לעיתים רחוקות אמר:
חייל של הרבי אמר:
יוצאים יד"ח מהגי' שונה אפילו ב'זכור' (אע"פ שב'זכור' נהגו הרבה להחמיר), כך דעת (כמעט) כל הפוסקים כפי שידוע לי, ופוק חזי שכך נוהגים רובא דרובא דיראי ה' כדבר שהוא לכתחילה.
אם אתה יודע את שמות הפוסקים כך (וגם להיפך) זה יהיה תועלתי יותר.
אני לדוגמא לפעמים נאלץ ללכת למרחקים גדולים כיון שאני לא יודע האם אפשר לצאת יד"ח.
מתוך אתר 'ישיבה' -
במקומות רבים נהגו שבפרשת זכור קוראים את הפרשייה מספר פעמים בכל פעם בהגייה שונה (אשכנזית, ספרדית וכל אחד לפי מנהג עדתו). הרעיון העומד מאחורי המנהג הוא שמכיוון שקריאת פרשת זכור לפי חלק מהפוסקים הינה חיוב מהתורה, יש להחמיר בה ועל כל אחד לשמוע את הקריאה בהברה המקובלת מאבותיו. גם הרב עובדיה יוסף (ילקו"י קמא סעיף טז) כתב כי ראוי לספרדי לשמוע בפרשת זכור קריאה במבטא ספרדי מפני שחיובה מן התורה, וכן פסק הרב צבי פסח פראנק [3]. מנגד, פוסקים רבים פקפקו בצורך במנהג זה וקבעו כי ניתן לצאת ידי חובה בכל מנהג קריאה [4]. הרב פיינשטיין אורח חיים חלק ג ה פסק כי על אף שייתכן שאבותינו נהגו בהברה מסוג אחד ולא מסוג אחר, עדיין כל עוד יש דרך קריאה מקובלת בעם ישראל נחשבת גם היא כהברה המקורית. הוא אף הוכיח כשיטתו ממצוות חליצה בה האישה צריכה לומר מהתורה נוסח חליצה ואין אף אחד הטוען כי עליה לומר את הנוסח בכל מיני הברות על מנת לצאת ידי כל המנהגים, וכן אין דעה הסוברת שחליצה בהברה אשכנזית אסורה להולכים בשיטה הספרדים וכדומה. הרב חיים דוד הלוי חלק ו "סימן-כב התנגד גם הוא למנהג זה, וכתב כי כאשר מקפידים רק במצוות פרשת זכור ולא בשאר קריאות התורה אנו מזלזלים ביתר הקריאות שהן מתקנת משה רבינו. באופן אחר, הרב יעקב אריאל [5] פסק כי אף אם נאמר כי הנוסח מעכב, עדיין אין הדבר חל בפרשת זכור משום שהיא מצווה המוטלת על הציבור. הוא הסביר שאף אם ההגייה חשובה במצווה על היחיד כגון קריאת שמע עדיין בפרשת זכור שהיא חובה להצטרף יחד עם הציבור ולקרוא עימו את הקריאה, גם היחידים שנוהגים במנהגיהם האישיים כמנהג עדתם, מצטרפים אל הציבור המקומי במצוות הציבוריות ויקראו כמנהג רוב הציבור.