בתלמוד (מז א) מבואת ברייתא: "המחזיר קנה מנורה בשבת חייב חטאת קנה סיידין לא יחזיר ואם החזיר פטור אבל אסור."
בהתייחסו לאיסור חשמל בשבת, למד מכך החזו"א (אחר שכתב לאסור מדין מבעיר ומבשל):
"עוד יש בזה משום תיקון מנא, כיון שמעמידו על תכונתו לזרום את זרם החשמל בתמידות. וקרוב הדבר דזה בונה מן התורה, כעושה כלי. וכש"כ כאן שכל החוטים מחוברין לבית והו"ל כבונה במחובר, ואין כאן משום בנין בכלים, אלא דינו כמחובר דיש בו משום בנין וסתירה.
"אבל הכא אין נפקותא בזה, דאפילו בכלים כה"ג חשיב בונה. כדאמרינן בשבת קנה של סיידין לא יחזיר ואם החזיר פטור אבל אסור. ובפתיחת החשמל שמכניסים הזרם בחוטים חשיב לעולם כתקע, דאף אם תמצי לומר דקנה של סיידין אף בתקע אינו אלא מדרבנן, היינו דוקא בהרכבה של שני גשמים שאפשר לחשבן כשנים משתתפין בפעולה אחת, אין התקעה מכרעתן לגשם אחד, כל שפירוקן נחוץ לטיח של הנמוך. אבל תיקון צורה להגשם ונעשה ע”י זה שימוש, ודאי חשיב בונה, ואף אם השימוש הוא לשעות מיוחדות ואח”כ פוסקו. דהפסיקה היא מכאן ולהבא, והצורה הראשונה אינה בת פירוד מן הגשם. ואחרי שההדלקה הוא בנין, הכיבוי הוא סותר."
וראיתי בחמדה גנוזה (א עמוד פג) שהקשה על דבריו -
1. על מה שכתב דחייב משום בונה כתב דבניין הוא הנראה לעניים ולא בניין תיאורטי. ואפילו לגבי גדילת השער שהבניין נראה לעיניים אמרו (שבת צה א) דאין דרך בניין בכך אי לאו דיליף מקרא, ומ"מ הלכה כרבנן שהדבר אסור מדרבנן משום דנראה כבונה (רמב"ם שבת כב כו), והכא בחיבור החוט אינו נראה כבונה כלל.
2. ועל מה שכתב דעדיפא מקנה של סיידין דחשיב לעולם כתקע, משום דדהוי "תיקון צורה להגשם" ולכן נחשב לכלי אחד, ומשא"כ בקנה שנחשב לשני חלקים - הקשה, שראשית בקנה מותר כשמרפא רפי (רמב"ם שם וש"ע שיג ו, ט), ולגבי החילוק הביא מדברי הרמב"ם שם שכתב: "ולא כסא המפוצל ולא שולחן המפוצל וכיוצא בהן מפני שנראה כבונה." הרי שגם בשני חלקים שא"א להשתמש באחד מהם בפני עצמו מותר ברפוי - ולא אמרינן משום כך דנחשב לעולם כתקע.
ולענ"ד להוסיף שאין שום תיקון למתכת אלא רק השתמשות בה, ודמי לנתינת מאכל בכלי דלא יעלה על הדעת דה"ל בונה או מתקן. וצע"ג.
