איך להתחבר רגשית לתוכן האבל על החורבן

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
על מה מתענים בתשעה באב?
ואיך מתחברים רגשית לתוכן האבל והצער על חורבן בית המקדש (מאמר שנכתב בגישה רכה לאנשים מסורתיים)
מעגל השנה מסתובב על צירו, והחודש הקודר הלא הוא חודש אב -שממעטים בו בשמחה, שוב הגיע לפתחנו. חודש אב שבו אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש, הוא למעשה המשך ישיר לחורבן העולמי שאירע באותה שנה לפני אלפים שנה. אז צרות רבות סובבו את עם ישראל, רעב, מגיפות, טבח כפי שמתארים לנו חז"ל, אבל השיא השלילי היה בחודש אב, שאז גם אירע חורבן בית המקדש וסילוק השכינה ממקומה הייעודי. השכינה לא הסתלקה חלילה מעולמנו, בטח לא מעמנו, כפי שמעיד הקב"ה בפרשה שקראנו "ושכנתי בתוך טומאתם" הווי אומר 'גם אם חלילה תרדו לשאול תחתית, אני יפרוש עליכם את שכינתי'. ועם זאת אנו כמהים וחפצים לראות את ירושלים בתפארתה לחזות בבנין בית המקדש עומד על מקומו, לא בגלל התפאורה החיצונית, ולא שמאז חורבן הבית עד ימינו "שועלים הלכו בו", והכבוד "הלאומי" נרמס. אלא בעיקר מה שאנו משתוקקים 'לשחזר' את העבר הוא משום שאבינו בשמים אלוקי ישראל בעת הזו אין לו בית! ביהמ"ק היה 'דירתו' המוצהרת, שם באותו מקום השרה את שכינתו באופן גלוי, בניגוד למצבנו העגום כיום שהשכינה שוכנת אמנם בכל מכל, אבל היא נסתרת מאיתנו ההשגה שלנו לגביה מעומעמת, וממילא הצרות סובבות כל יהודי ויהודי, מי בפרנסה ומי בבריאות. וחלילה מזה גם צפות ועולות לאדם שאלות, על אמונה באלוקים, צדיק ורע לו, איפה הצדק האלוקי, ושלל טענות, שאילו השכינה היתה מאירה לנו מעט מאורה, 'השכל הטוען' היה מסתתם, היצר היצרי בתוכנו היה משתתק, וכך גם הצרות הגשמיות היו סרות מאיתנו. ואת כל זה הפסדנו בגין החורבן. ואכן משום כך ראוי לבכות ולקונן על החורבן, כמו גם מה שאמרו חז"ל כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה.

וכאן מגיע הדילמה. רבים נבוכים ותוהים בשאלה איך מתחברים רגשית לתוכן האבל והצער על חורבן בית המקדש, נכון זו טרגדיה נוראה ללא שום ספק, אבל כזו שאירעה בעבר הרחוק, לפני אלפים שנה, כך שהתחברות הרגשית לענין מורכבת ומצריכה קו הנחיה ברור. וכמידי שנה השאלה צפה בתקופת שלשת השבועות ובעיקר קודם צום תשעה באב. וזו שאלה נכונה, שכל יהודי בעל רגש אמור לשאול את עצמו.

הפתרון שאפשר להציע, צועד בשני מישורים, האחת היא שאלת הערכיות, ככל שהאדם מכיר בערך דבר (אישיות אומה וכו') הוא גם מסוגל בקלות להזדהות איתו רגשית, וככל שמוסיף להתבונן בו בשכלו, מטבע הדברים הרגש מתעורר, והאדם מתחבר אליו בקשר נפשי אמיץ. וזו גם הדרך בכל הנוגע ל'אי הרגשת צער החורבן', ככל שהאדם ילמד ויקרא על המעלות הרבות שהיו בזמן שבית המקדש עמד על מקומו, על השראת השכינה, על ההגנה האלוקית על עמו, על הישועות העצומות שאותו מקום פעל אצל כל יהודי ששפך שם את רחשי לבו תיכף היה נענה בתפילתו, ובעיקר ישכיל להבין שכעת בלא בית המקדש להקב"ה אין "דירה" קבועה להשרות את שכינתו, כשיתבונן האדם ויכיר בכל זה, אז גם תחדור בו התובנה הפשוטה, שהמצב האידיאלי של העולם הוא לא במצבו הנוכחי, אלא כמו שהיה בעבר, וכל יום שעובר אנו בגלות עם כל ההשלכות הגרועות שהיא סוחבת תחתיה. והמישור השני בפתרון הדילמה שהוזכרה למעלה איך יתחבר האדם באמת להרגיש את צער החורבן, היא דרך ההסתכלות על החורבן האישי שלו עצמו, זאת אומרת, באופן שאדם יתבונן על צרותיו הפרטיות, על התסבוכת הלא פתורה שלו, אם זה בנוגע ליחסיו עם בני אנוש, חברים, משפחה, ילדים, ואם זה על קשיי פרנסה או חלילה בעיה בריאותית בגוף או בנפש, התבוננות בכל אלה שאין ספק שהרגשות על מצבו האישי יתעוררו באופן טבעי, אז גם הרגשות החבויים אצלו פנימה יצופו ויעלו, זאת אומרת הרגשות בכל הנוגע לחורבן הבית האישי של האדם, יש בכוחם לעורר את הרגשות כלפי חורבן הבית הלאומי, וכל זאת בתנאי שהאדם עבר את מבחן הערכיות בזה שקרא ושנה והעמיק לדעת, מה היה אז, ומה יש כיום, ובזה תתחולל שינוי תפיסה אצל האדם, הוא ישכיל לדעת שהפתרון לא טמון בכף ידו, שהרי עד כה הקשיים הרבים סובבים אותו כפי ששם לב בשעה שהתבונן על מצבו האישי, והפתרון האמיתי אינו אלא בידו של הקב"ה, ואילו היה בית המקדש קיים, והשכינה היתה שורה במקומה הייעודי, חלק גדול מהצרות שאופפות אותו היו נפתרות מאיליהם, ובדרך זו האדם מתקשר יחד עם כלל ישראל להרגיש את כאב החורבן הלאומי של בית המקדש, וממילא כמו שאמרו חז"ל יזכה גם לראות את ביתו האישי "וביתו הלאומי" עומד בתפארה.
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
פותח הנושא
אהרן סופר אמר:
http://www.dirshu.co.il/%D7%9E%D7%A9%D7%94-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%91%D7%97%D7%99%D7%9F-%D7%91%D7%90%D7%91%D7%9F-%D7%A9%D7%9C%D7%95-%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95-%D7%94%D7%AA%D7%97%D7%99%D7%9C-%D7%9C%D7%94%D7%AA%D7%A2/

משה חיים עמד נרעש ונסער. הוא כבר הפסיק להתייחס לדמעות החמות שזלגו והרטיבו את בגדי השבת. ההרים וכל סביבותיהם מלאים היו, ודחוסים ברבבות-רבבות אנשים שעמדו כמותו מרוגשים עד כלות.

דורות דורות של אנשים חינכו את בניהם באמונה שלמה, שיום זה יבוא ויהיה. ועתה הם זכו. חלום של דורות קם לתחייה ונהיה למציאות.

יום רגיל זה היה. בתי המסחר היו פעילים כרגיל. בבנקים עמדו אנשים והתחננו נואשות לעוד ארכה להשגת הכסף החסר. ופתאום…

כעת עמדו, עיניהם דמעו; "היינו כחולמים", נשמעו אנשים מפטירים בהתרגשות, בהודיה ושבח להשם יתברך, שזיכה אותם לראות בעין הגשמית את ישועת השם וגאולתם של ישראל.

המח התקשה להאמין. הלב כבר לא היה יכול לחכות עוד רגע. "אנו? למה דווקא אנו? למה אני כן, וההוא… לא?", נשמע ישיש אחד מתייפח. כשלפתע הוארו פניו למראה נכד – בנו הפעוט, שצפה בהתעניינות גוברת במיליוני היהודים שהתרכזו בירושלים עיר הקודש. הוא כבר לא יסבול. הרהור שכזה מסתמא עבר בראשו, ולכך הוארו עיניו.

"בית המקדש הולך לרדת", נשמעו לחשושים. הלבבות פיעמו בקול. ולא בתור גוזמא. אלפי שנות גלות גשמית ורוחנית עומדות לקראת סיומן. "מי פילל ומי מילל, שדווקא בדור עני זה תתגלה שכינתו ותיראה מלכותו?", התרוננו לבבות רבבות יהודים, בכיסופים והשתוקקות להתקרב להשם…

ציפור לא צייצה. פעוט לא צפצף. אחד לא הסיר את המבט. המח והלב יחד נתאחדו בהתקשרות והתדבקות לרצונו יתברך, למול גילוי השכינה הנפלאה שנראה לעין כל.

המחזה היה מדהים. בית מקדש של אש; על מכונו והיכלו ירד מן השמים, לעיני רבבות אלפי ישראל-מאמינים בני מאמינים, שראו עתה בעינם מה שהאמינו והשרישו בהם אבותיהם באמונה שלמה בביאת המשיח, אף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא…

בית המקדש הגדול והמפואר מורכב משורות סדורות של אלפי-אלפי אבנים דוממות, שנפל בחלקן להידבק לשכינה, להיות חלק מהבית ששם שכינה שורה לישראל.

מכל אבן התנוצץ והבהיק שם המצוה, שבזכותה הונחה אבן זו, כך שאפילו בעין הגשמית השיגו את חישוב בניית הבית; מכל אבן התנוצצה שם המצוה שבזכותה ועל ידה נבנתה אבן או שורה זו…

ואז זה קרה—

משה חיים הבחין באבן שלו. ראשו התחיל להתערפל, עיניו היטשטשו בחוסר אימון. "אילו הייתי יודע! אילו הייתי יודע!", מלמל לעצמו רגע לפני שנפל ארצה בסערת רגש, על סף התעלפות…

'היה זה אך לפני כחודש'. נזכר משה חיים בעודו מנסה לייצב עמידתו, נסמך על יהודי שעמד קרוב אליו. יום חמישי זה היה. אחר שבוע שעבודתו התמשכה מעבר ומעל לזמן הקצוב, כשבמקביל קושי העבודה עלה אף הוא פלאים. ואז הגיע יום חמישי הזה. הזכור לו – לא לטובה.

מתחילת היום, הכל סבב על צד שמאל. על הבוקר, אחר שקרע עצמו מהמטה, מצא עצמו מתנחם בנחמת… בעוד מאות רכבים המחכים כמוהו, בצפירות רבות ללא סבלנות, לסיום העבודות בכביש.

אחר היה תורה של 'מכת חושך' בלא התראה, שהשתקעה בעסק. מפעם לפעם הבזיק האור כנותן לחשוב שהכל חזר למסלול. ואז שוב חזרה המכה, והפסיקה את העבודה. לבסוף, האור נדלק ו… נשאר דלוק. לחץ העבודה התגבר פי כמה. כששעת סיום העבודה כבר נראתה כהלצה בעלמא.

גם זה עובר. בערב מצא עצמו בבית. מספר את גלגולי היום והחושך. מנסה בכל כוחו ובמעט ממוחו למלא את תפקידו בבית; לשמוע ולהתעניין מה היה עם בני הבית במשך היום…

עד היום הוא לא יודע, איך עיניו שכמעט נעצמו הבחינו בכלל בשעון. אך הוא ראה: השעון גילה שעוד חמש דקות מתחילה השעה הקבועה לתורה…

לרגע חשב; 'כן!', 'לא!'. ואז החליט בעקשנות יהודית: 'חוק ולא יעבור! קביעת עתים לתורה!'. "מסירות נפש לקביעת עתים!", הצטחק למול מראה בני ביתו שלא ידעו האם הוא מסוגל עכשיו לצאת מהבית…

ועכשיו; למול עיניו ולמול מראה עיני כל ישראל; נצנצה האבן שלו – שנבנתה והושמה בזכות מסירות נפשו באותו מוצאי יום חמישי. המילים נצצו לעברו בחן: 'קביעת עתים לתורה'.

חבריו ומכריו שהתאספו בצהלה סביבו, שמחו לראותו חוזר לעצמו. "אילו הייתי יודע… אילו הייתי מבין אז בימי הגלות, ערכה של קביעת עתים לתורה, לא היה לי בכלל קושי וניסיון לרגע!", חייך משה חיים מאושר. כשפניו מוארים ועיניו בורקות מאור המצוה שזכה לקיים, עוד בטרם התגלה כבוד השכינה לעין כל…

אילו היינו מבינים ערכה של קביעת עתים לתורה...

לא היה לנו בכלל קושי וניסיון לרגע!

(מתוך עלון 'יגדיל תורה' בעלזא תשע"ז)
 

שלום עולם

משתמש ותיק
חבל על הזמן כל שלא נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו ודי למבין...אני חושב שזה מספיק די והותר בשביל להתחבר בכל הרגש...
 

איש

משתמש ותיק
נאמרו כאן עצות יפות, בענין הזה. אבל בשביל להתחבר רגשית לענין צריך לעבוד על זה כל השנה, החל מעכשיו. וב"ה שנזכה לבנין ביהמ"ק השנה, כך נתחבר לשמחת ביהמ"ק ולא לתוכן האבל כפי הנאמר בכותרת.
 

שלום עולם

משתמש ותיק
שלום עולם אמר:
חבל על הזמן כל שלא נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו ודי למבין...אני חושב שזה מספיק די והותר בשביל להתחבר בכל הרגש...
אאריך יותר, כי אם יחשוב ויעמיק כאילו היה בית מקדש עד ט אב תשעח ונחרב ט' אב תשעח אני חושב שזה יספיק מספיק, והחז"ל שצטטתי אומר שאכן זה כך כי אם לא נבנה כאילו נחשב בימיו!!!
אז למי שצריך להסביר שיהיה, ניתן לו הדרכה קצרה מי שצריך, אז שילמד ויאריך מה היה בזמן ביהמ"ק, ומה היה אילו היה ביהמ"ק וכו' וכו' ומה קרה וקורה בהחרבו, אני חושב שיספיק כבר בשביל שכל הצום יהיה תפוס שרעפים והקינות יצא לו מאילו - כמובן מאילו וכו' וכו' אין לי כח להרחיב יותר כרגע, ותן לחכם ויחכם כו'
 

אברהם העברי

משתמש ותיק
לדעתי ההתחברות למקדש ולחורבן לא יכולה להיות חד פעמית
ההתחברות צריכה להיות יומיומית
ההמלצות שלי מהנסיון של דברים שעזרו לי הם:
א. להתבונן כל תפילה בבונה ירושלים ובמלכות דוד כמה שניות על מה שאומרים
ב. לומר תיקון חצות (כן כן - זה נשמע מופקע אבל מנסיון אף אחד לא אמור לדעת שאתה אומר וזה מאוד מחבר)
ג. קצת שובר שגרה אבל - להסתובב סביב מקום המקדש והר הבית ולראות את המצב שם - לא קשה לבכות כשרואים את בני השפחה משחקים כדורגל בעזרה ובני הגבירה אסורים
בכניסה (הלכתית וחוקית)
ד. ללמוד ההלכות מקדש והלכות טהרה בדגש על הפרקטיקה של הדברים

בהצלחה
יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך וראה בנים לבניך שלום על ישראל
 

ריש תורא

משתמש ותיק
לכבות את המחשב.

לעצום את העינים.

לנסות לדמיין אילו בית המקדש היה בנוי מה היה המצב שלי היום ברוחניות [וגם בגשמיות],
תחשוב שהבאת חטאת או אשם תלוי ואין לך שום עבירה.
יכולת להתנדב עולה מנחה או נסכים.
איך היה נראה המצב של כלל ישראל,
הרי חז"ל אומרים שקרבן תמיד היה מכפר על כל העוונות.
לנסות לדמיין איך נראית העבודה בבית המקדש.

לפתוח את העינים ולראות שכל זה חרב,
וכל דור שלא נבנה בימיו וכו'.

לסיום, אתה לא חייב להדליק את המחשב....
 

שלו'

משתמש ותיק
שמחתי לראות שיש בני עליה שאכפת להם מהנושא.
ואנצל פורום חשוב זה להציע כמה הרהורים לא מסודרים שמקננים בי במשך השנים, ואשמח אם יאירוני לתועלת כולנו.

הקושי באבילות החורבן במצבנו [לפחות במצבי]

א. בעיה ראשונה – טמטום הלב. חוסר הרגשה. וכבר שנים שאני יודע מדברי חי' הרי"ם שמי שאין בידו לבכות על חורבן המקדש – יבכה על חורבן נפשו. אך גם לזה צריך לב... ומהיכן יתחיל?... [בשלמא מי שהיה בדרגה רוחנית באיזה ענין וירד ממנה או איבדה ח"ו, ניתן להבין שיוכל לבכות על חורבן נקודה מסוימת בנפשו, אך מי שמעולם לא חווה חבור לאבילות החורבן – מחמת חורבן נפשו – כיצד יבכה על חורבן נפשו בענין זה, הרי מעולם לא חווה את בנינה בזה?].
ב. יש תחושה של יוסיף דעת יוסיף מכאוב, כל עוד אתה לא יודע קצת יותר לעומק ולגובה, אפשר אולי להתחבר רגשית למשלים שונים על ריחוק האב ובניו והגעגועים והכאב והצער והדמעות וכו'.
אך כאשר מתחיל להבין שכלפי הקב"ה הדברים אינם כפשוטם, וגם כשכתוב שהקב"ה בוכה וכד' - הדברים לאמיתם מתפרשים במושגים גבוהים ועליונים – נוצר קושי להתחבר. וכן כשחושב על כך שהשי"ת הוא מעל הזמן, ולפניו גלוי ונמצא כבר עכשיו כל אור ושמחת הגאולה, ורק מאיתנו נסתר...
וכן להבין מה פי' שהקב"ה אין לו בית...
הדברים קשים ועמוקים, ולכן קשה להתחבר כנ"ל.
ג. קושי מיוחד באמירת הקינות, גם אם מבין את פי' המילים ומשמעותן, סוף סוף הן עוסקות בצרות שאירעו לפני זמן כה רב, וקשה להתחבר לזה. הרבה יותר קל לי להתחבר ולהתרגש מספורי השואה.
מקוה שזה לא נשמע חריף או מופקע או עצוב מידי – פשוט לא מענין אותי הקינות... ועוד כ"כ הרבה...
ד. מכבר מפריע לי שמדברים על המעלות הנפלאות שהיה בזמן המקדש, ולפעמים נוצר רושם כאילו אם היה בית המקדש כבר אין יצר הרע וכולם היו צדיקים וכו'. אך מה לעשות, הרי בזמן המקדש עצמו עבדו ע"ז, רצחו, גילו עריות, לא כיבדו את התורה וכו' וכו', אז צריך לעשות כאן סדר. למה בדיוק אתה מתגעגע, לרמת בחירה יותר גבוהה?

אתנצל אם הדברים לא מסודרים ולא מוסברים מספיק, ואדרבה זוהי השאיפה והמטרה, שיבואו החכמים והמרגישים ויעשו לנו סדר... 
 

אברהם העברי

משתמש ותיק
א. ויהי בשנת ה'תשע"ט לבריאה וליצירת עולמים
בחודש אב הוא החודש החמישי לצאת גאולים
ביום התשיעי הוא היום נשרף בית עולמים
בו ארעו חמישה, ובכפליים לקו המאורות הגדולים

ואני יושב משומם באחת מבנות ירושלים הבנויה
וקורא בדמע בספר קינות שכתב החוזה ירמיה
ועל כל הרעות והצרות אשר לעמנו וארצנו היה
ובעודי דומע על כל הרוע והשפל שתיאר נביא יה

אני תמה מה לנו ולצרה הזאת
הנה כי כן קראתי כל ספר קינות
וכל הצרות אשר בו, לנו אינם נרגשות
ואנחנו יושבים בארצנו על מי מנוחות



ההמשך בקובץ המצורף - קצת בוסרי אבל יפה....

הצג קובץ מצורף קינות לשנת תשע''ט.docx
 

בחור צעיר

משתמש ותיק
ולפני שאטול אף אני את קולמוס השירה,
ואנסה את כוחי בחריזה שקולה,
אבקש להרהר בקול על בעיה גדולה
שלא מצאתי בכל אשר נכתב לפני מענה לה.

בעיני, הבעיה הגדולה היא שמעורבב לנו בראש כל מה שאנו מחכים אליו, ואנו לא יודעים בדיוק למה לחכות.
אמת, עבודת המקדש חסרה לנו מאד, והשראת השכינה בתוך ישראל אף היא חסרה מאד, והצרות תכפונו סבבונו,
ולכולם יש חובות, ועול הפרנסה מכביד, וקושי החינוך מעיק, וצרת הבת כמשקולת של ברזל,
ויש אנשים, שאף כואבים את כאב השפלתה של אומה, והיותר פנימיים כואבים את השפלתה הרוחנית הפנימית, ואת ריקנותה ברובה,
ואף בחלקי העם שומרי התורה אין משב רוח קל, הכל יבש ועומד על עומדו, ויש היותר גבוהים וכואבים את ריחוקו של עם מאביו שבשמים,
ואף את ריחוקו של אביהם מהם, ואיה כל נוראותיו עמנו, מעולם ועד עולם נאמנו, ומתי כבר לא נצטרך לומר הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו.
וכולם כולם מחכים למשיח, המשיח, מן מילת קסם כזו, שתסדר ותברא לנו עולם חדש, אוטופי,
בו עמך כולם צדיקים, בו אין כל קושי, בו בו יש בית המקדש והכל טוב לכולם.

ויש בציפייה הזו משהו מאד יפה, תקווה נוראה שהטוב בסוף יופיע, ושיש אחרית לראשית, והכל באשר לכל נוסע לאן שהוא,
וגם חכיון עצום להטבת מצב עמנו, הרוחני והגשמי, ושירד מקדש של אש מן השמים, והכל בסוף יתסדר.

אבל, לפני הכל, צריך לברר לעצמנו, למה אנו מחכים, או יותר נכון על מה אנו עצבים, כי העצב הוא על דבר שהיה לנו ונלקח ולא על תקווה כמוסה שלא התגשמה.
ועוד צריך לדעת, שהתקווה היא הנחמה, לא הבעיה, ואיננו מקווים בשביל להתעצב, אבל תקוותינו היא סיבת נחמתנו.

יש בית המקדש שחסר לנו, ועבודת משרתים באי היכל חדר בחדר,
והזכות להקריב עולה ושלמים לפני ה', ולסמוך על הקרבן ולהתוודות לפניו ולהתכפר,

וישנה הרמת קרן ישראל, הרוחנית, והגשמית בכל המובנים,

וישנו גילוי כבודו יתברך בעולם, והתיקון עולם במלכות ש-די ויתגדל ויתקדש שמיה רבא,

וישנו המלך המשיח, ותחיית המתים, והעולם הבא, והתיקון השלם, והמשיח די כולל לנו בתוכו את כולם,

והכל מעורבב לנו בשחור לבן כזה, וצריכים אנו לברר לעצמנו, למה אנו מייחלים, מה הם שלבי התיקון האפשריים,
ובעיקר, בעיקר, מה עלינו לעשות כדי שכל זה יתממש והאם זה בידנו או רק בידיו יתברך, כאשר תחפץ האהבה העליונה.
 

לא פסקה ישיבה

משתמש ותיק
ככל שמחובר האדם לרוחניות, כך יותר חש בחסרון החורבן, כיון שבית המקדש הוא חסרון רוחני כמובן, ואדם משתוקק לשורשו. והוא העבודה להיות בכלל כל שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בידיו. להיות מי שיש בידו דעת דקדושה. ע"י עבודה על מידת הגאוה וכו. ועשה טוב של מידות טובות, ואז נעשה כלי ראוי, להחיל בו הקדושה. וכך, ממילא מתחבר לקדושה.
 

מתבונן לעומק

משתמש רגיל
החתירה הנמרצת "להתחבר רגשית" מקורה (עלול להיות) בגישה שאינה מקבלת עול, שמה את האדם במרכז ומחפשת "להתחבר",
גם גדולי המחשבה בדורנו מאד נגד כל העניין זה של "להתחבר", ואדרבה מדברים על מצב שהאדם הוא "ציית דינא" ומקבל עול גם בלי להתחבר
דהיינו אם התורה אומרת להתאבל, אז אנחנו צריכים לשבת ולבכות ולהתאבל בלי לנסות שהאבלות תצא מתוכנו דווקא, אדרבא היא תבוא בגלל שכך צריך להיות
שמעתי שאלו שמחפשים "להתחבר" הולכים לר' פיבלזון בליל תשעה באב ויש שם בכיות וכו',
 
מתבונן לעומק אמר:
החתירה הנמרצת "להתחבר רגשית" מקורה (עלול להיות) בגישה שאינה מקבלת עול, שמה את האדם במרכז ומחפשת "להתחבר",
גם גדולי המחשבה בדורנו מאד נגד כל העניין זה של "להתחבר", ואדרבה מדברים על מצב שהאדם הוא "ציית דינא" ומקבל עול גם בלי להתחבר
דהיינו אם התורה אומרת להתאבל, אז אנחנו צריכים לשבת ולבכות ולהתאבל בלי לנסות שהאבלות תצא מתוכנו דווקא, אדרבא היא תבוא בגלל שכך צריך להיות
שמעתי שאלו שמחפשים "להתחבר" הולכים לר' פיבלזון בליל תשעה באב ויש שם בכיות וכו',

לכאורה המטרה בהתחברות היא כדי להתאבל. 

הלא אין מדובר במצוה להתאבל על כל זכייה במליון דולר (שמחינה רוחנית ייתכן ובאמת היה מקום להתאבל על זכייה כזו, כמשל המלך שהיו לו שני בנים וכו') אלא באבל על החורבן. ומה שמפריע בד''כ הוא שכבר צמים ומתאבלים ולא מתרחצים וכו' וכו' והעיקר - דהיינו האבל האמתי - לא מרגישים. וזה מתסכל לעתים ובצדק.
 

שלו'

משתמש ותיק
מתבונן לעומק אמר:
החתירה הנמרצת "להתחבר רגשית" מקורה (עלול להיות) בגישה שאינה מקבלת עול, שמה את האדם במרכז ומחפשת "להתחבר",
גם גדולי המחשבה בדורנו מאד נגד כל העניין זה של "להתחבר", ואדרבה מדברים על מצב שהאדם הוא "ציית דינא" ומקבל עול גם בלי להתחבר
דהיינו אם התורה אומרת להתאבל, אז אנחנו צריכים לשבת ולבכות ולהתאבל בלי לנסות שהאבלות תצא מתוכנו דווקא, אדרבא היא תבוא בגלל שכך צריך להיות
עיקר המכוון כאן הוא שכדי לקיים דברים שבלב צריך לב, בשונה ממצות ציצית שהיא מצוה מעשית ועליך לקיימה גם ללא 'הרגשת חיבור', וכמו שכבר עמד בזה הרב 'למה זה תשאל לשמי'.
אכן הזכרתני מה שאמרו רבותינו בקשר למצות אהבת השם וכד', שקיום המצוה הוא בהשתדלות האדם להגיע אליה, וגם אם לא זכה לחוש בפועל אהבת השם - הוא את מצותו קיים [ויל"ע אם זה מוסכם לכל הדעות]. עכ"פ, לדרך זו, אם האדם משתדל ללמוד על החורבן ולקרוא מאמרים וכו', ולומר קינות - אע"פ שאחר הכל - אין הדברים מזיזים לו כמלא הנימה, הוא את חובתו קיים.
אך אולי חלק מקיום החובה הוא גם לנסות להעלות בדבוק חברים כאן עצות להתחבר רגשית לאבילות. כן יזכנו השי"ת.
 

שלו'

משתמש ותיק
אגב, שמעתי ת"ח ועובד השם מבוגר מספר בשיחה על הקושי שלו באמירת קינות, ואמר שהוא נוהג להפסיק מידי פעם ולהביט סביבותיו ולחפש את כל אלה שהוא 'לא מסמפט' וכד', ולנסות לתקן את השנאת חינם...
 

מה אדבר

משתמש ותיק
אם לחשך אדם לא חסרתי מידי, אין לענות דע"ז גופא יש לך להוריד דמעה, אלא לומר לו שיתרכז בחלק הרוחני שבו וימצא דחסר טובא, כי ביהמ"ק הוא יסוד ושורש רוחניותו של האדם.

אך בעומק, עיקר חורבן בית המקדש הוא חורבן הקשר בין כלל ישראל לקב"ה ע"י סילוק השכינה. ואמנם יש כמה ג' דרגות בצער האבילות, א' צער שלנו במה שאין לנו אפשרות לעובדו, וחסרנו הקשר עימו, וכהא דאיתא בחז"ל שבזמן הבית היו יודעים אם מעשיהם רצויים או לאו ע"י שהיו בודקים אם אש יורדת מן השמים לשרוף את הקרבן, ואילו עתה חסרנו כל זאת, ב' שכינתא בגלותא ויש להשתתף בצערה, ג' העולם אינו מגיע לתכליתו, דתכלית העולם הוא שיהא קשר בין הבורא לברואים, וביהמ"ק הוא מקום הקשר.
 

עברי

משתמש רגיל
הצצתי היום בפורום אחרי שנתיים שפרשתי בגלל השפה והויכוחים שלא מתאימים לי ולכל בימ"ד רגיל.
גם אילו הרב מתבונן לעומק אין טענתו נכונה מה עניין זה לזלזול אישי ירוד?
מלבד שלענ"ד הרב מתבונן לעומק מעלה כאן נקודה חשובה שא"א להתעלם ממנה, מה שהאדם רוצה להתחבר רגשית יש בזה חיסרון מהותי, וזה יסוד חטא עץ הדעת כידוע, והיינו שהאדם רוצה להתחבר אל הדברים ולדעתם. וכשרש"י כ' בכמה מקומות שאנו עושים המצוות כעבדים (ולא מצד תוכנם) אין הדברים רחוקים מדברי הרב מתבונן לעומק. והרי כל בר נש יודע שהבריסקרוב היה חותם על כל מילה שלו.
הדברים ארוכים ועמוקים, אבל בין כך ובין כך יש חיכוך קבוע בין העובדה שאנחנו עושים הכל כעבדים וכגזירת המלך לבין העובדה שאנחנו עושים דברים שאנו מבינים אותם ומתחברים אליהם. אילו הכל היה גזירות לא היה לנו כל חלק בתורה, ואילו הכל היה מובן ומתחבר לא היה זה דבר ה' כדבר גבוה אלא דבר שלנו כחלק מהחיים.
 

אברך

משתמש ותיק
עברי אמר:
הצצתי היום בפורום אחרי שנתיים שפרשתי בגלל השפה והויכוחים שלא מתאימים לי ולכל בימ"ד רגיל.
גם אילו הרב מתבונן לעומק אין טענתו נכונה מה עניין זה לזלזול אישי ירוד?
מלבד שלענ"ד הרב מתבונן לעומק מעלה כאן נקודה חשובה שא"א להתעלם ממנה, מה שהאדם רוצה להתחבר רגשית יש בזה חיסרון מהותי, וזה יסוד חטא עץ הדעת כידוע, והיינו שהאדם רוצה להתחבר אל הדברים ולדעתם. וכשרש"י כ' בכמה מקומות שאנו עושים המצוות כעבדים (ולא מצד תוכנם) אין הדברים רחוקים מדברי הרב מתבונן לעומק. והרי כל בר נש יודע שהבריסקרוב היה חותם על כל מילה שלו.
הדברים ארוכים ועמוקים, אבל בין כך ובין כך יש חיכוך קבוע בין העובדה שאנחנו עושים הכל כעבדים וכגזירת המלך לבין העובדה שאנחנו עושים דברים שאנו מבינים אותם ומתחברים אליהם. אילו הכל היה גזירות לא היה לנו כל חלק בתורה, ואילו הכל היה מובן ומתחבר לא היה זה דבר ה' כדבר גבוה אלא דבר שלנו כחלק מהחיים.
אין כל קשר בין לרצות להבין כל דבר, לבין להרגיש. אבלות היא רגש, ולכן אי אפשר, טכנית, להרגיש אותה, בלי לעורר את הלב. מה שקראו לו כאן 'להתחבר'.
ומכיון שהדברים שכתב הרב המתבונן, פשוט אין להם כל קיום במציאות, והם נטו בגדר 'סיסמה' בלי שום תוכן, לכן באו דבריי.
 

עברי

משתמש רגיל
אברך אמר:
עברי אמר:
הצצתי היום בפורום אחרי שנתיים שפרשתי בגלל השפה והויכוחים שלא מתאימים לי ולכל בימ"ד רגיל.
גם אילו הרב מתבונן לעומק אין טענתו נכונה מה עניין זה לזלזול אישי ירוד?
מלבד שלענ"ד הרב מתבונן לעומק מעלה כאן נקודה חשובה שא"א להתעלם ממנה, מה שהאדם רוצה להתחבר רגשית יש בזה חיסרון מהותי, וזה יסוד חטא עץ הדעת כידוע, והיינו שהאדם רוצה להתחבר אל הדברים ולדעתם. וכשרש"י כ' בכמה מקומות שאנו עושים המצוות כעבדים (ולא מצד תוכנם) אין הדברים רחוקים מדברי הרב מתבונן לעומק. והרי כל בר נש יודע שהבריסקרוב היה חותם על כל מילה שלו.
הדברים ארוכים ועמוקים, אבל בין כך ובין כך יש חיכוך קבוע בין העובדה שאנחנו עושים הכל כעבדים וכגזירת המלך לבין העובדה שאנחנו עושים דברים שאנו מבינים אותם ומתחברים אליהם. אילו הכל היה גזירות לא היה לנו כל חלק בתורה, ואילו הכל היה מובן ומתחבר לא היה זה דבר ה' כדבר גבוה אלא דבר שלנו כחלק מהחיים.
אין כל קשר בין לרצות להבין כל דבר, לבין להרגיש. אבלות היא רגש, ולכן אי אפשר, טכנית, להרגיש אותה, בלי לעורר את הלב. מה שקראו לו כאן 'להתחבר'.
ומכיון שהדברים שכתב הרב המתבונן, פשוט אין להם כל קיום במציאות, והם נטו בגדר 'סיסמה' בלי שום תוכן, לכן באו דבריי.

אבילות היא צורה מסויימת באדם, גם מי שלא בכה כלום ולא הרגיש כלום עדיין קיים הלכות ט' באב, מאחר ואנו בעולם המעשה. (ויש להאריך בזה)
כשם שמי שהיה בפורים ולא הצליח לשמוח קיים את מצוות היום.
הגישה שבמבקש הרב מתבונן לעומק אומרת שעל האדם לקיים את כל המצוות כעבד, וכל התכנים שקיימים יבואו אליו ועליו כראוי לו, אל יחפש האדם רעיונות והסברים בכדי שיביאו אותו להתחבר ולהרגיש מלבד דברי לימוד הדברים בעצמם שנדרש ללומדם שלא יהא כקוף בעלמא. (מקווה שלא ישאל מאן דהוא, שאם בין כה לומדים את העניינים למה שלא יעשו את זה באופן שיצור התחברות, יש כאן גישה עקרונית)
מקווה שהסברתי את דבריו טוב, 
גם אם טעות בידו ההערה שלי ביחס לזלזול במקומה.
 
 

נבשר

משתמש ותיק
עברי אמר:
הצצתי היום בפורום אחרי שנתיים שפרשתי בגלל השפה והויכוחים שלא מתאימים לי ולכל בימ"ד רגיל.
גם אילו הרב מתבונן לעומק אין טענתו נכונה מה עניין זה לזלזול אישי ירוד?
מלבד שלענ"ד הרב מתבונן לעומק מעלה כאן נקודה חשובה שא"א להתעלם ממנה, מה שהאדם רוצה להתחבר רגשית יש בזה חיסרון מהותי, וזה יסוד חטא עץ הדעת כידוע, והיינו שהאדם רוצה להתחבר אל הדברים ולדעתם. וכשרש"י כ' בכמה מקומות שאנו עושים המצוות כעבדים (ולא מצד תוכנם) אין הדברים רחוקים מדברי הרב מתבונן לעומק. והרי כל בר נש יודע שהבריסקרוב היה חותם על כל מילה שלו.
הדברים ארוכים ועמוקים, אבל בין כך ובין כך יש חיכוך קבוע בין העובדה שאנחנו עושים הכל כעבדים וכגזירת המלך לבין העובדה שאנחנו עושים דברים שאנו מבינים אותם ומתחברים אליהם. אילו הכל היה גזירות לא היה לנו כל חלק בתורה, ואילו הכל היה מובן ומתחבר לא היה זה דבר ה' כדבר גבוה אלא דבר שלנו כחלק מהחיים.
אתה לא יכול להגיע אחרי שנתיים ולכתוב על תגובות, יש כאן הרבה אשכולות והרבה דיונים, ואנשים לא סתם כותבים.
 

ויש לומר

משתמש ותיק
מתבונן לעומק אמר:
החתירה הנמרצת "להתחבר רגשית" מקורה (עלול להיות) בגישה שאינה מקבלת עול, שמה את האדם במרכז ומחפשת "להתחבר",
גם גדולי המחשבה בדורנו מאד נגד כל העניין זה של "להתחבר", ואדרבה מדברים על מצב שהאדם הוא "ציית דינא" ומקבל עול גם בלי להתחבר
דהיינו אם התורה אומרת להתאבל, אז אנחנו צריכים לשבת ולבכות ולהתאבל בלי לנסות שהאבלות תצא מתוכנו דווקא, אדרבא היא תבוא בגלל שכך צריך להיות
שמעתי שאלו שמחפשים "להתחבר" הולכים לר' פיבלזון בליל תשעה באב ויש שם בכיות וכו'
מקווה שאת מצוות "אוהבה כגופו" אינך מקיים כמי ש"ציית דינא" 
 

מבקש אמת

משתמש ותיק
ויש לומר אמר:
מתבונן לעומק אמר:
החתירה הנמרצת "להתחבר רגשית" מקורה (עלול להיות) בגישה שאינה מקבלת עול, שמה את האדם במרכז ומחפשת "להתחבר",
גם גדולי המחשבה בדורנו מאד נגד כל העניין זה של "להתחבר", ואדרבה מדברים על מצב שהאדם הוא "ציית דינא" ומקבל עול גם בלי להתחבר
דהיינו אם התורה אומרת להתאבל, אז אנחנו צריכים לשבת ולבכות ולהתאבל בלי לנסות שהאבלות תצא מתוכנו דווקא, אדרבא היא תבוא בגלל שכך צריך להיות
שמעתי שאלו שמחפשים "להתחבר" הולכים לר' פיבלזון בליל תשעה באב ויש שם בכיות וכו'
מקווה שאת מצוות "אוהבה כגופו" אינך מקיים כמי ש"ציית דינא" 

אחד מידידיי עזב ישיבה מסויימת, מהישיבות הנחשבות ביותר, לטובת ישיבה אחרת. לשאלתי, הוא התקשה להסביר מה הפריע לו בישיבה הראשונה, ולבסוף השתמש בדוגמא הבאה: "כשמישהו שם אומר לי שלום, איני מרגיש שהוא מתעניין בשלומי, אלא שהוא משתמש בי לקיים את דין המשנה "הוי מקדים בשלום כל אדם"...
 
חלק עליון תַחתִית