בן ראם אמר:
אני הבנתי שהכוונה לעניין המיוחד של לימוד תורה בשבת- תורת משה- במצוות שבת- היינו עניין מרכזי בשבת- גרוסה- לימודה.
איני יודע אם זהו הפשט, אבל כרמז ניתן להאמר. ויישר.
ויש לומר עוד, בהביא שפת אמת (כי תשא תרנז):
"ובימי המעשה שכחה שולטת... ושבת כתיב בו זכור כי הוא יום שאין בו שכחה שהוא מעין יום שכולו שבת ולא יתבטל לעולם. וכמו כן אמרו חז"ל יגעתי ומצאתי תאמין הוא לחדודי אבל לאוקמי שמעתא סייעתא דשמיא. ולכן שבת שנאמר עליו מתנה טובה יש לי הוא הסיוע מלמעלה והוא בחי' זכור. וכמו כן ויתן אל משה במתנה לכן נתקיים בו לעולם וזה הי' בחי' הלוחות חרות שהיו כל הדברים חקוקים להתקיים לעולם. וכמו כן
שבת יש בו מעין הלוחות הראשונות" עכ"ל. ועיי"ש עוד.
[ויסוד דבריו הוא במה שאמרו בנדרים דאלמלא נשתברו לוחות ראשונות לא היו שוכחים התורה.]
ובאמרי אמת (כי תשא תרצב) הביא יותר:
"ישמח משה במתנת חלקו וכו' ושני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהם שמירת שבת, מהו ישמח משה והלא איתא שחשכו פניו של משה ונעשה כסומא, אולם אאז"ל אמר שאף שהיו האותיות פורחות מכל מקום מצות שבת
נשארה בלוחות, זהו
וכתוב בהם שמירת שבת וזהו שאיתא זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו כי הדיבור זכור נשאר מהדברות הראשונות".
ובזה נוכל לומר, 'זכרו תורת משה' - תורת משה תזכרו כאשר 'במצות שבת' התורה 'גרוסה', וכל כך למה כי 'חרותה ליום השביעי' חריתתה של מצות שבת על הלוחות, היא בבחינת 'ככלה בין רעותיה משובצה', ששאר הדברות חרותות בלוחות שניות בלבד, ודבור שבת חרות גם בלוחות ראשונות, ולכן הדיבור הזה הוא ככלה בין רעותיה, וכיון שחרותה היא בלוחות הראשונות, לכן תזכרו תורת משה הגרוסה בתוך השבת.