האם מותר לכתחילה לומר היום עשתי עשר יום במקום אחד עשר, ועד"ז בכל לשון האם מותר לספור כן מלכתחילה, והאם יש שינוי בין ספירה בלשון הק' לשאר לשון (היינו שעשתי עשר עדיף משאר לשון)?
הייום עשתי עשר יום במקום אחד עשר
- Thread starter לעבדיג יענקל
- תאריך התחלה
כסף נבחר
משתמש רגיל
ערוה"ש סימן תפט סעיף ד
"ויכול לספור בכל לשון, ורק שיבין מה שאומר"
משמע לכתחילה מנהגינו בני תימן לספור בארמית ומקור ברב סעדיה גאון
מתוך דרשו:
בסידור רבי סעדיה גאון (עמ' קנד) – מובא נוסח ספירת העומר בארמית: וז"ל: ביום הראשון: "האידנא חד יומא בעומרא", וביום השני: "תרין יומי בעומרא", וביום השביעי: "יומא שבעה יומי בעומרא דהון חד שבועא", וכשמגיע לליל ה' סיון אומרים: "יומאי ארבעין ותשעה יומי דעומרא דהן שבעה שבועי שלמי", ע"כ.
מנהג התימנים לספור בלשון ארמית, כן כתב המהרי"ץ זצ"ל (מחזור תכלאל חלק שני דף מא: – סדר ספירת העומר בפי' עץ חיים) וז"ל: המנהג לספור בלשון ארמי, ואולי טעמו כטעם הקדיש שלא יתקנאו בנו המלאכים, לפי שבספירת העומר אנו נכנסים ומתעלים במ"ט שערי טהרה, ומצאתי בס' התניא שמביא ל' הספירה בל' ארמי ע"ש בשם הגאונים, אי נמי אפשר דבבבל נתקן בל' ארמי כדי שיבינו גם העמי ארצות את הספירה, דבאינו מבין לשון הקודש לא יצא כמ"ש המג"א ומשום הכי נתקן בל' ארמי", ע"כ.
ונראה ליתן טעם נוסף מדוע סופרים בארמית, דהנה ב"שבולי הלקט" (ענין תפילה סי' ח) כתב בשם הר"ר מאיר נר"ו, טעם נוסף מדוע אומרים את הקדיש בל' ארמית:
"דהוא כאדם עצב המשנה מבגדי מילתין [משי] לבגדי סמרטוטין, שהרי בשעה שאומרים בביהכנ"ס "אמן יהא שמיה רבא" הקב"ה מנענע בראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בבית כך, אוי לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם [עי' ברכות ג.] ועי"ש שכ' בשם רש"י שלכך אומר בקדיש "ונחמתא" שצריך תנחומין על העצב הזה, ע"כ.
מצינו שכיון שע"י הקדיש מזכיר הקב"ה את חורבן הבית ומעורר הדבר עצבות, לכן יש להחליפו ללשון אחרת, שהיא יותר פחותה, כמו אדם עצוב שמחליף את בגדיו.
והנה "בעל המאור" (סוף פסחים) כתב שספירת העומר אין בו שום זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפשנו לחורבן בית מאווינו, ולכן אין מברכים שהחיינו, עי"ש.
וא"כ נראה לומר, שכיון שמצוות ספירת העומר מעוררת את זכרון חורבן הבית, יש להחליפו ללשון ארמית כאדם עצב שמחליף בגדיו, ולכן נהגו לספור בלשון ארמית, כדי להזכר בחורבן הבית המקדש, כמו לגבי קדיש.
"ויכול לספור בכל לשון, ורק שיבין מה שאומר"
משמע לכתחילה מנהגינו בני תימן לספור בארמית ומקור ברב סעדיה גאון
מתוך דרשו:
בסידור רבי סעדיה גאון (עמ' קנד) – מובא נוסח ספירת העומר בארמית: וז"ל: ביום הראשון: "האידנא חד יומא בעומרא", וביום השני: "תרין יומי בעומרא", וביום השביעי: "יומא שבעה יומי בעומרא דהון חד שבועא", וכשמגיע לליל ה' סיון אומרים: "יומאי ארבעין ותשעה יומי דעומרא דהן שבעה שבועי שלמי", ע"כ.
מנהג התימנים לספור בלשון ארמית, כן כתב המהרי"ץ זצ"ל (מחזור תכלאל חלק שני דף מא: – סדר ספירת העומר בפי' עץ חיים) וז"ל: המנהג לספור בלשון ארמי, ואולי טעמו כטעם הקדיש שלא יתקנאו בנו המלאכים, לפי שבספירת העומר אנו נכנסים ומתעלים במ"ט שערי טהרה, ומצאתי בס' התניא שמביא ל' הספירה בל' ארמי ע"ש בשם הגאונים, אי נמי אפשר דבבבל נתקן בל' ארמי כדי שיבינו גם העמי ארצות את הספירה, דבאינו מבין לשון הקודש לא יצא כמ"ש המג"א ומשום הכי נתקן בל' ארמי", ע"כ.
ונראה ליתן טעם נוסף מדוע סופרים בארמית, דהנה ב"שבולי הלקט" (ענין תפילה סי' ח) כתב בשם הר"ר מאיר נר"ו, טעם נוסף מדוע אומרים את הקדיש בל' ארמית:
"דהוא כאדם עצב המשנה מבגדי מילתין [משי] לבגדי סמרטוטין, שהרי בשעה שאומרים בביהכנ"ס "אמן יהא שמיה רבא" הקב"ה מנענע בראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בבית כך, אוי לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם [עי' ברכות ג.] ועי"ש שכ' בשם רש"י שלכך אומר בקדיש "ונחמתא" שצריך תנחומין על העצב הזה, ע"כ.
מצינו שכיון שע"י הקדיש מזכיר הקב"ה את חורבן הבית ומעורר הדבר עצבות, לכן יש להחליפו ללשון אחרת, שהיא יותר פחותה, כמו אדם עצוב שמחליף את בגדיו.
והנה "בעל המאור" (סוף פסחים) כתב שספירת העומר אין בו שום זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפשנו לחורבן בית מאווינו, ולכן אין מברכים שהחיינו, עי"ש.
וא"כ נראה לומר, שכיון שמצוות ספירת העומר מעוררת את זכרון חורבן הבית, יש להחליפו ללשון ארמית כאדם עצב שמחליף בגדיו, ולכן נהגו לספור בלשון ארמית, כדי להזכר בחורבן הבית המקדש, כמו לגבי קדיש.
67890 אמר:
אומר הסבר שאני כבר לא זוכר אם הוא הסבר שאני ניסיתי לומר או שראיתי אותו במקום כלשהו
וההסבר הוא שמצינו שתוספת "א" (צליל א עם פתח) מבטא שלילה, ואביא דוגמא ששם "אלוקים" זה מידת הדין וכשכותבים "האלוקים" האות ה' הופכת את הדין לרחמים ועפ"ז מסביר ספר התמונה (שאיני מכירו אך ראיתי זאת בסידור אוצר התפילות) את הפסוק ויתן לך האלוקים ואף שאלוקים זה מידת הדין האות ה' הופכו לרחמים (בעת שנכתב אף שאין צורך לכתבו כמובן) וא"כ "עשתי עשר" הכוונה "לא שתים עשרה" כלומר אחד עשר.
(ומושג זה ידוע מאד לדוגמא סימטרי זה ישר וכשמוסיפים הברת א' בתחילה זה נהפך למילה שמשמעה לא ישר - "אסימטרי")
ואם זה נכון, צריך להבין מדוע נמנעים מהמספר 11
אבן עזרא במדבר פרק ז -עב:67890 אמר:
יום עשתי עשר יום - כבר בארתי בספר מאזנים, למה השתנה זה המספר, וטעם עשתי כמו עשתנותיו (תה' קמו, ד), מה שיולידו מחשבותיו, כאילו העשר הוליד והוא סוד גדול. ויאמר ר' יונה הספרדי, כי פירושו על שתי עשר, והטעם החשבון שהוא קודם ממנו. והנה טעה שתי טעיות גדולות. האחת, כי חשבון שנים עשר הוא על אחד עשר, הפך דבורו. והעד הנאמן: מבן עשרים שנה ומעלה (במדבר א, ג). והטעות השנית: כי אילו היה על שתי, היה ראוי שיאמר עשני עשר, ולא עשתי עשר, כי עשתי ל"נ. רק עשתי מלה אחת:
שאר לעמו אמר:
וזה נראה תואם למה שכתבתי "לא שתים" שהרי האחד הוא "לא שתים" ואם תשאלו מדוע לקרא כך את האחד ?! התשובה טמונה במה שהאבן עזרא כותב במספר מקומות:
"האחד סבת המספר ואינו מספר"
שאר לעמו אמר:
אכן יש מילים רבות בעברית שמקורן באכדית אך כוונתי שאומרים באכדית כך מכיוון שכך אפשר להגדיר את הספרה אחד שהרי אין הוא ספרה לדעת האבן עזרא.
קדמא ואזלא
משתמש ותיק
שמעתי פעם מי שביאר מל' 'שמנו עשתו' [ירמיהו ה-כח], שה'עשר' מתעבה.
בשונה משאר המספרים שהפועל המתאים להם נגזר מהמספר, במילה אחד זה להיפך שהמילה אחד כשם מספר יסודה במילה אחד, ושם המספר היסודי הוא מילה אחרת שלא מצאנוה במקרא אלא שצירוף עשתי עשר (והצורה בנפרד לא ברורה לגמרי), ובאכדית לא השתמשו במילה אחד במקום שם המספר אלא השתמשו בשם המספר היסודי.שאר לעמו אמר: