ביאור הברכה "לגמור את ההלל" לפי המרדכי

במבי

משתמש ותיק
המרדכי בפרק במה מדליקין כותב:

יש מפרשים "גומר" = "קורין" כמו ותיקין היו גומרין עם הנץ החמה ופי' הראבי"ה דהמברך בר"ח לגמור לא משתבש דלגמור תרתי משמע ורבינו מאיר היה נוהג אפי' ביח' ימים שהיחיד גומר לברך לקרות ולא לגמור משום שמא ידלג אות אחת בקריאת ההלל עכ"ל (רפו')

והט"ז מביא זאת בשם הראש:

לקרוא את ההלל.  פי' ולא לגמור אפי' במקום שגומרין הלל דשמא יחסר תיבה א והוה ברכה לבטלה והרא"ש ס"ל דלגמור פי' כמו לקרות כמ"ש היו גומרין אות' כוותיקון פי' קורין ק"ש מ"ה בדיעבד יצא בלגמור: (תכ"ב)

וכן משמע בתוס' בסוכה מד:

כאן במקדש כאן בגבולין. במקדש הלכה למשה מסיני בגבולין פליגי דר' יוחנן אמר יסוד נביאים ור' יהושע בן לוי אמר מנהג נביאים ופי' בקונט' דנפקא מינה דאי תקנה היא בעיא ברכה ואי מנהגא לא בעיא דליכא למימר וצונו דמנהג בעלמא שהנהיגו העם ואפי' בכלל לא תסור ליתיה וכן אמרי' בסמוך חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא ויש מדקדקין מתוך כך דלא מברכינן אהלל דר"ח שאינו אלא מנהג בעלמא כדמוכח פ' בתרא דתענית (דף כח: ושם) רב איקלע לבבל חזי דקרו הלל בר"ח סבר לאפסוקינהו שמע דקא מדלגי ואזלי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם והא דקאמר רבי יוחנן התם י"ח יום יחיד גומר את ההלל בהן ובגולה כ"א יום לא משום דליהוי אחריני תקנה שיהו קורין בדילוג אלא יחיד גומר היינו כמו יחיד קורא דאורחיה דהש"ס דמשתעי הכי כי ההיא דתניא פ"ק דברכות (דף ט: ושם) וותיקין היו גומרין אותו עם הנץ החמה ור"ת אומר דאין ראיה מערבה להלל דערבה אינה אלא טלטול וכיון דלאו תקנתא היא אלא מנהגא לא חשיבא למיקבע לה ברכה אבל קריאת ההלל לא גרע מקורא בתורה ודכוותיה אשכחן דמברכין אשני ימים טובים של גליות ואינו אלא מנהג בעלמא כדאיתא פ"ק דביצה (דף ד:) ומיהו אין מזה ראיה דהא טעמא דאין מברכין אערבה למ"ד מנהג נביאים משום דלא אפשר לומר וצונו וב' ימים טובים של גליות אין בהם וצונו אלא קידוש להזכרת היום בתפלה וברכת המזון ואי משום דמברכין אתקיעת שופר בי"ט שני של ר"ה הנהו תקנתא נינהו וחמירי מב' ימים טובים של גליות לענין ביצה קדושה אחת נינהו כדמוכח בפ"ק דביצה (דף ד:) הזהרו במנהג אבותיהם בידיכם ועוד מדקדק ר"ת ממסכת ברכות פרק היה קורא (ברכות דף יד.) דמייתי ראיה דאין מפסיקין בהלל מרב בר שבא דאיקלע לבי דרבינא בימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל ולא איפסיק ומשני שאני רב בר שבא דלא חשיב עליה דרבינא ואם אין מברכין עליו מה הפסקה שייך בו ועוד ראיה מההיא עובדא דתענית (דף כח: ושם) מעובדא דרב דאמר סבר לאפסוקינהו דמשמע דמברכי דאי לא מברכי היה לו לידע שהוא מנהג אבותיהם וסתמא לא באמצע הלל איקלע מדקאמר רב איקלע לבבל ולא קאמר איקלע לבי כנישתא וכי תימא אכתי מכיון דמברכי לקרות היה לו לידע דמדלגי ואמאי סבר לאפסוקינהו הא לאו מילתא היא שאפילו כשגומרים את ההלל יכול לברך לקרות את ההלל כמו שמברכין לקרות מגילה ומה שנוהגין עכשיו לברך אהלל לגמור כשגומרין ומברכין לקרות כשמדלגין לסימן בעלמא נוהגין כן ובין בזה ובין בזה יכולין לברך לקרות ולגמור וא"ת הא דנקט י"ח יום שיחיד גומר בהן את ההלל אמאי נקט יחיד דמשמע אבל צבור גומרין אותה אפי' בשאר ימות השנה והא עובדא דרב בצבור הוה ואפ"ה מדלגי ושמא לרבותא נקט יחיד דאפי' יחיד בפני עצמו גומרו ועוד י"ל דאפי' צבור שאין שם כל ישראל יחיד קרי להו משום דאמרינן בערבי פסחים (דף קיז.) נביאים אמרוהו ותיקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק על כל צרה וצרה שלא תבא עליהן וכשנגאלין אומרין אותו על גאולתן ולכך נקט יחיד דכי ליכא כל ישראל אין גומרין אותו אלא באלו הימים אבל לגאולת כל ישראל אומרים אותו לעולם והא דתניא התם בתענית יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר כי ליכא כל ישראל קרי ליה יחיד אפי' צבור אם נגאלו מן הצרה והתחילו היו גומרין אותו ור"ח פי' לא יתחיל בברכה: [וע"ע תוס' ערכין יוד. ד"ה י"ח ימים ותוס' ברכות יד. ד"ה ימים ותוס' תענית כח: ד"ה אמר]:

 
 

כמעיין המתגבר

משתמש ותיק
הכל נתבאר היטב בטור והב''י.
וזה מה שכתבתי בזה.
 
ביום שגומרים את ההלל האם נוסח הברכה הוא לגמור את ההלל- הטור והב''י בסעיף א, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דהרמב''ם בהל' חנוכה שהזכיר הב''י כתב דהנוסח לגמור, וכן מבואר בתוס' בברכות יד. ד''ה ימים, וברא''ש בברכות ב,ה, וכן שבולי הלקט בשבולת קפח, ובשבולת ריט, ובשבולת רלט, כתב דמברכים לגמור, ובשבולת ריח ד''ה לפיכך, הביא דריצב''א היה מברך לגמור, ע''כ, וכ''כ המנהיג בהל' הלל סי' כח, ובהל' אתרוג סי' לה, והכי נקטינן דמברכים לגמור.  

עי' במה שכתב הב''י בסי' תכב,ב ד''ה ומ''ש ומברכין, ובמה שכתבתי שם.    

הטור הביא דמהר''ם מרוטנבורג לא היה מברך לגמור כיון שאם יחסר אפי' אות אחת הוי ברכה לבטלה, והרא''ש לא חש לזה כיון שלגמור משמש גם כקריאה כדאמרי' ותיקין היו גומרין אותה קודם הנץ החמה, ע''כ, וכוונת הרא''ש להוכיח מוותיקין דקריאה גם נקראת גמירה, דליכא לפירושי גבי ותיקין דהיינו גמירה ממש, דלאיזה צורך נאמר שם שהיו גומרין הלא אין שם דילוג בזמנים אחרים כמו שיש בהלל, ומיהו איכא למידק דהא הטור בסי' תכב, כתב שמברכין על ההלל בר''ח לקרוא את ההלל, וא''כ שפיר קאמר מהר''ם דכיון דפעמים מברכין לקרוא ופעמים לגמור א''כ מוכח דלגמור דהכא אינו מלשון קריאה אלא גמירה ממש, אולם בדברי הרא''ש שהביא הב''י יש תשובה לזה, שכתב שם דגם כשאנו אומרים לגמור אנו מתכוונים לקריאה, ולא נקטינן לשון זה אלא לסימנא בעלמא שידעו העם מתי מדלגין, ע''כ, אמנם קשה דסוף סוף המון העם ודאי טועים בזה וחושבים שהכוונה לגמור ממש, מדלא מברכי' לקרוא כמו בר''ח, וא''כ בכה''ג שמכוונים לגמירה ממש לכאו' ודאי שגם הרא''ש מודה שיש חשש כמהר''ם, ולמה לא מבטלי' לה בשביל המון העם, ואפשר דכיון דלגמור יכול להתפרש כקריאה, א''כ אף למי שחושב שהכוונה גמירה ממש לא הוי ברכה לבטלה.

1438 עמודים

הצג קובץ מצורף ספר אור חדש.pdf
 
חלק עליון תַחתִית