צריך ביאור בפסק השו''ע שלא צריך כוונה במצוות של הנאה

הצבי

משתמש ותיק
השו''ע בהל' פסח סי' תע''ה פסק שלא מעכבת הכוונה באכילת מצה, ומפ' המשנ''ב שם בשם המפרשים שמשום ההנאה חשיב כמתכוין ובביאור הלכה בסי' ס' הביא די''ז גם על אכילה בסוכה בליל הא', והאחרונים מביאים ע''ז כמדומני את הדין של מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה.
וצריך מאד להבין די''ז שהרי לכאו' הייחודיות בהנאה היא בהלכות מעשה שמעשה של הנאה [אולי דווקא משום שהאיסור הוא בהנאה גופה ודנו בזה האחרונים] הוא סוג מעשה שיש בו קיום של עשייה גם כאשר מחוסרת בו הדעת והוא נעשה ממילא, והיינו לכאו' משום שההנאה היא דבר קיים, אבל כלאו' כ''ז הוא בהל' מעשה וכאשר מצינו דמשום זה אין בזה משום מתעסק, אבל מה זה שייך לעניין כוונה במצוות אשר מצריכים כוונה גם באחד שלא חסר לו לכאו' כלום בהל' מעשה שהוא יודע היטב שהוא נוטל לולב ואפי' אם יודע שיש בזה קיום מצווה אכתי כל שלא כיוון לצאת אינו יוצא, וזה לכאו' אפי' שלא חסר לו כלום בהל' מעשה אלא הוא דין נוסף וא''כ מה שייך לומר שיועיל בזה שכן נהנה???
 ​
 

הצבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
להלן מועתק ממש''כ באשכול מקביל בעניין כוונת טעם המצווה הנצרכת בכמה מצוות לשיטת הב''ח הנודעה:
הערה גדולה בכל עניין הכוונה לפי הב''ח.
הרי השו''ע פוסק בהל' פסח סי' תע''ה שכוונה לצאת באכילת מצה לא מעכבת ומפרשים שם משום ההנאה דחשיב כמתכוין, ובביאור הלכה בסי' ס' ד''ה וי''א דמצוות צריכות כוונה הביא ד''ז גם על אכילה בסוכה בליל הא', וצ''ת אם מקיימים בזה גם את הכוונה של טעם המצווה, ולכאו' וודאי שלא, ויש לדון בזה דשאני המצווה של הלילה הא' וכמו שדנתי לעיל כאן, אבל צריך לדעת יותר מזה כי לכאו' מעצם הדין של הב''ח כאן, שצריך כוונה על הטעם, רואים גדר בדין כוונה שלכאורה לא ייאמר בו כלל דין של שכן נהנה.
 

הצבי

משתמש ותיק
פותח הנושא
הצבי אמר:
להלן מועתק ממש''כ באשכול מקביל בעניין כוונת טעם המצווה הנצרכת בכמה מצוות לשיטת הב''ח הנודעה:
הערה גדולה בכל עניין הכוונה לפי הב''ח.
הרי השו''ע פוסק בהל' פסח סי' תע''ה שכוונה לצאת באכילת מצה לא מעכבת ומפרשים שם משום ההנאה דחשיב כמתכוין, ובביאור הלכה בסי' ס' ד''ה וי''א דמצוות צריכות כוונה הביא ד''ז גם על אכילה בסוכה בליל הא', וצ''ת אם מקיימים בזה גם את הכוונה של טעם המצווה, ולכאו' וודאי שלא, ויש לדון בזה דשאני המצווה של הלילה הא' וכמו שדנתי לעיל כאן, אבל צריך לדעת יותר מזה כי לכאו' מעצם הדין של הב''ח כאן, שצריך כוונה על הטעם, רואים גדר בדין כוונה שלכאורה לא ייאמר בו כלל דין של שכן נהנה.
העירוני מגמ' בר''ה כ''ח ע''ב שמבואר שם לפ''מ שביארו הראשונים, שההנאה בשמיעת תקיעה לא תועיל לייתר את הכוונה למ''ד מצ''כ, משום דבעי' זכרון תרועה וביאר הר''ח דבעי' כוונת הלב בתקיעות וליכא, והיינו דע''ז לא מהני ההנאה וכעין מש''נ.
 

כמעיין המתגבר

משתמש ותיק
הצבי אמר:
השו''ע בהל' פסח סי' תע''ה פסק שלא מעכבת הכוונה באכילת מצה, ומפ' המשנ''ב שם בשם המפרשים שמשום ההנאה חשיב כמתכוין ובביאור הלכה בסי' ס' הביא די''ז גם על אכילה בסוכה בליל הא', והאחרונים מביאים ע''ז כמדומני את הדין של מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה.
וצריך מאד להבין די''ז שהרי לכאו' הייחודיות בהנאה היא בהלכות מעשה שמעשה של הנאה [אולי דווקא משום שהאיסור הוא בהנאה גופה ודנו בזה האחרונים] הוא סוג מעשה שיש בו קיום של עשייה גם כאשר מחוסרת בו הדעת והוא נעשה ממילא, והיינו לכאו' משום שההנאה היא דבר קיים, אבל כלאו' כ''ז הוא בהל' מעשה וכאשר מצינו דמשום זה אין בזה משום מתעסק, אבל מה זה שייך לעניין כוונה במצוות אשר מצריכים כוונה גם באחד שלא חסר לו לכאו' כלום בהל' מעשה שהוא יודע היטב שהוא נוטל לולב ואפי' אם יודע שיש בזה קיום מצווה אכתי כל שלא כיוון לצאת אינו יוצא, וזה לכאו' אפי' שלא חסר לו כלום בהל' מעשה אלא הוא דין נוסף וא''כ מה שייך לומר שיועיל בזה שכן נהנה???
 ​
האיסור בחלבים הוא אינו ההנאה, וזה אינו נכון כלל, אטו מי שלא נהנה כלל לא נאסר לו? וממילא שפיר הביאו הראשונים ראיה מעבירה למצוה.

 
 
חלק עליון תַחתִית