אכתוב הקדמה קצרה:
תשעה באב הוא אחד מהמועדים, הוא מועד 'זכר ליציאת מצרים', בגלל שאכן יסודו ושורשו בתהליך היציאה ממצרים, ובמה שנגזר על אבותינו שלא להיכנס לארץ
והרעיון העקרוני בקריאתו 'מועד', הוא בגלל התוכן המהותי שמושרש בו, שהוא נפק"מ עבור כל יהודי באשר הוא
ההבדל בין 'מועד' לסתם צום, הוא זה, שצום מתייחס למאורע בלבד, ואף אם מאורע משמעותי עבור חיי יהודי, הוא מאורע ותו לא, אבל 'מועד', לא מתייחס למאורע, אלא למימד בחיים שהתווה במאורע.
ולדוגמא - חירות, היא לא מאורע, אלא מרכיב יסודי בזהות יהודית [אלא שהוא נוצר ביציאת מצרים, זה הוויתו ומהותו של המרכיב, אבל המרכיב הוא תמידי, בלתי נפרד מהזהות היהודית], ולכן יש בעבורה 'מועד', זמן חירותנו
נמצא, שמועד הוא חלון הצצה ואחיזה בזמן, במימד השולט במשך כל ימי השנה, וכלל לא תלוי בזמן
כך גם תשעה באב, הוא לא מתייחס למאורע כאוב כלשהו, אלא למימד קבוע בזהות היהודית.
המימד הוא זה: שהיהדות היא מציאות שלא נגמרה, ומעולם לא יצאה כולה לפועל.
ולא זו בלבד, אלא היא נפגמה מראשית יצירתה, וכולה מתנהלת במצב של דיעבד. [הלוחות נשברו, יוצאי מצרים הם לא באי הארץ, משה ואהרן נשארו במדבר - ומזה, החורבנות, הגלויות, הגירושים, איבוד החכמים, שכחת התורה וכו', ועיין כאן].
ולכן זה כל כך קשור למערכת המועדים, וכל כך חשוב שבלעדיו כל מערכת המועדים תהיה חסרה, וזה מפני הייחודיות שלו מכולם, שבמידה מסוימת משלימה את כלל מערכת המועדים
השוני הוא, שכל המועדים עסוקים ב'יש', כלומר, אנחנו חוגגים את מה שקיבלנו, את מה שיש לנו. ולעומתם תשעה באב, מתייחס למה ש'אין' לנו, למה שהפסדנו, ומה שלא היה כלול במה שכן קיבלנו, או כי הוא דחוי מעיקרא, כמו הלוחות הראשונות וכניסת האבות לארץ, או שנראה ונדחה, כחורבן הבתים וחרישתו וכו'.
וזה נקודת ההזדמנות שיש לנו במועד המיוחד הזה:
כל 'יש', יש לו 'תנאי סף', כלומר, מה יש לך מהיש שאתה חוגג אותו
אולם ה'אין' אין לו תנאי סף, וכל מי שחסר יש לו חיבור ישיר לזה, כי במועד הזה, יש לנו שייכות ישירה גם עם מה שלא התגלה, אנחנו יכולים להתחבר לזה דרך אבל וקינה
ועומק התקוה שזה נותן הוא, שאין בנמצא יהודי, שה'אין שלו' עמוק יותר, שורשי יותר, וקודר יותר מה'אין של תשעה באב
כלומר, גם החטא הנמוך ביותר, שגרר את ההפסדים העמוקים ביותר, שהביאו את האדם לחוסר מימוש עצמי רוחני בצורה העגומה ביותר, הוא לא נמוך בעל הפסד יותר מאשר אומה שזה עתה קיבלה תורה ושברה את הלוחות, יצאה ממצרים ולא נכנסה לארץ [יותר חמור מילד חמד, טהור עיניים ולב, שעבר תקיפה בילדותו, ומאז הוא חסר יציבות, ונגרר לבעיות אישיות, ומשבר נישואין, התחיל ללמוד והפסיק, קביל על עצמו קבלות ונכשל וכו' וכו' - כל אלו, כלולים בהיסטוריה האומללה של עמנו, ונכללת אבלתו, תסכולו וייאושו, בתסכול, אכזבה ייאוש ושממון של המועד הזה].
לכל יהודי באשר הוא, גם אם הוא חסר תקוה ביותר, יש יום אבל ודכאון, שמשם עולה ומתנוצצת הנחמה והתקווה, שאחריה נפתחים גם שערי העבודה והכפרה
כמה שזה נשמע מוזר - אשרנו שיש לנו את המועד הזה, שהוא המאזן הקבוע לכל מה שלא הצלחנו להשיג בשאר המועדים האחרים [נותר ממנו כמה דקות, נאחז בו ולא נרפה, וממנו תקוה ונחמה].
תשעה באב הוא אחד מהמועדים, הוא מועד 'זכר ליציאת מצרים', בגלל שאכן יסודו ושורשו בתהליך היציאה ממצרים, ובמה שנגזר על אבותינו שלא להיכנס לארץ
והרעיון העקרוני בקריאתו 'מועד', הוא בגלל התוכן המהותי שמושרש בו, שהוא נפק"מ עבור כל יהודי באשר הוא
ההבדל בין 'מועד' לסתם צום, הוא זה, שצום מתייחס למאורע בלבד, ואף אם מאורע משמעותי עבור חיי יהודי, הוא מאורע ותו לא, אבל 'מועד', לא מתייחס למאורע, אלא למימד בחיים שהתווה במאורע.
ולדוגמא - חירות, היא לא מאורע, אלא מרכיב יסודי בזהות יהודית [אלא שהוא נוצר ביציאת מצרים, זה הוויתו ומהותו של המרכיב, אבל המרכיב הוא תמידי, בלתי נפרד מהזהות היהודית], ולכן יש בעבורה 'מועד', זמן חירותנו
נמצא, שמועד הוא חלון הצצה ואחיזה בזמן, במימד השולט במשך כל ימי השנה, וכלל לא תלוי בזמן
כך גם תשעה באב, הוא לא מתייחס למאורע כאוב כלשהו, אלא למימד קבוע בזהות היהודית.
המימד הוא זה: שהיהדות היא מציאות שלא נגמרה, ומעולם לא יצאה כולה לפועל.
ולא זו בלבד, אלא היא נפגמה מראשית יצירתה, וכולה מתנהלת במצב של דיעבד. [הלוחות נשברו, יוצאי מצרים הם לא באי הארץ, משה ואהרן נשארו במדבר - ומזה, החורבנות, הגלויות, הגירושים, איבוד החכמים, שכחת התורה וכו', ועיין כאן].
ולכן זה כל כך קשור למערכת המועדים, וכל כך חשוב שבלעדיו כל מערכת המועדים תהיה חסרה, וזה מפני הייחודיות שלו מכולם, שבמידה מסוימת משלימה את כלל מערכת המועדים
השוני הוא, שכל המועדים עסוקים ב'יש', כלומר, אנחנו חוגגים את מה שקיבלנו, את מה שיש לנו. ולעומתם תשעה באב, מתייחס למה ש'אין' לנו, למה שהפסדנו, ומה שלא היה כלול במה שכן קיבלנו, או כי הוא דחוי מעיקרא, כמו הלוחות הראשונות וכניסת האבות לארץ, או שנראה ונדחה, כחורבן הבתים וחרישתו וכו'.
וזה נקודת ההזדמנות שיש לנו במועד המיוחד הזה:
כל 'יש', יש לו 'תנאי סף', כלומר, מה יש לך מהיש שאתה חוגג אותו
אולם ה'אין' אין לו תנאי סף, וכל מי שחסר יש לו חיבור ישיר לזה, כי במועד הזה, יש לנו שייכות ישירה גם עם מה שלא התגלה, אנחנו יכולים להתחבר לזה דרך אבל וקינה
ועומק התקוה שזה נותן הוא, שאין בנמצא יהודי, שה'אין שלו' עמוק יותר, שורשי יותר, וקודר יותר מה'אין של תשעה באב
כלומר, גם החטא הנמוך ביותר, שגרר את ההפסדים העמוקים ביותר, שהביאו את האדם לחוסר מימוש עצמי רוחני בצורה העגומה ביותר, הוא לא נמוך בעל הפסד יותר מאשר אומה שזה עתה קיבלה תורה ושברה את הלוחות, יצאה ממצרים ולא נכנסה לארץ [יותר חמור מילד חמד, טהור עיניים ולב, שעבר תקיפה בילדותו, ומאז הוא חסר יציבות, ונגרר לבעיות אישיות, ומשבר נישואין, התחיל ללמוד והפסיק, קביל על עצמו קבלות ונכשל וכו' וכו' - כל אלו, כלולים בהיסטוריה האומללה של עמנו, ונכללת אבלתו, תסכולו וייאושו, בתסכול, אכזבה ייאוש ושממון של המועד הזה].
לכל יהודי באשר הוא, גם אם הוא חסר תקוה ביותר, יש יום אבל ודכאון, שמשם עולה ומתנוצצת הנחמה והתקווה, שאחריה נפתחים גם שערי העבודה והכפרה
כמה שזה נשמע מוזר - אשרנו שיש לנו את המועד הזה, שהוא המאזן הקבוע לכל מה שלא הצלחנו להשיג בשאר המועדים האחרים [נותר ממנו כמה דקות, נאחז בו ולא נרפה, וממנו תקוה ונחמה].