושב לידי, אני נראה לך כלב נושך?
התיישבתי לידו, ואז הוא שאל אותי איפה אני צריך, והתחלנו לנסוע.
בדרך הוא אמר לי כמה ווארטים יפים, ולפני הווארט הראשון הוא אמר לי מה אתה שותק כמו דג, אין לך משהו להגיד על החג המתקרב?
אחד הווארטים שהוא אמר היה ווארט עמוק, וכשהוא גמר את הווארט אמרתי פששש איזה ווארט יפה, ואז הוא אמר בצחוק, את הווארט כנראה לא הבנת, אבל את הפששש עשית במקום הנכון...
בקיצער היה שמח ועקשן כל הדרך.
כשהגענו לאזור שלנו הוא התעקש לקחת אותי עד הבית ממש, ואז נודע לי שהוא בכלל לא גר באזור והוא לא היה צריך להגיע לאזור שלי, ומחוסר נעימות הצעתי לו כסף לנסיעה, והוא ממש התבייש שיש לי בכלל הו"א לשלם לו ופשוט ברח לי בלי שאוכל לפחות להגיד לו תודה כמו שצריך.

יש אנשים טובים!

גילוי נאות, אני לא משתמש בטרמפים באופן כללי.
 

לבי במערב

משתמש ותיק
פותח הנושא
יושב אוהלים אמר:
אספר מעשה שהיה אצלי לפני הרבה שנים, שרצינו לעשות משהו שהי' גורם "אי נעימות" מסויימת לכמה מדיירי הבנין, ושאלתי רב אם מותר לי לעשות כן או לא.
הרב פסק לי שאבקש רשות מכל השכנים שזה נוגע אליהם. שאלתי אותו אם אני צריך לגשת לכל אחד בנפרד, או שאני יכול לתלות מודעה בבנין לבקש רשות מכל השכנים ביחד. ואמר לי שאני יכול לעשות את זה ע"י מודעה, אבל לא לכתוב "שמי שמתנגד שיכתוב את שמו", אלא לכתוב שמי שמתנגד שייצור אתי קשר להודיע לי.
כך עשיתי, (וכדי שאני אדע שכולם ראו את המודעה, כתבתי את השמות של כל אחד מהמשפחות שזה נוגע להם, וביקשתי במודעה שכשיקראו את המודעה ירשמו 'ווי' ליד השם שלהם (גם אם רוצים להתנגד, ואם רוצים להתנגד שייצרו אתי קשר), כל המשפחות הנ"ל רשמו ווי ולא קיבלתי התנגדות משום אחד מהם.
אחרי שבועיים (עוד לפני שהתחלתי לעשות את מה שרציתי לעשות) פגשתי את הרב הנ"ל והוא אומר לי "יש לי חשש לגבי מה שהור[י]תי לך לעשות - כיון שהתברר לי שאחת מהדיירים בבנין שנוגע אליהם הדבר היא אלמנה (אלמנה די צעירה שבעלה נפטר כמה שנים לפני כן), ויתכן שמפריע לה הדבר, ויתכן שהיא מתביישת להודיע לך שהיא מתנגדת לזה, (ובפרט שיתכן ששמעה שכל השאר לא התנגדו)."

כמובן שיש לדון על כל מקרה לגופו, רק רציתי לעורר שיתכן עוד כאלה מקרים שאף אם נראה לכאורה שכל השכנים מסכימים לפעמים יש לחשוש עדיין לא לעשות. (ולא כדאי לסמוך בזה על דעת עצמו שנוגע בדבר, אלא להתייעץ עם חכם).

[לכל אלה שסקרנים לדעת מה היה בסופ[ו] של דבר עם הסיפור שלנו, אז הנה: כששמעתי את דבריו של הרב מיד ירדנו מכל הענין, (אני לא הייתי מעוניין להתחיל כשיש חשבונות עם אלמנה), עד שיום אחד שאלה השכנה האלמנה את אשתי "מה קרה אם הדבר הזה שרציתם לעשות?" ואשתי התחמקה ואמרה ש"עלו כל מיני התלבטויות שבגללם בינתיים דחינו את הדבר". ואמרה האשה, שזה ממש חבל בגלל שזה היה יכול להיות דבר טוב מאוד בשבילנו, והציעה שאם זה עדיין נוגע למעשה, ויש לנו שאלות בביצוע הדבר אנחנו יכולים להתייעץ איתה, כיון שהיא בעצמה התעסקה בכזה דבר במקום אחר וכו' וכו'. חזרתי וסיפרתי לרב מה שאמרה האלמנה, והוא אמר שא"כ נראה שהיא באמת מסכימה בלב שלם ואפשר להמשיך בביצוע הדבר].
עד כאן הסיפור[.]
 

איש פשוט מאד

משתמש ותיק
הסתובב אדם לאסוף כסף אצלינו בכולל
אחד האברכים שיושב לידי, נתן לו את הכרטיס אשראי (דירקט שלו) וא"ל לגבות 4 ש"ח.
שאלתי אותו מדוע סכום זה, בד"כ נותנים שקל או שנים או חמש, אבל למה 4.
א"ל "זה מה שיש לי כרגע בחשבון, אין לי יותר, ואף לא מזומן, ובכרטיס אשראי רגיל אינני רוצה להשתמש".
אמרתי לו, א"כ מדוע נתת לו את השקלים האחרונים שלך.
א"ל בלא"ה 4 ש"ח אלו לא יוסיפו לי לשום דבר, אז נתתי אותם צדקה.
 
חלק עליון תַחתִית