מצטער בסוכה, יש עניין להישאר בסוכה?

חושב מבחוץ

משתמש ותיק
פותח הנושא
שם:
המהר"ם פאדובה[3] כתב שהוא מטעם שמיחזי כיוהרא. וכעין דברי התלמוד[4]: "לא כל הרוצה לבוא ליטול את השם - יטול". וכן כתבו עוד אחרונים[5]. הסבר זה כתב גם ראבי"ה, והוסיף משום כך שכלל זה לא נאמר על מי "שמורגל בפרישות גם בשאר דברים" משום שאצלו אין זה נראה כיוהרא[6].
 
תרי גוונא מצטער.
יש שעצם הישבה בסוכה מצטער כגון שיורדים גשמים, או שיש ריח רע מאוד, בזה הוא הדיוט.
ויש שעצם הישיבה אינה צער, אבל הוא צער לו לילך לסוכה כגון שנרדם בהיתר מחוץ לסכוה כגון שירדו גשמים וכיוצא בזה, ועכשיו מצטער לילך לסוכה, אבל עצם הישיבה בסוכה אינה צער, בזה יש מעלה ללכת לסוכה.
 
לבי במערב אמר:
זהב סגור אמר:
''אינו מקבל עליו שכר ואינו אלא הדיוטות''
ויעוי' ב'אוצר מנהגי חב"ד' שם.

כעי”ז נהוג לומר ש’גם יחס שלילי הוא יחס’, וגרועה מכך היא ההתעלמות המוחלטת (ראה דברים לא, יח, ועד”ז ראה סנהדרין קה. ור”ה לב ריש ע”ב).
 

אבוקה כנגדו

משתמש ותיק
פינחס רוזנצוויג אמר:
תרי גוונא מצטער.
יש שעצם הישבה בסוכה מצטער כגון שיורדים גשמים, או שיש ריח רע מאוד, בזה הוא הדיוט.
ויש שעצם הישיבה אינה צער, אבל הוא צער לו לילך לסוכה כגון שנרדם בהיתר מחוץ לסכוה כגון שירדו גשמים וכיוצא בזה, ועכשיו מצטער לילך לסוכה, אבל עצם הישיבה בסוכה אינה צער, בזה יש מעלה ללכת לסוכה.
כ"ה בביה"ל שם בשם הביכור"י
 
לבי במערב אמר:
זהב סגור אמר:
''אינו מקבל עליו שכר ואינו אלא הדיוטות''
ויעוי' ב'אוצר מנהגי חב"ד' שם.

ואכתי צ”ע, דאי מצות סוכה ליכא, מאי שייטא הכא ’מצות ה’ החביבה עליהם’, הלכך צ”ל דתלמידי הבעש”ט זללה”ה ס”ל דמצוה נמי איכא, ולכאו’ פלגי אהגמי”י, ודו”ק.
 

נתנאל_ב

משתמש ותיק
חושב מבחוץ אמר:
המהר"ם פאדובה כתב שהוא מטעם שמיחזי כיוהרא
לכאורה, שייך לומר כן רק אם אדם אחד חורג ועושה כן, שזה מיוהרא (אא"כ הוא אדם גדול וכו'), אך אם יש קבוצה מוגדרת שנוהגת להישאר בסוכה, הרי ל"ש יוהרא, אלא שכך הוא מנהגם.
וכמו שאין חיוב בהרבה הנהגות טובות (עכ"פ כך הם נחשבות לעושים אותם) כמו מקווה כל יום, לבישת מעיל ארוך דווקא, גידול זקן ופאות מאוד ארוכים בדווקא, שבכל אלו אין חיוב מצד ההלכה ולא מצינו שיהיה אסור משום שנקרא הדיוט.
וממילא צריך בזה גדר, מה נחשב יוהרא ומה לא.
 

לבי במערב

משתמש ותיק
בב"י סי' כד:
כתב ה"ר דוד אבודרהם בדיני קריאת שמע בשם רב נטרונאי גאון שהאוחז בציציותיו בידו כשהוא קורא את שמע יהירותא הוא, שכל דבר שאין האדם מחוייב בו ועושה אותו ברבים במדת חסידות וכל העם אינם עושים אותו הוא מתחזי כיוהרא, עכ"ל. ועכשיו שנהגו בהם קצת בני אדם תו לא מיחזי כיוהרא.
וכן העלה בשו"ת מהר"י מברונא סי' צו (בשאלה הקרובה מאד לנדו"ד).


ולהעיר מלשון הירושלמי - ברכות ספ"ב:
תני: 'כל דבר שהוא של צער - כל הרוצה לעשות עצמו 'יחיד' - עושה, [כל הרוצה לעשות עצמו] 'תלמיד חכם' - עושה, ותבוא לו ברכה. וכל דבר שהוא של שבח - לא כל הרוצה לעשות עצמו 'יחיד' עושה, [לא כל הרוצה לעשות עצמו] 'תלמיד חכם' עושה, אלא אם כן מינו אותו פרנס על הציבור' . . א"ר זעירא: ובלחוד דלא יבזה חורנין.
 

עמק יזרעאל

משתמש ותיק
פינחס רוזנצוויג אמר:
תרי גוונא מצטער.
יש שעצם הישבה בסוכה מצטער כגון שיורדים גשמים, או שיש ריח רע מאוד, בזה הוא הדיוט.
ויש שעצם הישיבה אינה צער, אבל הוא צער לו לילך לסוכה כגון שנרדם בהיתר מחוץ לסכוה כגון שירדו גשמים וכיוצא בזה, ועכשיו מצטער לילך לסוכה, אבל עצם הישיבה בסוכה אינה צער, בזה יש מעלה ללכת לסוכה.

מהיכ תיתי שיש פטור מצטער בכלל על כזה מציאות הגמ' בסוכה או' גבי אבל קמ"ל שלא חשיב מצטער,[או שיש ביאור אחר בגמ' שם בתרוץ] ואולי חלו המקרה הנ"ל מאבל רק צריך לשים לב שלא כל מצטער הוה "מצטער".
 

נדיב לב

משתמש ותיק
עמק יזרעאל אמר:
פינחס רוזנצוויג אמר:
תרי גוונא מצטער.
יש שעצם הישבה בסוכה מצטער כגון שיורדים גשמים, או שיש ריח רע מאוד, בזה הוא הדיוט.
ויש שעצם הישיבה אינה צער, אבל הוא צער לו לילך לסוכה כגון שנרדם בהיתר מחוץ לסכוה כגון שירדו גשמים וכיוצא בזה, ועכשיו מצטער לילך לסוכה, אבל עצם הישיבה בסוכה אינה צער, בזה יש מעלה ללכת לסוכה.

מהיכ תיתי שיש פטור מצטער בכלל על כזה מציאות הגמ' בסוכה או' גבי אבל קמ"ל שלא חשיב מצטער,[או שיש ביאור אחר בגמ' שם בתרוץ] ואולי חלו המקרה הנ"ל מאבל רק צריך לשים לב שלא כל מצטער הוה "מצטער".

אם המכוון על מקרה שציין הנ"ל כשירדו גשמים ונרדם. בזה זכורני שהמ"ב כותב להדיא שאינו מחוייב אם הקיץ.
 

דורש טוב לעמו

משתמש חדש
בספר שערי יוסף סוכות עמ' 167 כתב ידידי מהר''י אביטבול שליט''א
הנהגת גדולי החסידים לשבת בסוכה אפילו שיורד גשם
והנה מצינו כמה גדולים שישבו בסוכה אע"פ שירד גשם, ראה עודבמשניות עצי עדן להרה"ק מקאמרנא זיע"א (סוכה פ"ב) שמיישב המנהג שגם בעת ירידת הגשמים יושבים בסוכה, וע"ש שכתב שאם הוא מרוב שמחת מצונ אינו מרגיש בגשמים מחייב לישב בסוכה שגם בבית אם היה לו שמחה בביתו לא היה הולך למקום אחר, וכן ראה באוצר החיים מנהגי צאנז שגן נהג בעל הדברי חיים זיע"א והיה אומר אנכי אהיה הדיוט ולא אצא מהסוכה, ובמשמרת שלום (סימן מג סעיף א) כתב שראה לאבותיו ורבותיו לשבת בסוכה גם מתי שיורד גשמים, וכן כתב בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ד סימן לא) שכתב מנהג אובתינו ורבותינו דור אחר דור לישב בסוכה ז' ימים אם אם גשמים יורדים.
וכן ראה עוד בשו"ת מהרש"ג (ח"א סימן לה, ח"ב סימן לט) שמלד זכות על הנוהגים ע"כ שמצטערים בישיבתם בבית וכיון ששקול צער הכניסה לבית כמו הצער מהגשמים שוב מותר להם לברך לישב בסוכה אך יזהר שלא יהיה כדובר שקר יעו"ש. וראה עוד בשו"ת ארץ צבי (ח"א סימן צח) שנהי שחיוב ליכא בשעת ירידת הגשמים אך מצוה מקיים ואם כוונתו לקיים מצוה ואינו בגדר הדיוט, ע"ש.
ד. דעת העונג יו"ט
והנה בשו"ת עונג טוב (סימן מט) וכן בקיצור וש"ע (ססמן קלה) כתב שאסור להנות מהסוכה בשעה שהוא פטור ממנה, ואולם בשו"ת אבני נזר (סימן תסו אות ו') כתב לדחות דבריו, וכן הוא בדעת תורה (תרלט) ע"ש.
אולם בחכמת שלמה (סימן תרלט אות ז') כתב בדעת הרמ"א שאותה שאמרו על הפטור מן הסוכה ויושב בה שנקרא הדיוט לא אמרו כן אלא ביושב בסוכה בעת שיורדים גשמים ולא בשאר מצטער בישיבת הסוכה לפי שעליו אמרו את המשל הזה שהוא דומה לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו שאם הוא מתעקש לקיים את המצוה הרי האדון כועב עליו, וכן כתב בפתחא זוטא (סימן תרלט אות ט) והוסיף שהרי אדרבה הדבר ניכר לכל שהוא פטור ויש בישיבתו משום יוהרא, וכן כתב בשו"ת מהרש"ג (ח"ב סימן טל), וכן כתב בברכת הבית (שער ב"ן שערי בינה אות ו'), וכתב שאם הגשם פסק אלא שעדין המים נוטפים מהסכך אין שייכת זו סברא זו, וראה עוד בשו"ת זרע אמת (סימן צג) שכתב שאף זה נכלל בכלל של שפיכת קיתון על פניו ע"ש.
ובענין זה אוסיף מש"כ בזה עוד במנחת אשר, [היות והביא בזה על דברי הפוסקים] לאחר שהביא דברי הירושלמי, בברכי יוסף (יו"ד סי' של"ג) שהקשה על האי כללא מהא דחתן פטור מקריאת שמע, דאף דפטור דיחיד הוא ואחרים חייבים מ"מ המחמיר א"ע לקרות קחשיב ליה בירושלמי הדיוט, וכתב לבאר דשאני חתן דאף כו"ע בעת טרדתם בטרדא דמצוה פטורים מן המצות, נמצא דלאו כפטורא דיחיד הוא ולכך הנוהג בחומרא זו לקרות קר"ש חשיב הדיוט, ונראה אף בשיטת הריטב"א דשאני הפטור ממצוה לזה שלא נתחייב בו, דאותו שנפטר מדינא (היכא דכ"ע מפטרי) שוב אין בעשייתו מעשה מצוה כלל אולם היכא דמצוה היא אלא שלא נצטווה זה בה (כנשים במ"ע שהז"ג) חשיבא עשייתו כמעשה מצוה.
ובדרך זה אמרתי לבאר מה שכתב המשנה ברורה (סי' תע"ה בשעה"צ ס"ק ל"ט) בדין העוסק במצוה דפטור מן המצוה אם החמיר על עצמו ועשאה אף דיצא ידי חובתו מ"מ לא יברך, דהאיך יאמר 'וציונו' כיון שאינו מצווה בה.ולכאו' יפלא, מה בין העוסק במצוה לאשה במצוות עשה שהז"ג דאף שלא חייבתה תורה מ"מ יש לה לברך [לשי' הרמ"א הנ"ל], אלא ע"כ אית לן למימר, דהמחויב בדבר ונפטר הימנו שוב אין בידו לברך, אך אותן שלא נתחייבו בהמצוה כלל יש להן לברך על עשייתן דמעשה מצוה הוא, וכדרך שביארנו דהפטור מן המצוה טעמא משום דהשתא לא חשיב כמעשה מצוה והרי הוא כהדיוט, אך הפטור מן המצוה מחמת שמעולם לא נתחייב בה מעשה מצוה היא כמבואר.
והנה מצינו עוד בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים כמה כללים ופרטים בהלכה זו ונבארם: הנה יש מי שכתב (שו"ת באר שבע שם, שו"ע הרב סי' ל"ב ס"ח) דכל ענין ומצוה דאית בה משמרת, חומרא והרחקה, העושה אותה נקרא חסיד אף שלא נתחייב עליה, אולם אותן שאין בהם משום הרחקה פרישות וסייג, בהם אמרו דהפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. וכדבריהם מצינו בכתבי רבותינו הראשונים, הנה בשטמ"ק (ב"ק פ"ז ע"א) הביא לדברי רבינו המאירי וז"ל "במדרשות אמרו כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, ודבר זה אינו אלא בדבר שכל כיוצא בזה העושה פטור ממנו ואינו דבר שיצא ממנו שכל או מוסר או סלסול או הכנעת לב וכיוצא בזה ועושה ממנו על עצמו מצוה", עכ"ל. נתבאר, דכל שיש בו שכל מוסר או סלסול והכנעת לב לא אמרו בו דנקרא הדיוט כיון דיש בו מעבודת האלוקים.
ברם יש להקשות ע"ד המאירי מדברי הירושלמי גופא דקחשיב ליה לחתן הפטור מקריאת שמע ונוהג חומרא בנפשו לקבל עול מלכות שמים בכלל אותן הנקראים הדיוט אף דאין לך עבודת האלקים גדולה מזו, וכן קשה מיסוד פלוגתייהו דרב מיישא ור"ש בר יצחק דאיירי בהמפסיק סעודתו ומתפלל, ואף דתפילה ענינה הכנעת הלב ועבודת האלקים קרי עליה רב מיישא "כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט", הרי דאין דברי המאירי מתיישבין בדברי הירושלמי ולכאורה אין לנו מקור אחר בדברי חז"ל לכל הלכה זו ד"נקרא הדיוט" מלבד בירושלמי הנ"ל, וצע"ג.
והגאון החיד"א בספרו פתח עינים (ב"מ ל' ע"ב) עמד על אמרם דזקן ואינו לפי כבודו הפטור מהשבת אבידה מידת חסידות איכא שיטרח וישיב אבידה לבעליה, דלכאו' כבר אמרו דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ואמאי לא נימא הכי בדינא דהשבת אבידה, ועיי"ש שכתב דכל שבין אדם לחבירו, המחמיר תבוא עליו ברכה, ולא הוי הדיוט כי אם בענינים שבין אדם למקום דיש ואין בהם מצוה משא"כ הנהגות שבאל"ח ראוי למיחש בהן ולמיזל לפנים משורת הדין.
ובמרדכי (ריש ברכות) כתב דהרגיל בחסידות לא אמרו בו דנקרא הדיוט כיון שהוא רגיל בדרך זו בכל דבר ודבר. ועי' בברכ"י שם דפירש הא דנקרא הדיוט דמשום יוהרא קעביד, ולהכי היכא דרגיל בחסידות ולא מחזי כיוהרא מצוה היא, וזה כעין דברי המרדכי הנזכרים. וכ"ה בספר ערוגות הבושם לחד מרבותינו הראשונים בעלי התוס', וכיוצא בזה איתא גבי מצות ישיבת סוכה דכתב מהרי"ו (סי' קצ"א) דטעמא דפטרינהו רבנן מלישב בסוכה בשעת ירידת גשמים הוא מטעם ביטול שמחת יו"ט (וכ"ה בהגהות מימוניות הל' סוכה פ"ו) ומשמע לכאורה דאי ליכא בזה משום ביטול שמחת יו"ט היה שרי לישב בסוכה ולא חשבינן ליה כהדיוט וכ"ה בשו"ת עולת שמואל (סי' צ"ח, הביאו בביה"ל סי' תרל"ט שם), ועיי"ש שכתב דהרצה סברא זו בפני הגר"ב רנשבורג וקילסו.
בזה אמרתי ליתן טעם וליישב מנהג גדולים וצדיקים דלא יצאו את סוכותיהם אף בעת ירידת גשמים, חדא לדברי המרדכי דברגיל בחסידות ליכא קפידא ולא חשיב הדיוט, ועוד לדברי הערוה"ב והברכ"י דכשאין יוהרא לא הקפידו חכמים, ובודאי לדברי מהרי"ו דטעמא משום ביטול שמחת יו"ט נראה דהמצטער לצאת את סוכתו ובוחר להתמיד ולמיתב בצילא דמהימנותא ולא ייחשב בעיניו צערא דגופא כלל, כגון דא לא אמרו חכמים, כן נ"ל עיקר. [וכן חזיתי למו"ר מרן אדמו"ר מצאנז זצ"ל שהקפיד שלא לצאת מסוכתו אף בעת ירידת גשמים, וכן כבר נהג זקינו בעל דברי חיים זלה"ה, ומטו משמיה דנשאל על מנהגו מהא דאמרו חכמים דהפטור מן הדבר ועושה נקרא הדיוט, והשיב בדרך צחות: להיות הדיוט עבור מצוותיו יתעלה כדאי הוא וכדאי...]
ובתשובות שבות יעקב (ח"ב סי' מ"ג) דבמקום שנחלקו הפוסקים להלכה ונקבעה הלכה כדברי המיקל אל לו לאדם לנהוג בעצמו כשיטת המחמירין, ועל כגון דא אמרו "כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט". אבל בפרי מגדים (סי' ל"ב אשל אברהם ס"ק ב', סי' תע"ב א"א סק"ו) פליג להדיא אדברי השבו"י ונקיט עיקר דשרי לו לאדם להחמיר ולנהוג כדעת המחמירין. וגדולה מזו כתב עוד (סי' תרנ"ו הביאו בביה"ל שם) דיש לו לאדם להוסיף שליש ולהחמיר כדעת המחמירין אף שנקבעה הלכה כדעת המיקל ומ"מ זאת פשיטא דהיכא דהובררה הלכה והוקבעה לדורות (כפלוגתת ב"ש וב"ה וכיו"ב) הנוהג בעצמו לפנים משורת הדין חשיב הדיוט, ואין דברי הפמ"ג אלא במקום שנחלקו אחרוני הפוסקים, דנהי דיש מקום להקל מ"מ המחמיר תבוא עליו ברכה, ואף יש לו לאדם להוסיף שליש ולקיים מצותו אליבא דכ"ע, וז"ב.
והנה מצינו גדר זה עוד בתוס' גיטין (ו' ע"ב) וכן בסוטה (י"ז ע"ב) ובמנחות (ל"ב ע"ב) דהמשרטט תפילין על כל שורה הוי בכלל הפטור מן הדבר ועושהו שנקרא הדיוט, ודבר זה מובן לפי כל הדרכים, דכיון שאין מצוה כלל לשרטט תפילין בזה האופן אין בזה לא מצוה ולא עבודה ולא הכנעה ואין כאן אלא מעשה יוהרא בלבד, וז"פ.
וכך נראה גם במה שכתב הרמב"ן בגיטין ל"ו ע"א לגבי שמיטת כספים בחו"ל "דכל שלא תיקנו חכמים אין העושה אותו נקרא חסיד אלא הדיוט" ומשו"כ כתב דכל האומר דממדת חסידות נהגו שמיטת כספים בחו"ל אין שומעין לו, עי"ש ודו"ק בזה.
הנה בברכות נ"א ע"ב נחלקו ב"ש וב"ה במי ששכח ולא בירך לב"ש צריך לחזור למקומו ולברך ולב"ה מברך במקום שנזכר ושם נ"ג ע"ב אמרו מעשה ברבה בב"ח שחזר לברך ומצא יונה דדהבא בשכרו, ולכאורה הוי כהדיוט, ובאמת כבר הקשו מאי שנא חומרא זו מהא דמבואר (שם י' ע"ב) דלב"ש קורא ק"ש של ערבית בשכיבה ושל שחרית בעמידה ולב"ה קורא כדרכו ור' טרפון נהגו כב"ש ואמרו לו "כדי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל", הרי שהנוהג כב"ש נגד ב"ה ראוי לעונש ולא לשכר. ובשו"ת הרמ"א (סי' צ"א) כתב ליישב דשאני השוכב לקריאת שמע דהוי פחיתות ועדיף לעמוד, ואף דגם לב"ה קורא כדרכו ואף בשכיבה מ"מ לב"ש צריך דוקא שכיבה ולכן השוכב נקרא הדיוט. תמצית דבריו הנוהג כב"ש במקום שיש בו צד קולא כדי לחוב בעצמו.
וכבר תמה עליו הגרעק"א בתוספותיו על המשניות דהרא"ש כתב ליישב בפשיטות דבשכח ברהמ"ז אף לב"ה מדת חסידות היא לחזור אלא שלא חייבוהו ומשו"כ ראוי לשכר משא"כ בהא דקר"ש דלב"ה אין בו חסידות כלל עי"ש.
אך מ"מ לא דנו אלא לגבי השאלה אם ראוי לנהוג כב"ש נגד ב"ה, אך לכאורה הוי בכלל הפטור מן הדבר ועושהו, אמנם נראה פשוט דכל הפטור מן הדבר משום שלא הטריחוהו, אך לא משום שעצם המעשה אינו מצוה גמורה, בודאי אינו הדיוט דאטו הטורח יותר מכדי חיובו במצוות הוי הדיוט, הלא ודאי חסיד הוא ולא הדיוט. וכמו שביארתי במק"א דאף דהיושב בסוכה בשעת הגשמים נקרא הדיוט, העולה לסוכתו כשפסקו גשמים אף דפטור הוא הוי חסיד, ודו"ק בכ"ז.
אמנם חידוש ראיתי בסדר רב עמרם גאון בקר"ש וברכותיה וז"ל "ק"ש כל זמנא דקרי לה כפרוזטגמא חדתא, דהיא פרוזטגמא חדתא דקב"ה, דלא מטרח עלן, דכתיב עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי (מיכה ו' ג') אמר ר' ברכיה מלך ששלח פרוזטגמא שלו למדינה, מה העם עושים, כל בני המדינה עומדין על רגליהון ופורעין את ראשיהן וקורין אותה ביראה באימה ברתת ובזיע.אבל הקב"ה ישתבח שמו ויתעלה זכרו לעד, אומר להם לישראל הדא קרית שמע פרוזטגמא דידי היא, לא הטרחתי עליכם לקרותה לא עומדים על רגליכם, לא פורעים את ראשיכם, אלא בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. ובמה שהקב"ה משתבח שאינו בא בטרחות, מאן דעביד איפכא לא יאות קא עבד, ותני כאן הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. הלכך מצותה של קרית שמע בישיבה". וכ"כ במחזור ויטרי סימן י"ב ולמדנו מדבריהם דהוי הדיוט משום שממעט בכבוד הקב"ה שמשתבח במה שאינו בא בטרחות על בניו, והדברים נפלאים.
 

אריה יונה

משתמש רגיל
הקשו רבים שלא מצאנו בשום מצווה שמצטער פטור ממנה ומה נשתנתה מצוות סוכה?

לפי הנ"ל (מובא בקונטרס סוכות שלי) שמטרת המצווה להתבונן באהבת הבורא אלינו הדברים מובנים מאוד, שכל זה שייך כאשר האדם שמח ומאושר במצווה שיך לומר שיבוא מתוך כך לאהבת הבורא, אבל כאשר אדם מצטער אין לו ישוב הדעת כלל ובודאי לא יבוא מתוך כך לאהבת הבורא ולכן פטרה אותו התורה ממצוות סוכה.

לפי זה מובן הנהגת החסידים (עיין בקובץ בבר אילן ישיבה בסוכה בעת ירידת גשמים) שישבו בסוכה בזמן ירידת הגשם, שכן כל הפטור מחמת שאינו יכול לכוין, אבל מי שמחמת אהבתו את ה' שמח כל כך במצווה שאין מרגיש צער הגשמים, אדרבה כשם שבביתו לא היה עוזב מקום שנהנה ממנו מחמת הגשמים, ה''ה בסוכה.
 

אנונימוס

משתמש ותיק
להלכה פוסק הרמ''א שבכזית ראשון מהני אף מצטער, אבל זה מכיון דס''ל דילפינן טו טו ממצות,
אך לענין מצטער כותב המשנ''ב מצטער פטור וכו' - דכעין תדורו בעינן ואף בכל השנה אין אדם דר במקום שהוא מצטער:,
ויש לדון אי תשבו כעין תדורו הוא לעיכובא או למעליותא שצריך להכניס כלים יפים וכו',
 
חלק עליון תַחתִית