שינוי מקום המחייב בברכת לישב בסוכה

אורח 2

משתמש רגיל
שיטת המ"א בסי' ח' שהליכה (שינוי מקום) הוי הפסק. וע"כ המתעטף בטלית בבית זה אפילו היה דעתו בשעת ברכה לילך ולהתעטף עוד טלית בבית אחר צריך לחזור ולברך. ועפי"ז כתב גם בסי' תרל"ט (הובא במ"ב ס"ק מח) שהמברך לישב בבית זה אפילו דעתו בשעת ברכה להמשיך סעודתו בבית אחר צריך לחזור ולברך 'לישב בסוכה'. 

והב"מ (הובא בשעה"צ ס"ק צד) תמה דאינו דומה לציצית. דהתם כל ציצית היא מצוה בפנ"ע משא"כ הכל מצוה אחת לאכול בְסוכה. ויש להוסיף בביאור דבריו שכיון שזו מצוה אחת לא שייך למימר בזה הליכה הוי הפסק, דהפסק הוא דווקא בין הברכה למצוה (ובברכות הנהנין בין הברכה לאכילה), אבל באמצע המצוה אין בעיה של הפסק רק של הסח הדעת וזה וודאי שהליכה לא הוי הסח הדעת. ואמנם מצינו בברכות הנהנין שאין טעונות ברכה לאחריהן במקומן ששינוי מקום מחייב ברכה גם באמצע סעודה אבל במצווה אינו כן (וצ"ע בזה לע"ע). וראיה לזה דגם המ"א שחייב לברך שוב 'לישב' מיירי דווקא בהולך לסוכת חברו מפני שדן את סוכת חברו כמצווה בפנ"ע אבל ביוצא וחוזר לסוכה הראשונה שאכל בה גם המ"א מודה שאי"צ לחזור ולברך וכמבואר במ"ב ס"ק מז. ועי' סי' קע"ח ס"ו לגבי אי הליכה לביהכנ"ס בלא הסח הדעת הוי הפסק לסעודה, שגם המ"א מודה שאינו הפסק, וכנ"ל.    

עפ"י זה יל"ע בדברי השעה"צ ס"ק צא לגבי ההולך באמצע סעודתו לביהכנ"ס להתפלל וחוזר לסוכתו שכתב המ"א שצריך לחזור ולברך, שהוא מטעם הליכה הוי הפסק, הרי באמצע סעודה לא שייך למימר כן. (אלא שא"כ צ"ב טעמא דמילתא, דא"א לומר מטעם הסח הדעת, דהא קיי"ל בסי' קע"ח דהליכה לביהכ"נ לא הוי הסח הדעת). 
    
 
חלק עליון תַחתִית