אבלות על חורבן בית המקדש, או על חוסר גילוי שכינה הכללי בעולם?

דחד יומא

משתמש ותיק
הרגשה שנתעוררתי אליה בעקבות מספר דיונים בפורום אך איננה קשורה באופן ישיר אליהם וע"כ אציג אותה כאן.
אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש, ומתפללים לבניינו,
אך צריך לבדוק האם בניין בית המקדש הוא הפתרון המוחלט,
הרי גם כשהיה בית המקדש קיים נרצחו רבים מכלל ישראל ואף בידי יהודים,
והיו חטאים רבים ע"ז ג"ע ועוד,
כמובן שכל אלו היו מסיבת החורבן,
אך השאלה א"כ על מה אנו מתאבלים האם על חסרון בית המקדש בפני עצמו,
הרי זה לבד לא מספיק,
ועל מה אנו מתפללים האם על בניין בית המקדש בפני עצמו,
הרי זה לבד לא מספיק,
אמנם ברור שבביאת המשיח ובבית השלישי המצב יהיה שונה,
הגילוי העתידי יהיה כל כך גדול שלא יהיה מקום לכל אותם חטאים ועוונות, [ברמב"ן מבואר שלעתיד לבא לא תהיה בחירה],
אז תפילתנו היא לבניין שלא היה עדיין ולגילוי שעדיין לא היה, ולכאו' איננה מקבילה לאבלות על החורבן של הבתים שהיו שבהם הגילוי לא היה כל כך מוחלט.
[אין כאן קושיא מוחלטת אבל לתחושתי מסתבר יותר שהאבלות על העבר והציפיה לעתיד מקבילים].
אמנם תחילת האבלות היא בי"ז בתמוז ושיאה בט' באב,
המאורע הראשון בי"ז בתמוז הוא שבירת הלוחות,
המאורע הראשון בט' באב הוא הגזירה שלא יכנסו לארץ - חטא המרגלים,
במתן תורה פסקה זוהמת ישראל, והיה הגילוי שכינה עליהם שלם,
ואם לא היו חוטאים בעגל הרי כבר היה מתקיים בהם מאמר הפסוק אמרתי אלהים אתם,
ובחטא העגל חזרה הזוהמא וחזר ההסתר פנים ונחלט ההסתר הזה בבכיית העם על דברי המרגלים,
וזה שורש חורבן הבית כמבואר בחז"ל.
כך שהאבלות אינה רק על חורבן הבית, אלא עצם האבלות היתה קיימת עוד לפני חורבן הבית על עצם מצב השכינה המוסתר,
וכך גם התפילה על גילוי השכינה, ובחינת עניין זה תהיה בכך שאנשי כנסת הגדולה שתקנו י"ח ברכות היו בזמן הבית ותיקנו את ברכת ולירושלים עירך, רצה ה' וכו'.
לסיכום העניין האבלות בימים אלו שורשה בעצם הסתר כבוד השכינה בעולם שהתחיל בשבירת הלוחות - חטא העגל, והמשכו בחטא המרגלים ומניעת כניסת ישראל לארץ. ומזה השתלשל הבקעת העיר וחורבן הבית. ועל כך גם תפילתנו לתיקון מצב זה.
נפק"מ מעשית מזה שחוץ ממה שעוררו רבותינו כל השנים להתחזק בענייני שנאת חינם שמשום זה חרב הבית, יש לנו להתבונן איפה נשאר בנו מחטא העגל וחטא המרגלים ולתקן את העניינים הללו שהרי הם שורש כל החושך וההסתר בעולמנו.
 

מתאהב על ידך

משתמש ותיק
המרגלים זה עכשיו. ואילו העגל זה בי"ז בתמוז.

יש לכל תאריך משמעות דווקנית ודוקא אז יש להתחבר ולתקן את שקרה בו.
 

נבשר

משתמש ותיק
דחד יומא אמר:
הרגשה שנתעוררתי אליה בעקבות מספר דיונים בפורום אך איננה קשורה באופן ישיר אליהם וע"כ אציג אותה כאן.
אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש, ומתפללים לבניינו,
אך צריך לבדוק האם בניין בית המקדש הוא הפתרון המוחלט,
הרי גם כשהיה בית המקדש קיים נרצחו רבים מכלל ישראל ואף בידי יהודים,
והיו חטאים רבים ע"ז ג"ע ועוד,
כמובן שכל אלו היו מסיבת החורבן,
אך השאלה א"כ על מה אנו מתאבלים האם על חסרון בית המקדש בפני עצמו,
הרי זה לבד לא מספיק,
ועל מה אנו מתפללים האם על בניין בית המקדש בפני עצמו,
הרי זה לבד לא מספיק,
אמנם ברור שבביאת המשיח ובבית השלישי המצב יהיה שונה,
הגילוי העתידי יהיה כל כך גדול שלא יהיה מקום לכל אותם חטאים ועוונות, [ברמב"ן מבואר שלעתיד לבא לא תהיה בחירה],
אז תפילתנו היא לבניין שלא היה עדיין ולגילוי שעדיין לא היה, ולכאו' איננה מקבילה לאבלות על החורבן של הבתים שהיו שבהם הגילוי לא היה כל כך מוחלט.
[אין כאן קושיא מוחלטת אבל לתחושתי מסתבר יותר שהאבלות על העבר והציפיה לעתיד מקבילים].
אמנם תחילת האבלות היא בי"ז בתמוז ושיאה בט' באב,
המאורע הראשון בי"ז בתמוז הוא שבירת הלוחות,
המאורע הראשון בט' באב הוא הגזירה שלא יכנסו לארץ - חטא המרגלים,
במתן תורה פסקה זוהמת ישראל, והיה הגילוי שכינה עליהם שלם,
ואם לא היו חוטאים בעגל הרי כבר היה מתקיים בהם מאמר הפסוק אמרתי אלהים אתם,
ובחטא העגל חזרה הזוהמא וחזר ההסתר פנים ונחלט ההסתר הזה בבכיית העם על דברי המרגלים,
וזה שורש חורבן הבית כמבואר בחז"ל.
כך שהאבלות אינה רק על חורבן הבית, אלא עצם האבלות היתה קיימת עוד לפני חורבן הבית על עצם מצב השכינה המוסתר,
וכך גם התפילה על גילוי השכינה, ובחינת עניין זה תהיה בכך שאנשי כנסת הגדולה שתקנו י"ח ברכות היו בזמן הבית ותיקנו את ברכת ולירושלים עירך, רצה ה' וכו'.
לסיכום העניין האבלות בימים אלו שורשה בעצם הסתר כבוד השכינה בעולם שהתחיל בשבירת הלוחות - חטא העגל, והמשכו בחטא המרגלים ומניעת כניסת ישראל לארץ. ומזה השתלשל הבקעת העיר וחורבן הבית. ועל כך גם תפילתנו לתיקון מצב זה.
נפק"מ מעשית מזה שחוץ ממה שעוררו רבותינו כל השנים להתחזק בענייני שנאת חינם שמשום זה חרב הבית, יש לנו להתבונן איפה נשאר בנו מחטא העגל וחטא המרגלים ולתקן את העניינים הללו שהרי הם שורש כל החושך וההסתר בעולמנו.
אפי' שהתחברתי לחשבון והכיוון אבל לדעתי זה אינו, שהרי כל העסק הוא חורבן בית המקדש כמבואר בכל, ואולי אתה מתבלבל בין "לתקן עולם במלכות שד-י" לבין בית המקדש, אף שהיו רציחות וכו' מ"מ בית המקדש זה מצב של השכינה בגלוי בעולם אפי' אם רציחה (אע"ג שבית המקדש נחרב בעבור זה מ"מ יש גבול שבו זה עובר עד לחורבן), מ"מ האם לקב"ה יש מקום גלוי בעולם לקדושה שאז בכל העולם מושפעת הקדושה בגלוי, או שהקדושה נעלמה מן העולם החיצון, ובעצם הכל תלוי בנו האם אנו בגופים שלנו במציאות שלנו כאן יכולים להחזיק קדושה, וזה עדיין לא יהיה קשור לאפשרות של חטאים, והקשר למרגלים צ"ב, ואולי שארץ ישראל נמי מסמלת את שכינת הקב"ה בארצו, ומאיסה בדבר זה היינו לא לנוכחות של קב"ה בעולם בצורה גלויה, כמו שכתוב עוד שפחדו שירדו ממעלותיהם בגלל שזה מקום של טבע ולא כמדבר שהוא מקום נס, ועכ"פ לא רצו קדושה בעולם.
זה לכאו'.
 

דחד יומא

משתמש ותיק
פותח הנושא
מתאהב על ידך אמר:
המרגלים זה עכשיו. ואילו העגל זה בי"ז בתמוז.

יש לכל תאריך משמעות דווקנית ודוקא אז יש להתחבר ולתקן את שקרה בו.
אכן,
אבל שלשת השבועות בוודאי יש להם שייכות, וי"ז בתמוז ניצב בתחילתם, וט' באב בסופם.
ושייכות הדברים היא שתחילת הקלקול היא בי"ז בתמוז וחתימתו בט' באב ושורש הקלקול אחד הוא,
ועדיין צריך לבאר בעומק את שייכות הדברים.
 
 

דחד יומא

משתמש ותיק
פותח הנושא
נבשר אמר:
אפי' שהתחברתי לחשבון והכיוון אבל לדעתי זה אינו, שהרי כל העסק הוא חורבן בית המקדש כמבואר בכל, ואולי אתה מתבלבל בין "לתקן עולם במלכות שד-י" לבין בית המקדש, אף שהיו רציחות וכו' מ"מ בית המקדש זה מצב של השכינה בגלוי בעולם אפי' אם רציחה (אע"ג שבית המקדש נחרב בעבור זה מ"מ יש גבול שבו זה עובר עד לחורבן), מ"מ האם לקב"ה יש מקום גלוי בעולם לקדושה שאז בכל העולם מושפעת הקדושה בגלוי, או שהקדושה נעלמה מן העולם החיצון, ובעצם הכל תלוי בנו האם אנו בגופים שלנו במציאות שלנו כאן יכולים להחזיק קדושה, וזה עדיין לא יהיה קשור לאפשרות של חטאים, והקשר למרגלים צ"ב, ואולי שארץ ישראל נמי מסמלת את שכינת הקב"ה בארצו, ומאיסה בדבר זה היינו לא לנוכחות של קב"ה בעולם בצורה גלויה, כמו שכתוב עוד שפחדו שירדו ממעלותיהם בגלל שזה מקום של טבע ולא כמדבר שהוא מקום נס, ועכ"פ לא רצו קדושה בעולם.
זה לכאו'.
בעיקר הדברים אתה צודק,
כמו שמבואר בגמ' סנהדרין דף ז. ותוכן הדברים שכשאהבת ה' לעמו ישראל חזקה סגי להו במקום קטן להשראת השכינה עיי"ש משל הגמ'.
אבל כמדומה שאין זה מספיק,
הרי באבלות של תשעה באב תיקנו לנו קדמונים גם קינות על צרות אחרות של כלל ישראל כגון תתנ"ו וכו',
וצערנו הוא על כל צרה של עם ישראל כעם, ואם בניין בית המקדש בפני עצמו איננו מתקן את זה הרי שאין האבלות רק על הבניין,
וכן הורגלנו [אולי בטעות, אבל לפי ההסבר שאני מציע אין בזה טעות] לחשוב שבגאולה העתידה יפתרו כל הצרות, וזה חלק מרכזי בציפיה לגאולה,
ולהנ"ל באמת כל הדברים אחדים הם.
אכן ביארת בטוב טעם מה מעלת בית המקדש בפני עצמו ללא קשר לגאולה ולמצב הרוחני של כלל ישראל יישר כח.
 
 

ספר וסופר

משתמש ותיק
הדברים ברורים ופשוטים

הטעות הגדולה שמסתובבת בלי סוף בציבור, היא המחשבה שכאילו אבלות היא 'רצון לחזור לנקודת זמן כלשהי'.

זה שטות שאף בר דעת לא יכול להכיל, כי הרי אנחנו יודעים ששום דבר לא חוזר להיות כמו שהוא היה.

ולדוגמא ניקח אבלות על אדם שנפטר, ונניח שנפטר מזקנה, לאיזה נקודת זמן אתה מבקש לחזור? הרי הרגע האחרון שהוא היה חי זה הרגע שגרם לו למות, אז מה אתה בדיוק רוצה?

פשוט וברור שכל אבלות היא על עצם זה שאדם הוא בן תמותה. והסיבה שלא אבלים בזמן חייו, זה הסוד של 'בזמן שמחה שמחים', כי גם חיי שעה הם מימוש מסוים של חיי עולם, דהיינו כאשר אני פוגש אדם חי, אני רואה כאן מישהו שהוא בעצם בן אלמוות, ורק המצב הגרוע של אחרי החטא גרם לו להסתלק מכאן. וממילא אני אבל על זה שהוא לא חי לנצח.

אותו הדבר בדיוק בבית המקדש.
אין שני בתי מקדש ולא שלש, יש אחד בלבד.
והיה לו כמה מהדורות, וכל המהדורות לא היו מוצלחות מי יודע מה.
והסיבה לכך, היא זה שלא נכנסנו לארץ, והסיבה המוקדמת לזה היא זה שנשתברו הלוחות.

ובודאי וודאי הלוחות והבית הם סיפור אחד, כי הסיפור השלם הוא שהשם ירד מן השמים בלוחות, ושוכן בקדש הקדשים בתוך כלל ישראל.

והאבלות על החורבן, ועל הצרות שהיו כל הדורות, ועל השכינה שהסתלקה, ועל כבוד שמים שמתחלל, ועל הגאולה שמתעכבת הכל הכל הוא סיפור אחד, זה שהעולם לא בא לתיקונו בגילוי מלכותו יתברך עלינו.
 

דחד יומא

משתמש ותיק
פותח הנושא
ספר וסופר אמר:
פשוט וברור שכל אבלות היא על עצם זה שאדם הוא בן תמותה. והסיבה שלא אבלים בזמן חייו, זה הסוד של 'בזמן שמחה שמחים', כי גם חיי שעה הם מימוש מסוים של חיי עולם, דהיינו כאשר אני פוגש אדם חי, אני רואה כאן מישהו שהוא בעצם בן אלמוות, ורק המצב הגרוע של אחרי החטא גרם לו להסתלק מכאן. וממילא אני אבל על זה שהוא לא חי לנצח.
דברים נפלאים,
שורשם בהקדמת הרמב"ן לתורת האדם "והנני אומר מה שלבי חושב ודעתי גומר, כי אחרי היות האדם מעותד למות, מעת היותו ראוי לרפוד יצועיו בגיא צלמות, למה יתגודדו על מת, ולנוד ולבכות נאותו, כי החיים יודעים שימותו, ומן התמה על יודעי דבר ויהי, למה יקראו אכר אל אבל, ומספד אל יודעי נהי. והתשובה בזה כי תולדת האדם לחיות לעולם, ומן החטא הקדמוני ירדו לטבח כולם, על כן יחרדו כי מטבעם יתפרדו"
ספר וסופר אמר:
אותו הדבר בדיוק בבית המקדש.
אין שני בתי מקדש ולא שלש, יש אחד בלבד.
והיה לו כמה מהדורות, וכל המהדורות לא היו מוצלחות מי יודע מה.
בזה אינני בטוח שההגדרה שיש בית מקדש אחד ורק כמה מהדורות,
משום שכפי המבואר במהר"ל [בפרקים הראשונים בספר נצח ישראל] כל בית קדושתו נבעה ממעלה אחרת,
בית ראשון מכח מעלת השראת השכינה בכלל ישראל,
בית שני מכח אחדות ישראל,
וכל אחד נחרב על חטאים שפגעו בגוף מעלתו,
והאריך שם המהר"ל לבאר שדווקא במקום המעלה של הדבר שם היצר מתגרה.
ובזה אציב הערה נוספת, שגם לפי מה שחונכנו מרבותינו שעבודת הימים הללו לתקן את החטאים שבשלם חרב הבית,
והעמידו דבר זה בפרט על שנאת חנם ולה"ר [כמדומה כבר כתב כן הח"ח],
הרי מעלת בית ראשון היתה גדולה לכאו' יותר ממעלת בית שני, בבית שני חסרו חמשה דברים שלא היו ובבית ראשון הכל היה בשלמות,
ובשביל מעלת בית ראשון לכאו' להמבואר במהר"ל שם לה"ר ושנאת חנם אינו חסרון כלל, שאין קדושתו נובעת מאחדות ישראל עיי"ש,
וא"כ עיקר עבודתנו צריכה להיות בנוגע לג' עבירות שהם מסלקים השכינה מישראל.
 

ספר וסופר

משתמש ותיק
דחד יומא אמר:
 
ספר וסופר אמר:
פשוט וברור שכל אבלות היא על עצם זה שאדם הוא בן תמותה. והסיבה שלא אבלים בזמן חייו, זה הסוד של 'בזמן שמחה שמחים', כי גם חיי שעה הם מימוש מסוים של חיי עולם, דהיינו כאשר אני פוגש אדם חי, אני רואה כאן מישהו שהוא בעצם בן אלמוות, ורק המצב הגרוע של אחרי החטא גרם לו להסתלק מכאן. וממילא אני אבל על זה שהוא לא חי לנצח.
דברים נפלאים,
שורשם בהקדמת הרמב"ן לתורת האדם "והנני אומר מה שלבי חושב ודעתי גומר, כי אחרי היות האדם מעותד למות, מעת היותו ראוי לרפוד יצועיו בגיא צלמות, למה יתגודדו על מת, ולנוד ולבכות נאותו, כי החיים יודעים שימותו, ומן התמה על יודעי דבר ויהי, למה יקראו אכר אל אבל, ומספד אל יודעי נהי. והתשובה בזה כי תולדת האדם לחיות לעולם, ומן החטא הקדמוני ירדו לטבח כולם, על כן יחרדו כי מטבעם יתפרדו"
כמובן דברי נובעים מדברי הרמב"ן הללו.
דחד יומא אמר:
ספר וסופר אמר:
אותו הדבר בדיוק בבית המקדש.
אין שני בתי מקדש ולא שלש, יש אחד בלבד.
והיה לו כמה מהדורות, וכל המהדורות לא היו מוצלחות מי יודע מה.
בזה אינני בטוח שההגדרה שיש בית מקדש אחד ורק כמה מהדורות,
משום שכפי המבואר במהר"ל [בפרקים הראשונים בספר נצח ישראל] כל בית קדושתו נבעה ממעלה אחרת,
בית ראשון מכח מעלת השראת השכינה בכלל ישראל,
בית שני מכח אחדות ישראל,
וכל אחד נחרב על חטאים שפגעו בגוף מעלתו,
והאריך שם המהר"ל לבאר שדווקא במקום המעלה של הדבר שם היצר מתגרה.
ובזה אציב הערה נוספת, שגם לפי מה שחונכנו מרבותינו שעבודת הימים הללו לתקן את החטאים שבשלם חרב הבית,
והעמידו דבר זה בפרט על שנאת חנם ולה"ר [כמדומה כבר כתב כן הח"ח],
הרי מעלת בית ראשון היתה גדולה לכאו' יותר ממעלת בית שני, בבית שני חסרו חמשה דברים שלא היו ובבית ראשון הכל היה בשלמות,
ובשביל מעלת בית ראשון לכאו' להמבואר במהר"ל שם לה"ר ושנאת חנם אינו חסרון כלל, שאין קדושתו נובעת מאחדות ישראל עיי"ש,
וא"כ עיקר עבודתנו צריכה להיות בנוגע לג' עבירות שהם מסלקים השכינה מישראל.
אין ספק שכל בית היה לו בחינה מסוימת, אולם הא גופא שכל אחד היה לו בחינה מסוימת בלבד היא היא החסרון, ואין ספק שהבית השלישי יהיה כלול מהכל.

וכל מה שבאתי לומר, זה שהבית בהבנותו הוא כאדם חי, שאני רואה בו את חיי הנצח של כל הבתים כולם, וכאשר הוא נחרב יש כאן נגיעה של חורבן בעצמותם של החיים - בית חיינו.

לגבי תיקון החטאים, ברור ופשוט שצריך לתקן, אבל ימים אלו מצד עצמותם הם לא ימים של תיקון, אלא של קלקול, ויש הרבה עבודה בעצם ההזדהות עם ההיסטוריה של כלל ישראל, מי אנחנו ולמה אנחנו שייכים, ולדעת שאנחנו שייכים לדברים גדולים ועצומים, שמעולם לא התגלו בשלמותם.

אחרי שמתחברים באמת, ונותנים לעצמנו להכיר עד היכן הדברים מגיעים בעמקם ובפשטותם, אמורים להתייאש מהעבודה, ובשביל זה תקנו לנו שבעה שבועות להתנחם ולהכיר שיש תקוה, ואז בא זמן העבודה והתיקון באמת - ראש השנה ויום הכיפורים.
וכידוע שכן הוא בפסיקתא - תלתא דפורענותא, שבעה דנחמתא, ותרי דתיובתא.

לכל זמן ועת.
 

דחד יומא

משתמש ותיק
פותח הנושא
ספר וסופר אמר:
וכל מה שבאתי לומר, זה שהבית בהבנותו הוא כאדם חי, שאני רואה בו את חיי הנצח של כל הבתים כולם, וכאשר הוא נחרב יש כאן נגיעה של חורבן בעצמותם של החיים - בית חיינו.
מתוק מדבש.
ספר וסופר אמר:
לגבי תיקון החטאים, ברור ופשוט שצריך לתקן, אבל ימים אלו מצד עצמותם הם לא ימים של תיקון, אלא של קלקול, ויש הרבה עבודה בעצם ההזדהות עם ההיסטוריה של כלל ישראל, מי אנחנו ולמה אנחנו שייכים, ולדעת שאנחנו שייכים לדברים גדולים ועצומים, שמעולם לא התגלו בשלמותם.
אכן לא זה הזמן לתיקון אלא להתחברות ואבלות על עצם הקלקול, ובזה גופא מבינים במה הקלקול,
אך דברי קיימים כהערה כללית על דברי רבותינו בעניין מה מוטל עלינו.
 

הכהן

משתמש ותיק
יש להעיר שבמגילת איכה כמעט לא מוזכר בית המקדש!
 

אלימיר

משתמש ותיק
מדברי הרמח"ל בזה​
מסילת ישרים פי"ט
אך הכונה האמתית המצויה בחסידים אשר טרחו והשתדלו להשיגה, הוא שיהיה האדם עובד רק למען אשר כבודו של האדון ברוך הוא יגדל וירבה, וזה יהיה אחר שהתגבר באהבה אליו יתברך, ויהיה חומד ומתאוה אל הגדלת כבודו, ומצטער על כל שימעט ממנו, כי אז יעבוד עבודתו לתכלית זה, שלפחות מצדו יהיה כבודו יתברך מתגדל, ויתאוה כל שאר בני האדם יהיו כמו כן, ויצטער ויתאנח על מה שממעטים שאר בני האדם, וכל שכן על מה שממעט הוא עצמו בשוגג או באונס או בחולשת הטבע, אשר קשה לו לישמר מן החטאים בכל עת, כענין הכתוב (קהלת ז, כ) כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.
ודבר זה ביארוהו בתנא דבי אליהו זכור לטוב אמרו (רבה פרשה ד): כל חכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמתו, ומתאנח על כבודו של הקדוש ברוך הוא כו', כל ימיו, ומתאוה ומיצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב ולכינוס גליות, זוכה לרוח הקודש בדבריו וכו', נמצאת למד שזאת היא הכוונה המעולה שהיא רחוקה לגמרי מכל הנאת עצמו, ואינה אלא לכבודו של מקום ולקידוש שמו יתברך המתקדש בבריותיו בשעה שעושים רצונו, ועל זה אמרו (זהר משפטים קיד, ב) איזהו חסיד המתחסד עם קונו.
והנה החסיד כזה מלבד העבודה שהוא עובד במעשה מצותיו על הכונה הזאת, הנה ודאי צריך שיצטער תמיד צער ממש על הגלות ועל החורבן, מצד מה שזה גורם מיעוט כביכול לכבודו יתברך, ויתאוה לגאולה לפי שבה יהיה עילוי לכבוד השם יתברך, והוא מה שכתב התדב"א שהבאנו למעלה, ומתאוה ומיצר לכבוד ירושלים וכו', ויתפלל תמיד על גאולת בני ישראל והשבת כבוד שמים לעילוי. ואם יאמר אדם מי אני ומה אני ספון שאתפלל על הגלות ועל ירושלים וכו', המפני תפלתי יכנסו הגליות ותצמח הישועה? תשובתו בצדו, כאותה ששנינו (סנהדרין לז, א) לפיכך נברא אדם יחידי כדי שכל אחד יאמר בשבילי נברא העולם, וכבר נחת רוח הוא לפניו יתברך שיהיו בניו מבקשים ומתפללים על זאת, ואף שלא תעשה בקשתם מפני שלא הגיע הזמן או מאיזה טעם שיהיה, הנה הם עשו את שלהם והקדוש ברוך הוא שמח בזה.
ועל העדר זה הדבר התרעם הנביא (ישעיה נט, טז) וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע, ואמר (שם סג, ה) ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך, ואמר (ירמיה ל, יז) ציון היא דורש אין לה, ופרשו זכרונם לברכה (ראש השנה ל, א; סוכה מא, א) מכלל דבעיא דרישה. הרי כאן שחייבים אנחנו בזה, ואין לנו ליפטר מפני מיעוט כחנו, כי על כיוצא בזה שנינו (אבות ב, טז) לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין ליבטל הימנה, ואמר עוד הנביא (ישעיה נא, יח) אין מנהל לה מכל בנים ילדה ואין מחזיק בידה מכל בנים גדלה. ואמר (שם מ, ו) כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה, ופרשו זכרונם לברכה (עבודה זרה ב, ב) שכל חסד שעושים לעצמם הם עושים לטובת נפשם ולהנאתם, ואינם מתכוונים לכונה השלמה הזאת, ולא מבקשים על עילוי הכבוד וגאולתן של ישראל, שהרי אי אפשר לכבוד העליון להתרבות אלא בגאולתן של ישראל וברבוי כבודם שזה תלוי בזה באמת, וכמו שכתב בתד"א שהזכרתי ומתאנח על כבודו של הקדוש ברוך הוא ועל כבודן של ישראל.

מאמר החכמה- תפילות ר"ה
דע, כי הנה בכלל העולם יש הטוב והרע, ובמין האנושי - ישראל ואומות העולם, והנה תיקון העולם הוא, שיהיה הטוב שולט והרע נכפה, ובמין האנושי ישראל שולטין ואומות העולם משתעבדים תחתם. והנה בהיות הדבר כן, הנה טוב לכל, כי הנה הקדושה מאירה בישראל ומתחזקת בם, ובהיות אומות העולם משתעבדים תחתם, נתקנים על ידם, ונמשך להם המשך מן הקדושה ההיא. אך אם אומות העולם מתפרצים מתחת ידי ישראל ושולטים, וישראל נכנעים, הנה ישראל מפסידים, שהם בשפלות, והקדושה אינה מתחזקת בעולם, לפי שמקום המיוחד לה, שהוא ישראל, איננו בתקונו וחזקו, וגם מפסידים האומות עצמם שאין נמשך להם מהקדושה שום הארה כלל, אלא אדרבה מיטמאים והולכים ומתרחקים מן הטוב. ואמנם שני המצבים האלה שזכרנו, הנה הוא הגלות מלכותו ית' בעולמו או התעלמה, כי אם היא מתגלית הנה הטוב שולט, ומגיע הדבר לישראל שהם ישלטו, וההפך בהפך.
 

משבט הכהונא

משתמש ותיק
בהשך להנ"ל
ספר הקינות ממחיש לנו איך כואבים ומקוננים
כי האיכה הוא כעין התורה שבכתב והקינות כעין התורה שבע"פ
והיינו כדרך האדם הכואב
ודאי כי עיקר הכאב הוא צער השכינה והעדר גלוי אור ד' לידע כל פעול כי אתה פעלתו וכו'
אבל כשאדם כואב הוא כבר כואב על כל ההשלכות
כמו שאדם הכואב הנה לו בכל דבר יצעק אבל כשעבר כבר כל הגבולים בסוף יצעק כבר על מה שעוללו לו גם דברים שבפני עצמן לו היה זועק כי זה טבעו של הבהת כאב
גם בענין חורבן בית המקדש העיקר הוא כנ"ל
אבל ההשלכות מי ישוערנו לא דיי שאין לנו בית המקדש וכלל ישראל במקומו ובמעמדו הרי אנו מושפלים ונרמסים ובכל שנה אספה מספד חדש כאשר כלל ישראל עבר טלאות רבות כואבים רח"ל וגם היום המיעוט הנשאר שלא התבולל בגויים רובם חילונים והמיעוט החרדי המדקדק במצוות הוא אשם בקורונה רודפים אותם בכל אמצעי מכם ובכם כאשר גוזרים עליהם גזירות קשות בגשמיות כמו למשל שמדינה שלימה לא יקבל עבור ילד החמישי בגלל שרובם חרדים ומי מדבר על רוטחניות הרי הם משקיעים מאמצים כבירים להעביר אותנו מדעתינו כדי שנתחבר עמהם חוץ מגזירות על הדת שבת חיטוטי שכבי גיוס חינוך וזה לכולי עלמא שזה רצונם כל הימין (הויכוחים הם בהנהגה רק ופשוט שהמשנה הוא שוטה ממש) כאשר ישנם יהודים שברחו מגיא ההריגה באושוויץ ושמרו על השבת אח"כ עברו תלאות רבות וקשות אח"כ ברחו לרוסיה הקומוניסתית שם עברו צרות רבות וישבסו בסיביר שנים רבות עבור פעילות אנטי מהפכנית היינו בעבור חינוך הבנים לדרכי התורה אף שהם פחותים מבני יח כידוע וישנם כאלו רבים שעקבותיהם מקום וזמן פטירתם לא נודעו עד היום אך בניהם אשר קמו אחריהם זכו היכנס לארץ הקדושה אך אבוי השואה הרוחנית פגעו בם וה"י זה נראה סיפור אני בעצמי מכיר כמה מהם
על כל החורבנות כואבים אך גם במיוחד חורבן הרוחני כאשר רוב ישראל נהרגו בשנות הגיא צלמות והנשאר רובם המכריע התבוללו והנשארים רובם חילנים רפורמים וכו' כמה כואב זה לאבא שבשמים שרוב בניו אינם יודעים ממנו הכאב הוא ודאי עצום.
ולכן הקינות מלמדים את בעלי הדרשנים לדבר משאות התקופה לכאוב את כאב הזמן ואין זה כפורש מן העיקר דהיינו צער השכינה וכו' אלא אדרבא זה טבעו של כאב וכנ"ל
 
חלק עליון תַחתִית