השו''ע בהל' פסח סי' תע''ה פסק שלא מעכבת הכוונה באכילת מצה, ומפ' המשנ''ב שם בשם המפרשים שמשום ההנאה חשיב כמתכוין ובביאור הלכה בסי' ס' הביא די''ז גם על אכילה בסוכה בליל הא', והאחרונים מביאים ע''ז כמדומני את הדין של מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה.
וצריך מאד להבין די''ז שהרי לכאו' הייחודיות בהנאה היא בהלכות מעשה שמעשה של הנאה [אולי דווקא משום שהאיסור הוא בהנאה גופה ודנו בזה האחרונים] הוא סוג מעשה שיש בו קיום של עשייה גם כאשר מחוסרת בו הדעת והוא נעשה ממילא, והיינו לכאו' משום שההנאה היא דבר קיים, אבל כלאו' כ''ז הוא בהל' מעשה וכאשר מצינו דמשום זה אין בזה משום מתעסק, אבל מה זה שייך לעניין כוונה במצוות אשר מצריכים כוונה גם באחד שלא חסר לו לכאו' כלום בהל' מעשה שהוא יודע היטב שהוא נוטל לולב ואפי' אם יודע שיש בזה קיום מצווה אכתי כל שלא כיוון לצאת אינו יוצא, וזה לכאו' אפי' שלא חסר לו כלום בהל' מעשה אלא הוא דין נוסף וא''כ מה שייך לומר שיועיל בזה שכן נהנה???