בשלמא אמר:
דוד ריזל (הפרסומאי) אמר:
מי שאומר שאינו נוהג בתלמוד תורה עליו להביא מקור לכך.
ויעויי' בברכ"י או"ח סי' לח אות ז' בארוכה.
ברכי יוסף אורח חיים סימן לח ס"ק ז
ז [א]. הגהה. פטורין מק"ש ותפילה ותפילין וכו'. הכי תניא בבריתא פ"ב דסוכה (כו א) לקיים דברי ר"י הגלילי שהיה אומר כל העוסק במצוה פטור מן המצוה. והיתה לבא'ר כשהן צריכין לעשות מלאכתן באותה שעה, כמבואר בדברי מרן בב"י מיסודן של ראשונים.
והרמב"ם השמיט הך בריתא. וכתב מרן בב"י שטעמו,
דבירושלמי פ"ק דברכות (ה"ב) אמרו ר' יוחנן בשם רשב"י, כגון אנו שעוסקין בת"ת אפי' לק"ש אין אנו מפסיקין, ר' יוחנן אמרה על גרמיה כגון אנו שאין עסוקים בת"ת אפילו לתפלה אנו מפסיקין, אתיא דרבי יוחנן כרבי חנינא בן עקיבא דתני כותבי סתו"ם מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפילה, ר"ח ב"ע אומר כשם שמפסיקין לק"ש כך מפסיקין לתפלה ותפילין וכו'. וכיון דלדברי הכל לפי הירושלמי אין כותבי סתו"ם פטורין מתפילין, דלא פטר ת"ק אלא מתפלה דרבנן, אבל לכל מצוה דאוריתא מפסיקין, לא פסק כבריתא דתלמודין, דשום תנא דס"ל כר"י הגלילי קתני לה, ופליגי עליה חכמים, עכ"ל. וכאשר ירדוף הקור'א בדברי מרן הללו הדברים מוכיחים דהרמב"ם לא ס"ל כר"י הגלילי דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, ובריתא דתלמודין נדחה קראו לה דאתיא כר"י הגלילי. וקשה דהרמב"ם פסק פ"ו דסוכה (ה"ד) דשלוחי מצוה פטורין מסוכה, כסתם משנה דפרק הישן (סוכה כה א). וכתב הה"מ שם דבכל גוונא פטירי דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. וכן משמע ממ"ש הרמב"ם פ"ד דק"ש (ה"א). גם פ"ו דממרים (הי"ג) כתב הרמב"ם דגבי כבוד או"א שאין מבטלין מצוה מפני מצוה. ומרן שם בכ"מ אתא ואייתי בידיה בסתמא דברי הר"ן (קדושין יג א) ורש"י (שם לב א ד"ה אבא אומר) דהעוסק והתחיל במצוה פטור ממצוה אחרת, אף שהאחרת אי אפשר לעשותה על ידי אחרים. גם פט"ו דאישות כתב הרמב"ם שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ובכמה דוכתי בתלמודין הלכה רווחת דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, ומהם שילהי פרק משוח מלחמה (סוטה מד ב) משמע דכ"ע אית להו הא דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ואיך מרן שפר קדמיה למימר דהרמב"ם דחי האי דר"י הגלילי מכח הירושלמי, במקום דבגמרין הלכה זו יוצאה בהינומא תורה שלימה, והרמב"ם פסקה (פ"ד ק"ש ה"א).ה
ותו איכא למיקם בהא דהירושלמי, דהיכי קאמר דאתיא דרבי יוחנן כרחב"ע דמחייב לכותבי סת"ם בכל המצוות, והרי סתם משנה היא דשלוחי מצוה פטורין מסוכה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, ור"י סבר הלכה כסתם משנה (שבת מו. וש"נ). ובשגם זימנין דמשכחת דקאמר בתלמודין אמוראי נינהו אליבא דר"י, הוא תירוץ דחוק, כמתבאר ממאי דכתבינן בעניותין בפתח השער ספרי הקטן שער יוסף, ומדבריו של גדול הדור מהר"י בר דוד בקונטרס מקואות, ע"שו.
ואפשר לישב דמודה הירושלמי דגם רבי יוחנן אית ליה האי כללא דעוסק במצוה פטור מן המצוה. וגם רחב"ע גופיה הכי סבר. אך בחלקו'ת בין כותבי סת"ם ועוסקים בתורה, למצוות אחרות. דכי אמרו רבנן העוסק במצוה פטור מן המצוה, היינו במצוה שעוסק בה עתה שאינה תדירית אצלו כל הימים, אמטול הכין אמור רבנן בטעמא דהשתא דעסיק בהא פטיר מאידך, ומצוה דעסיק בה מגנא לבטולי אחריתי, כי לימים עוד העוס'ק אשר עס'ק בההיא אחריתי, ופוטרת זו. ואולם בתלמוד תורה וכותבי סת"ם הן הנה היו תמידין כסדרן, ולעולם בעת שהם פנויים מצורכי גופם עסקי בהו, אשר פיהם דברה תורה והיד כותבת סת"ם, ובהני אי פטרינן להו ממצוה אחרת נמצא כי לעולם פטורין מכל המצוות, ולא משכחת שיקיימו שום מצוה, וכגון זו לא אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה. ואי אתמר אתמר פרט למזומן, שנזדמנה לו מצוה לפי שעה, כמדובר. וזה דעת רחב"ע, וקאמר בירושלמי דר' יוחנן דמחייב לעוסק בתורה שיבטל מת"ת, אף דמברך ועסיק בה מאהבה אשר אהבה, בריא בחיובא, ומפסיק לתפלה, מתאמרא כותיה דגברא רבא רחב"ע, דכגון מצות ת"ת כותבי סת"ם לא אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה, אלא כגון ההיא דשלוחי מצוה ודכוותא. ואפשר שזו היתה כוונת מרן, דהרמב"ם פסק כירושלמי בזה, דההיא בריתא דתלמודין איזה תנא דסבר כר"י הגלילי בכל מילי קתני לה, ורבנן פליגי, דבכגון זו לא אמרו העוסק וכו'. והוא דוחק בלשון מרן.
ואתהלכה ברחבה כי עתה ארחיב הדיבר עוד מעט, דהרמב"ם גם מתלמוד דידן הכריח דהך בריתא דפרק הישן דכותבי סת"ם, לאו דסמכא היא, דחזינן דפ"ק דשבת (יא א) אמתני' דמפסיקין לק"ש מייתי מימרא דר' יוחנן דכגון אנו מפסיקין בין לק"ש בין לתפילה. וליכא מאן דפליג עליה. גם פ"ק דמ"ק (ט ב) רמו קראי דכל חפצך, וכל חפצים. ומשני, כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים וכו'.
ומשמע דאף דעוסק בת"ת יפסוק למצוה שאי אפשר להעשות על ידי אחרים, וכדמשמע התם מרש"י ותוספות והרמב"ם פ"ג דתלמוד תורה (ה"ד). והרי קיימא לן העוסק במצוה פטור מן המצוה, ולא פלוג בין אפשר לעשותה ע"י אחרים אי לא, ומשמע דכיון דכבר עוסק בה פטור מאחרת, וכמ"ש הריטב"א הר"ן פ"ק דקידושין. וקשי'א הלכתא אהלכתא.
ומוכרח לחלק כמו שחלקנו, דשאני מצוה הבאה מעת לעת ואינה תדירית, למצוה שהיא תדירית, דחובת גברא יום ליום יביע ולילה ללילה יחוה, אין נקי, ככל אשר דברנו. ודון מינה דכותבי סת"ם נמי דתדיר עסקי בזה, דינא הוא דמפסקי, ונקה לא ינקה מכל המצוות, דאי פטרת ליה משכחת לה שיהיו פטורין תדיר, אשר לא עלה עליהם עול מצוות כל ימיהם. ובכי הא לא אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה. וזה דבר השמיט'ה דהשמיט הרמב"ם דינא דכותבי סת"ם, דלאו הלכתא הוא, וכמ"ש מרן.
ואכתי פש גבן משום יתובי דעתא, דעת קדושים, הרי"ף (שבת ה א) והרא"ש (שבת פ"א סי' כו) והטור (סי' קו), וסיעתם, דפסקו הא דר' יוחנן, דמפסיק ת"ת לק"ש ותפלה. ופסקוח הא דעוסק במצוה פטור מן המצוה, ודין כותבי סת"ם דפטורין.
והטור בי"ד סי' ר"מ כתב א"ל אביו השקני מים ויש לפניו מצוה וכו'. ומשמע מלשונו דשתיהן לפניו, על דרך שדקדק הר"ן מדברי רש"י שם,
דדוקא שתיהן לפניו, אבל אם התחיל בחדא פטיר מאידך, אף דאידך א"א לעשותה ע"י אחרים. ובסימן רמ"ו הביא דברי הרמב"ם פ"ג דת"ת, דפוסק תלמודו לקיים מצוה שאי אפשר להעשות ע"י אחרים. ואף על גב דשם נמי כתב היה לפניו עשיית מצוה ות"ת, עיניך תחזינה שכתב לא יפסוק מתלמודו וכו', יחזור לתלמודו. ומוכח דעסיק כבר בת"ת. ומ"ש ברישא, על כרחין הכי קאמר, היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה, שכבר הוא עוסק, אם אפשר לעשות ע"י אחרים לא יפסוק וכו'. וא"כ הבה נתחכמה בפסקי הלכות אלו, דמדין כותבי סת"ם וההיא דסי' ר"מ, משמע, דעוסק במצוה כבר פטור מאידך, אף דא"א לעשות ע"י אחרים. וקשיא מדין מפסיקין לק"ש ותפלה אף דעוסק בת"ת. וממ"ש סי' רמ"ו. ואין לחלק בין מצוה תדירית (וכו'), דדין כותבי סת"ם הוי תיובתין, שכן תדיר ידים עסקניות עושות מעין מלאכתן מכתב כתיבנן, ולא קריין ק"ש ולא מצלו לדעתם ז"ל.
ואפשר דהרי"ף והרא"ש והטור ושאר כנותהן סברי,
דיש לחלק בין ת"ת למצוות, דדוקא לגבי מצוה אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה, אמנם בת"ת כיון דעיקר התורה ללמדנו מעשה המצוות, ולא המדרש הוא העיקר, וכל יקר תפארת גדולת ת"ת אינו אלא שמביא לידי מעשה. להכי פוסק מדברי תורה לקיים המצוות. וכן ראיתי בחידושי הר"ן כ"י למ"ק, שפירש דכשאפשר לעשות המצוה ע"י אחרים עוסק בתורה ולא במצוה, ואם לאו יעסוק במצוות ולא בתורה, דמעשה עיקר ולא המדרש, עכ"ל. והביאו הכותב (בעין יעקב). הרי דתלי טעמא דלא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. ותיסגי לן דלא מבטל תורה לסתם מצוה אפילו שאפשר לעשותה ע"י אחרים.
וכזה ראיתי להרא"ש בתוספותיו למ"ק כ"י שכתב וז"ל, וא"ת מאי איריא תורה אפילו מצוה נמי בכה"ג אל יפלס אלא יעשה המצוה שא"א להעשות ע"י אחרים. וי"ל דת"ת אצטריכא ליה, דסד"א כיון שהלמוד אינו אלא לצורך קיום המצוות יבטל ת"ת מפני כל המצוות, קמ"ל קרא ארח חיים פן תפלס, עכ"ל. ודע דהתם רמי קראי דארח חיים פן תפלס, וכתיב פלס, ומשני כאן במצוה וכו', וכתב הר"ן בחידושיו שהראב"ד פירשה דארח חיים הוא על התורה שלא יכריענה עם שום מצוה שהיא קודמת, ורמי דקרא אחרינא כתיב פלס וכו' ומשני כאן וכו'. ובזה מבוארים דברי הרא"ש. ולפי דרכנו למדנו דס"ד לבטל ת"ת מפני כל מצוה שבעולם, דעיקר התורה להבין ולהורות מעשה המצוות. ומתוך דברינו צדק יבחן דלא כהרב מגילת ספר עשין י"ב שכתב שהתוספות במ"ק דף ט' פליגי על הר"ן והריטב"א, שכתבו דאם כבר עוסק בכבוד אב ואם ואתרמי ליה מצוה אינו מניח כבוד אביו, דעוסק במצוה פטור מן המצוה, ולפי דעת התוס' אפי' כבר עוסק בתורה פוסק. והקשה על מרן בכסף משנה דבהל' ממרים הביא דברי הר"ן, ופ"ג דת"ת מדקדוק דברי הרמב"ם שם משמע להפך, ועוד האריך בזה.
ולפום מאי דכתיבנא לק"מ, ואין כאן מחלקת בין הר"ן והריטב"א להתוס',
דהחילוק ברור בין מצות ת"ת לשאר מצוות, כמו שחילקנו. ומסתייעא מילתין מיסודן של ראשונים, הר"ן והרא"ש ככל אשר דברנוט.
ולדעת הרמב"ם מכח מה שהשמיט דין כותבי סת"ם דקמן עיקר החילוק בין מצוה תדירית כת"ת וכותבי סת"ם למצוה שאינה תדירית כדבר האמור מקדמי אר"ש, והוא חילוק מבואר.
וראיתי להרב מגן אברהם שכתב, ול"נ דהירושל' מיירי כשאפשר לקיים שתיהן, אבל כשא"א לקיים שתיהן פטור, וכ"מ דהא רחב"ע גופיה אמר בגמרא דפטור ובירושלמי אמר דחייב אלא צ"ל כמ"ש, עכ"ל. יש להשיב דהרי הירושלמי קאי אדינא דמפסיקין ת"ת לק"ש ותפלה, וקאמר דאתיא דרבי יוחנן כרחב"ע, והרי גבי ת"ת א"א לקיים שתיהן, דאלמלא ק"ש ותפלה גם אותה שעה היה עוסק בתורה, וחליף שעתא, ואף דאין תורתו אומנתו מי לא עסקינן במי שרוב היום לומד, והרי עברה אותה שעה. ומה גם דלר"י מי שתורתו אומנותו פוסק נמי לק"ש, והרי רחב"ע קאמר פרק הישן דכותבי סת"ם פטירי מק"ש נמי. ומ"ש עוד הרב דהרמב"ם סמך אדין עוסק במצוה, אין זו דרך הרב להשמיט דינים דנאמרו ונשנו בבבלי וירושלמי ותוספתא, ולסמוך אכללא, ומה גם בדין זה דיש מקום לומר דהבבלי וירושלמי פליגי. ועיין בתוספתא פ"ב דברכות. והרב הלבוש בדין זה ערבינו ותנינהו לדעת התוס' והר"ן בהא דהעוסק במצוה, והיו לאחדים בידו. והנם רחוקים כמבואר בבית יוסף.