ניתוח רצונו של האומר ''אחטא ואשוב''

מה אדבר

משתמש ותיק
האומר אחטא ואשוב אחטא ואשב אין מספיקין בידו לעשות תשובה.
יש להקשות מה שייך שיאמר "אחטא ואשוב", ממנ''פ, אם רצונו כעת בחטא - היאך יודע שישוב, ואם רצונו שלא לחטוא - מדוע אכן חוטא.
וכתוב כאן יסוד נורא, שכל אדם בפנימיותו אינו רוצה לחטוא, ואף בשעת החטא הוא מודע לזה, אלא שאינו קרוב אל ליבו, [דהיינו שהרצון שלא לחטוא אינו במודעות ברמה כזו שישפיע על המעשים], וזהו אומרם "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות" (סוטה ג.), דהיינו שנתכסתה ממנו האמת לענין זה, אך מ"מ יודע הוא שכאשר יחדיר אל ליבו ידיעת האמת והשקר ישוב.
 

תיובתא

משתמש ותיק
בפשיטות רוצה להרוויח גם וגם. גם את הנאת החטא, וגם לא לשלם על כך בהמשך.
 

שש אנוכי

משתמש ותיק
מה אדבר אמר:
האומר אחטא ואשוב אחטא ואשב אין מספיקין בידו לעשות תשובה.
יש להקשות מה שייך שיאמר "אחטא ואשוב", ממנ''פ, אם רצונו כעת בחטא - היאך יודע שישוב, ואם רצונו שלא לחטוא - מדוע אכן חוטא.
וכתוב כאן יסוד נורא, שכל אדם בפנימיותו אינו רוצה לחטוא, ואף בשעת החטא הוא מודע לזה, אלא שאינו קרוב אל ליבו, [דהיינו שהרצון שלא לחטוא אינו במודעות ברמה כזו שישפיע על המעשים], וזהו אומרם "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות" (סוטה ג.), דהיינו שנתכסתה ממנו האמת לענין זה, אך מ"מ יודע הוא שכאשר יחדיר אל ליבו ידיעת האמת והשקר ישוב.

איני מבין הקושי הגדול
הוא פשוט לא עומד בנסיון
וכאשר מסתלק כח התאוה ושות'
ממילא הוא רוצה בתשובה


ועיין למשל משך חכמה דברים ל' י"א:

...וכמו שאנו רואים אשר לאחר עשות העול ימלא חרטה - וכמו שאמרו: רשעים מלאים חרטה - כי כאשר יעבור הערב, נפשו תוהא, רק שתמיד מיתוסף עליו יצר הרע להלוך נגד חוקי הצדק והרגשת האמת בלבבו...
 

גבורות שמשון

משתמש ותיק
ולדידי קשה בהא דהאומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, הרי כל אדם שחוטא סומך על כך שיוכל לחזור בתשובה, וזה ודאי עדיף על מי שחוטא בשאט נפש בלי שום מצפון, ובלי שום תוכנית לחזור בתשובה.
 

תיובתא

משתמש ותיק
גבורות שמשון אמר:
ולדידי קשה בהא דהאומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, הרי כל אדם שחוטא סומך על כך שיוכל לחזור בתשובה, וזה ודאי עדיף על מי שחוטא בשאט נפש בלי שום מצפון, ובלי שום תוכנית לחזור בתשובה.
נראה שיש בעיה בעזות המצח של ה"אמירה" אחטא ואשוב. כשילד מרגיז את אביו ודאי שהוא יודע שיוכל לפייסו בעתיד, אבל אם הוא אומר לאביו שאלו התוכניות שלו (להרגיז ולפייס), אביו יכעס שבעתיים.
 

גבורות שמשון

משתמש ותיק
תיובתא אמר:
גבורות שמשון אמר:
ולדידי קשה בהא דהאומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, הרי כל אדם שחוטא סומך על כך שיוכל לחזור בתשובה, וזה ודאי עדיף על מי שחוטא בשאט נפש בלי שום מצפון, ובלי שום תוכנית לחזור בתשובה.
נראה שיש בעיה בעזות המצח של ה"אמירה" אחטא ואשוב. כשילד מרגיז את אביו ודאי שהוא יודע שיוכל לפייסו בעתיד, אבל אם הוא אומר לאביו שאלו התוכניות שלו (להרגיז ולפייס), אביו יכעס שבעתיים.

מה יותר מרגיז את האבא כשהילד לא מתכנן בכלל לפייס את האב, ובכל זאת מרגיז אותו, או ילד שיודע שיש לו דרך לפייס את האב, ולכן חושב לעצמו שלא כ"כ נורא ויכול להרגיזו מידי פעם.
 

תיובתא

משתמש ותיק
גבורות שמשון אמר:
תיובתא אמר:
גבורות שמשון אמר:
ולדידי קשה בהא דהאומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, הרי כל אדם שחוטא סומך על כך שיוכל לחזור בתשובה, וזה ודאי עדיף על מי שחוטא בשאט נפש בלי שום מצפון, ובלי שום תוכנית לחזור בתשובה.
נראה שיש בעיה בעזות המצח של ה"אמירה" אחטא ואשוב. כשילד מרגיז את אביו ודאי שהוא יודע שיוכל לפייסו בעתיד, אבל אם הוא אומר לאביו שאלו התוכניות שלו (להרגיז ולפייס), אביו יכעס שבעתיים.

מה יותר מרגיז את האבא כשהילד לא מתכנן בכלל לפייס את האב, ובכל זאת מרגיז אותו, או ילד שיודע שיש לו דרך לפייס את האב, ולכן חושב לעצמו שלא כ"כ נורא ויכול להרגיזו מידי פעם.
לדעתי אפשרות ב' יותר מרגיזה לפי שעושה אביו חוכא והטלולא, ברצותו מכעיס וברצותו מפייס וחזור חלילה. מכ"מ גם אם אתה צודק, לא כל מה שחושבים צריך לצעוק בקול גדול.
 

גבורות שמשון

משתמש ותיק
אני מבין מדבריך שהאומר אחטא ואשוב הוא דוקא באמירה בפועל, אני לא הבנתי כך, דלכאורה לא מיירי באדם שמדבר לעצמו, אלא שחושב כן בשעת החטא, ולדעתי כל אדם ירא"ש אפילו אי נכשל ל"ע בחטא, בעומק מחשבתו סומך עך כל שיחזור בתשובה, ולכאורה זה עדיף על מי שבשעת החטא, לא מעניין אותו כלל מהרבוש"ע ואינו חושב כלל לחזור בתשובה.
 

תיובתא

משתמש ותיק
גבורות שמשון אמר:
אני מבין מדבריך שהאומר אחטא ואשוב הוא דוקא באמירה בפועל, אני לא הבנתי כך, דלכאורה לא מיירי באדם שמדבר לעצמו, אלא שחושב כן בשעת החטא, ולדעתי כל אדם ירא"ש אפילו אי נכשל ל"ע בחטא, בעומק מחשבתו סומך עך כל שיחזור בתשובה, ולכאורה זה עדיף על מי שבשעת החטא, לא מעניין אותו כלל מהרבוש"ע ואינו חושב כלל לחזור בתשובה.
אני מסכים שהפשטות בלשון אמירה אינה כדברי, מכ"מ אמירה יכולה להתפרש גם בלב, בבחינת "אמר נבל בליבו אין אלוקים". לשיטתי אמירה זו שבלב אינה ידיעה כללית תיאורטית שאפשר לחזור בתשובה, אלא תכנון רציני וסדור של אחטא ואח"כ אשוב, ומכאן חומרת העניין.
 

נדיב לב

משתמש ותיק
מלבד זה, על פניו במה שאומר "אחטא ואשוב" מגלה בעצמו שאינו מאמין למה שאמרו חז"ל "אין מספיקין בידו לעשות תשובה"!
ועכ"פ בנקודה זו שייך ענין התשובה, ודוק. [כמדומני קראתי מעין זה בחת"ס]

כמו"כ תראה מה שנכתב באשכול מקביל - זהירות! אחטא ואשוב
 

תועה בשדה

משתמש חדש
באומר אחטא ואשוב יש פה ניצול ציני של מצוות התשובה כאמצעי ויכולת לעבור את העברה בלי לשאת בתוצאותיה
ןלאחד כזה לא מגיע חסד הבורא במצוות התשובה (ולכן גרע ממזיד רגיל שלא השתמש לרעה במצוות התשובה)
 

נדיב לב

משתמש ותיק
אציע רעיון נוסף על שאר ההסברים שנכתבו ע"י החברים.
באמירה של 'אחטא ואשוב' האדם מגלה לנו שיש בכוחו לסור מהחטא, שאל"כ והוא נגרר לגמרי אחרי תאוותיו, מה לו ולחשבון החטא והתשובה, ועל כן משלא גייס את כוחותיו שעמו לדחות את החטא העומד בפניו, אין מספקין בידו לעשות תשובה.
 
תניא, אגרת התשובה, פרק יא
ואמנם להיות בלבו ההכנעה היא בחי' תשובה תתאה כנ"ל וגם השמחה בה' שתיהן ביחד. כבר מילתא אמורה בלק"א ס"פ ל"ד. כמ"ש בזוה"ק חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא וכו' ובצירוף עוד האמונה והבטחון להיות נכון לבו בטוח בה' כי חפץ חסד הוא וחנון ורחום ורב לסלוח תיכף ומיד שמבקש מחילה וסליחה מאתו ית' (כרוב רחמיך מחה פשעי כבסני טהרני וכל עוונותי מחה וכו') בלי שום ספק וס"ס בעולם. וכמו שאנו מברכין בכל תפלת י"ח תיכף שמבקשים סלח לנו כו' ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח והרי ספק ברכות להקל משום חשש ברכה לבטלה אלא אין כאן שום ספק כלל מאחר שבקשנו סלח לנו מחל לנו. ואילו לא היינו חוזרים וחוטאים היינו נגאלין מיד כמו שאנו מברכין בא"י גואל ישראל. והרי אפי' במדת ב"ו כן שצריך האדם למחול תיכף ומיד שמבקשים ממנו מחילה ולא יהא אכזרי מלמחול ואפי' בקוטע יד חבירו כדאי' בגמ' בספ"ח דב"ק. ואם ביקש ממנו ג"פ ולא מחל לו שוב א"צ לבקש ממנו. והגבעונים שביקש דוד המלך ע"ה מהם מחילה בעד שאול שהמית את הגבעונים ולא רצו למחול גזר דוד עליהם שלא יבאו בקהל ה' שהם רחמנים וכו' כדאי' בפ"ח דיבמות. ובמדת הקדב"ה עאכ"ו לאין קץ. ומה שמשבחים ומברכים את ה' חנון המרבה לסלוח המרבה דייקא וכמ"ש בעזרא ורב לסלוח. דהיינו שבמדת ב"ו אם יחטא איש לאיש וביקש ממנו מחילה ומחל לו ואח"כ חזר לסורו קשה מאד שימחול לו שנית ומכ"ש בשלישית ורביעית. אבל במדת הקב"ה אין הפרש בין פעם א' לאלף פעמים כי המחילה היא ממדת הרחמים ומדותיו הקדושות אינן בבחי' גבול ותכלית אלא בבחי' א"ס כמ"ש כי לא כלו רחמיו. ולגבי בחי' א"ס אין הפרש כלל בין מספר קטן לגדול דכולא קמי' כלא ממש חשיב ומשוה קטן וגדול וכו'. ולכן מעביר אשמותינו בכל שנה ושנה וכל החטאי' שמתוודים בעל חטא מדי שנה אף שחזר ועבר עליהם חוזר ומתודה עליהם ביוה"כ בשנה הבאה וכן לעולם. ובכל שנה ושנה לאו דוקא אלא כמו כן בכל יום ויום ג"פ מברכי' בא"י חנון המרבה לסלוח וכמארז"ל תפלה כנגד תמידין תקנוה. ותמיד של שחר הי' מכפר על עבירות הלילה ותמיד של בין הערביים על של יום וכן מדי יום ביום לעולם. אלא שיוה"כ מכפר על עבירות חמורות. והתמיד שהוא קרבן עולה מכפר על מ"ע בלבד. וכן התפלה בזמן הזה עם התשובה כנ"ל. ואין זה אחטא ואשוב. כי היינו דוקא שבשעת החטא היה יכול לכבוש יצרו אלא שסומך בלבו על התשובה ולכן הואיל והתשובה גורמת לו לחטוא אין מספיקין וכו'. ואף גם זאת אין מספיקין דייקא. אבל אם דחק ונתחזק ונתגבר על יצרו ועשה תשובה מקבלין תשובתו. אבל אנו שמבקשים בכל יום סלח לנו אנו מקדימין לבקש והחזירנו בתשובה שלימה לפניך דהיינו שלא נשוב עוד לכסלה וכן ביוה"כ מבקשים יהי רצון מלפניך שלא אחטא עוד מספיקין ומספיקין כמארז"ל הבא לטהר מסייעין אותו הבא דייקא מיד שבא ואי לזאת גם הסליחה והמחילה היא מיד. ומ"ש וחטאתי נגדי תמיד אין המכוון להיות תמיד עצב נבזה ח"ו דהא כתיב בתרי' תשמיעני ששון ושמחה וכו' ורוח נדיבה תסמכני וכו' ומשום שצ"ל כל ימיו בתשובה עילאה שהיא בשמחה רבה כנ"ל אלא נגדי דייקא כמו ואתה תתיצב מנגד מנגד סביב לאהל מועד יחנו ופרש"י מרחוק. והמכוון רק לבלתי רום לבבו ולהיות שפל רוח בפני כל האדם כשיהיה לזכרון בין עיניו שחטא נגד ה'. ואדרבה לענין השמחה יועיל זכרון החטא ביתר שאת בכדי לקבל בשמחה כל המאורעות המתרגשות ובאות בין מן השמים בין ע"י הבריות בדיבור או במעשה (וזו עצה טובה להנצל מכעס וכל מיני קפידא וכו') וכמארז"ל הנעלבים ואינן עולבין שומעי' חרפתם ואין משיבי' עושים מאהבה ושמחי' ביסורי' וכו' וכל המעביר על מדותיו מעבירי' לו על כל פשעיו:
 

נדיב לב

משתמש ותיק
לישועתך קויתי השם אמר:
תניא, אגרת התשובה, פרק יא

ראשית כל יש"כ. וכמדומני שזכיתי לכון לדבריו במידה מסויימת. ומצאתי בבעה"ת בפרק כה התייחסות נוספת לענין אחטא ואשוב.

ספר התניא - חלק ראשון - פרק כה
וזהו שכתוב כי קרוב אליך הדבר מאד וגו' שבכל עת ובכל שעה בידו של אדם וברשותו הוא להעבי' רוח שטות והשכחה מקרבו ולזכור ולעורר אהבתו לה' אחד המסותרת בודאי בלבבו בלי שום ספק. וז"ש ובלבבך ונכלל בה גם דחילו דהיינו שלא ליפרד בשום אופן מיוחודו ואחדותו יתברך אפי' במסירת נפש ממש בלי שום טעם ושכל מושג אלא בטבע אלהי וכ"ש בשבירת התאוות הקלה מיסורי מיתה שקרוב אליו הדבר יותר לכבוש היצר הן בבחי' סור מרע אפי' מעבירה קלה של דברי סופרים שלא לעבור על רצונו ית' מאחר שנפרד בה מיוחודו ואחדותו כמו בע"ז ממש בשעת מעשה והרי גם בע"ז יכול לעשות תשובה אח"כ. ואף שהאומר אחטא ואשוב אין מספיקין כו' היינו שאין מחזיקים ידו להיות לו שעת הכושר לעשות תשובה אבל אם דחק השעה ועשה תשובה אין לך דבר שעומד בפני התשובה. ואעפ"כ כל איש ישראל מוכן ומזומן למסור נפשו על קדושת ה' שלא להשחוות לע"ז אפי' לפי שעה ולעשות תשובה אח"כ והיינו מפני אור ה' המלובש בנפשם כנ"ל שאינו בבחי' זמן ושעה כלל אלא למעלה מהזמן ושליט ומושל עליו כנודע. וכו' ולזה תקנו ברכת סלח לנו שלש פעמים בכל יום על עון ביטול תורה שאין אדם ניצול ממנו בכל יום וכמו התמיד שהיה מכפר על מצות עשה. ואין זה אחטא ואשוב אא"כ שבשעת החטא ממש הוא סומך על התשובה ולכך חוטא כמ"ש במ"א:
 

נדיב לב

משתמש ותיק
ספר פרי הארץ - פרשת תצוה
והנה החילוק שבין התורה ומצות הנביא, שהתורה היא כללות כל העולם כולו שהרי באורייתא ברא קוב"ה עלמא וכל הויות העולם תורה הם ומשם אפשרות הדביקות באין סוף ברוך הוא ע"י אור תורה, והמצות נקראים נרות כי נר מצוה (משלי ו, כג), לכן אפילו אם סר מן המצוה ימין או שמאל להויות עולם שנבראו בתורה, המאור שבה מחזירו למוטב (ירושלמי חגיגה א, ז) שהיא התשובה, אם לא באומר אחטא ואשוב (יומא פח ע"ב) שסורו רע שסר עם המאור שבה שהוא התשובה ובלתי התשובה לא היה סר לכן אין מספיקין. משא"כ המוותר על דברי הנביא שנשתלשלו משאינו מושג אל המושג באופן דבריו דווקא ואין לו דרך אחר חייב מיתה ודאי, שאם אין סדר ההשתלשלות הרי אין השאינו מושג דבוק במושג ואינו מחייהו. משא"כ העובר על דברי תורה כנ"ל:

ספר מקור מים חיים - פרשת כי תשא
טז) ובתוי"י פ' אחרי דצ"ז ע"ד וז"ל, שמעתי בשם מורי טעם הגון, כי כשחטא בשוגג בלא דעת אז יש תקנה בעושה תשובה בכוונה שנותן בו דעת להעלותו, מה שאין כן כשחוטא בדעת במה יתקננה, וזהו פי' הש"ס האומר אחטא ואשוב וכו' ודפח"ח, וכ"ה בס' בפ"י דכ"ח ע"ג. ובפ' מצורע דצ"ד ע"ב וז"ל, כמו ששמעתי בזה שני טעמים אחד דחוטא מדעת וכו', ב' כי תשובת המשקל וכו' וק"ל ודפח"ח עכ"ל. ובס' צפנת פענח ד"ט ע"ד וז"ל, מה שאין כן אם חטא בלא דעת שהוא הירידה אז תשובה מהני, והבן, שזהו כלל גדול ולא ניתן לכתוב:

ספר בת עין - דרוש לשבת תשובה
דרושים לשבת תשובה איתא בגמרא יומא דף פ"ה ע"ב במשנה, האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה:
ובגמ' שם דף פ"ז ע"א מקשה על המשנה הנ"ל, למה לי אחטא ואשוב אחטא ואשוב תרי זימני, ומשני הגמרא לכדרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו, ומקשה הותרה לו ס"ד אלא נעשית לו כהיתר עכ"ל הגמרא. ויש להקשות, מאי ענין מימרא דרב לדין המשנה האיך תלוי זה בזה, הלא מימרא דרב מיירי אפילו בלא אמי' אחטא ואשוב, היינו שלא סמך עצמו על התשובה שיעשה אח"כ, רק מחמת שעבר על העברה ושנה בה נעשה לו כהיתר, אבל דין המשנה הוא מחמת שאמר אחטא ואשוב, היינו שעשה העברה על סמך התשובה שיעשה אח"כ, א"כ הדרא קושיא לדוכתא למה לי תרי זימני. עוד יש להקשות, האיך יכול לומר שטעם המשנה כשאומר ב' פעמים אחטא ואשוב הוא מטעמא דרב מחמת שנעשה לו כהיתר, הלא לפי טעמא דרב שנעשה לו כהיתר א"כ אין ברצונו כלל לעשות תשובה על העברה שעשה מחמת שנדמה לו שהוא היתר, ובמשנה איתא אין מספיקין בידו לעשות תשובה, פי' שהוא רוצה עכשיו ג"כ לעשות תשובה על העבירה שעשה כפי שהיה מחשבתו בשעה שעשה העבירה על סמך התשובה, רק אין מספיקין בידו מן השמים שיבא אל בחינת תשובה, או שמעכבין לו, או שאין עוזרין לו שיבא במחשבתו שרוצה בתשובה מכח אל הפועל. ועוד יש להקשות, עכ"פ יהיה האיך שיהיה הפירוש בגמרא עכ"פ נראה בהדיא מסקנת הגמרא שמה שאיתא במשנה ב"פ אחטא ואשוב הוא דווקא ולא סגי בחד זמנא, וברמב"ם הלכות תשובה פ"ד מנה כ"ד דברים המעכבים את התשובה ואחד מהם הוא האומר אחטא ואשוב חד זימנא וסגי בזה שגם כן מעכב את התשובה, ולכאורה הוא נגד המשנה והגמרא, וכבר עמדו בזה הנושאי כליו של הרמב"ם (לחם משנה):

ספר ישמח משה - פרשת נשא דף מג/ב
ועל פי זה נ"ל לפרש אמרם (יומא פ"ז [ע"א]) האומר אחטא ואשוב וכו', אין מספיקין בידו לעשות תשובה, ולא אמר לא מועיל לו, או אין מסייעין לו, משום דבאמת אין לך דבר שעומד בפני התשובה (ירושלמי פאה פ"א ה"א), רק הא דבזה אין מועיל תשובה, היינו משום דעיקר התשובה היא החרטה, ואם כן אם חושב מקודם שעבר שישוב, אם כן הרי לא נתחדש לו חרטה והבן, אבל כשמתחרט גם על זה שחישב כך, ראוי שיועיל, רק סתם תשובה וחרטה על עבירה אינו מועיל. אך לפי זה יחשוב שיתחרט גם על זה, ואם כן גם זה לא יועיל וכן הולך וחוזר חלילה עד אין סוף, והיינו אין מספיקין, שאין התשובה שלימה שיהיה כדי סיפוק, והבן:

ספר ישמח משה - פרשת שלח לך דף נט/א
על פי שהקשיתי על התורה אם כן מצינו חוטא נשכר. והתירוץ הלא אמרינן (ברכות ל"ד [ע"ב]) במקום שבעלי תשובה עומדין וכו', ואם כן מצינו חוטא נשכר. וצריך לומר דהתשובה דמכפר יכול להיות נשכר על ידה, אם כן הכי נמי בזיון הסוטה מכפר, והבן. ולפי זה קשה מה הקשה ר' ישמעאל הא מסורת בידינו, והוא משנה במסכת יומא (דף פ"ז [ע"א]) האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ואיתא על זה שני טעמים. (א), משום שאין כאן חרטה ואינו תוהה על הראשונות, כיון דידע מתחלה שיתחרט ואף על פי כן חטא. (ב), כיון דהתשובה סיבת החטא, אין קטיגור נעשה סניגור. ואם כן אם מכוונת בסתירתה לכך, הרי אין הבזיון מכפר משני הטעמים הנ"ל, וכיון דאינו מכפר, הדר הקושיא לדוכתיה הוה ליה חוטא נשכר. מיהו לא קשיא, דהא קיימא לן (נזיר כ"ג ע"ב) גדולה עבירה לשמה וכו', וקיימא לן דאשה מצווה על שבת (ישעיה מה יח), אם כן אף דהתירוץ לא שייך כאן, מכל מקום אתחלתא דקושיא אין כאן דהא אין כאן חוטא, והבן. ואם כן זה יתכן לר' עקיבא דוקא, אבל לר' ישמעאל אין כאן לשמה רק להנאת עצמה, ואם כן לא קשה מידי, דאם באמת מתכוונת לכך, לא מועיל ולא מידי דהוה ליה חוטא נשכר, והבן כי מיושב קושיות התוספת בס"ד. והנה לכאורה מענין פרה אדומה מוכח דקטיגור נעשה סניגור, דתבוא אמו ותקנח צואת בנה (במ"ר פי"ט ח'). רק דהתירוץ לזה דבדבר שנעשה לתיקון שאני, כמו שמצינו (יהושע ג' טו ט"ו) בחבל זה חטאתי, ובחבל זה תכפר לי. והנה קרח ידע מהקושיא, ולא רצה להשיג התירוץ, ועל פי זה מבואר המדרש והוא אחד עם המדרש (במ"ר פי"ח ח') ראה שלשלת גדולה וכו', והיינו מה ראה קרח לחלוק וכו', ושמא תאמר דראה שלשלת גדולה וכו', והלא כיון שהשלשלת הזה הוא סיבת חטאו, אין קטיגור נעשה סניגור ולא יועיל לו, לכך אמר פרשת פרה אדומה ראה, דמינה מוכח לפי דעתו דקטיגור נעשה סניגור, והוא נכון בס"ד:

ספר ערבי נחל - פרשת שלח
ויובן ג"כ עם דברינו משארז"ל (יומא פ"ט ע"ב) האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו כו', ודקדקו המפרשים מדוע קאמר ב' פעמים אחטא ואשוב, ודברי המפרשים בזה ידוע:
ולדרכנו אתי שפיר, כי בפעם הראשונה יצוייר שמותר לחטוא על דעת שישוב, כגון שהוא נבוך בשני סברות, אם לעשות כך הוא כבוד להשי"ת, או לעשות בהפכו הוא כבוד להש"י, ואינו יודע איך לעשות, ואין לו אדם אחר להשגיח במעשיו, אזי מוכרח לעשות עבירה או קצת ממנה כאשר עשה דוד המלך ע"ה בכרתו כנף מעילו, ועשה לכתחלה על סמך שכאשר יראה אח"כ שהוא עבירה יעשה תשובה, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה בקפיטל שגיון לדוד כנ"ל, ואם כן הוי כמו אחטא ואשוב והוא טוב, משא"כ לעשות שני פעמים זה אי אפשר דבפעם ראשונה כבר יודע שדבר זה עבירה ואין לו לחזור ולעשותה, ואתי שפיר:
 

לביא

משתמש ותיק
גבורות שמשון אמר:
ולדידי קשה בהא דהאומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, הרי כל אדם שחוטא סומך על כך שיוכל לחזור בתשובה, וזה ודאי עדיף על מי שחוטא בשאט נפש בלי שום מצפון, ובלי שום תוכנית לחזור בתשובה.
אני חושב שביסוד ״אחטא ואשוב״ זה יסוד של שוגג הקרוב למזיד, מאשר השוגג בגלל היצה״ר.
אדם בד״כ כשחוטא ל״ע, זה מחמת שהיצר אונס אותו.
אך ביסוד העניין של אחטא ואשוב, יודע האדם כי היצר יביא אותו לידי המעשה, ומזמן עצמו לידי כך, ואומר לעצמו ממ״נ אחזור בתשובה אח״כ, ובגלל זה לא מקבלים תשובתו, דאע״פ שאינו מזיד (כלשון אחטא) כיוון שקרוב למזיד הוא מונעים ממנו זאת.
משא״כ אדם רגיל כשנופל לפעמים בפח היצר, ואפילו צדיק גמור ככתוב שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, הגם שהוא חוטא, הוא מצטער ומתחרט על כך עד למאד.

נביא לדוגמה אדם שבטעות הדליק אור בשבת רח״ל ל״ע, והבין טעותו מרה עד למאד, שבק״ש על המיטה במוצ״ש (אחרי חצות כמובן) אמר בוידוי לפחות 50 פעם חללנו שבתות ומועדי קדשך, או לחלופין כל תשובה אחרת, נניח שיטעה גם שבת אחרת, לא נאמר שבזה מדובר ״אחטא ואשוב״.
אך אדם שטעה וחלל שבת, ואמר בלבו, לא נורא יש תשובה, ואף פעם הבאה שבא לידו לעשות זאת ברגע האחרון לא נמנע ואמר לעצמו זאת שוב פעם, זה יהיה בגדר אחטא ואשוב.
 

נדיב לב

משתמש ותיק
לביא אמר:
גבורות שמשון אמר:
ולדידי קשה בהא דהאומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, הרי כל אדם שחוטא סומך על כך שיוכל לחזור בתשובה, וזה ודאי עדיף על מי שחוטא בשאט נפש בלי שום מצפון, ובלי שום תוכנית לחזור בתשובה.
אני חושב שביסוד ״אחטא ואשוב״ זה יסוד של שוגג הקרוב למזיד, מאשר השוגג בגלל היצה״ר.
אדם בד״כ כשחוטא ל״ע, זה מחמת שהיצר אונס אותו.
אך ביסוד העניין של אחטא ואשוב, יודע האדם כי היצר יביא אותו לידי המעשה, ומזמן עצמו לידי כך, ואומר לעצמו ממ״נ אחזור בתשובה אח״כ, ובגלל זה לא מקבלים תשובתו, דאע״פ שאינו מזיד (כלשון אחטא) כיוון שקרוב למזיד הוא מונעים ממנו זאת.
משא״כ אדם רגיל כשנופל לפעמים בפח היצר, ואפילו צדיק גמור ככתוב שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, הגם שהוא חוטא, הוא מצטער ומתחרט על כך עד למאד.

נביא לדוגמה אדם שבטעות הדליק אור בשבת רח״ל ל״ע, והבין טעותו מרה עד למאד, שבק״ש על המיטה במוצ״ש (אחרי חצות כמובן) אמר בוידוי לפחות 50 פעם חללנו שבתות ומועדי קדשך, או לחלופין כל תשובה אחרת, נניח שיטעה גם שבת אחרת, לא נאמר שבזה מדובר ״אחטא ואשוב״.
אך אדם שטעה וחלל שבת, ואמר בלבו, לא נורא יש תשובה, ואף פעם הבאה שבא לידו לעשות זאת ברגע האחרון לא נמנע ואמר לעצמו זאת שוב פעם, זה יהיה בגדר אחטא ואשוב.

שים לב לנכתב. אחטא ואשוב, ולא חטא ואשוב. קודם החטא.
כמו"כ בחטא שנעשה בשגגה ובדיעבד כפי שציירת, ע"פ אינו ענין לאחטא ואשוב שטעמו הוא כמש"כ שם הר"ב "שכיון שעבר עבירה ושנה בה, שוב אינו פורש ממנה לפי שדומה עליו כהיתר". מה שלא כ"כ שייך בענין זה.
מה שכתבת "ומזמן עצמו לידי כך", אינו מוכרח, ואדרבה הבא מקורך.
 

לביא

משתמש ותיק
נדיב לב אמר:
שים לב לנכתב. אחטא ואשוב, ולא חטא ואשוב. קודם החטא.
כמו"כ בחטא שנעשה בשגגה ובדיעבד כפי שציירת, ע"פ אינו ענין לאחטא ואשוב שטעמו הוא כמש"כ שם הר"ב "שכיון שעבר עבירה ושנה בה, שוב אינו פורש ממנה לפי שדומה עליו כהיתר". מה שלא כ"כ שייך בענין זה.
דקדקתי בזה ביותר,
שיש שוגג מחמת אונס היצר - שבא לחטא מחמת התאווה.
ויש שוגג שקרוב למזיד - שמקרב עצמו לתאווה מחמת שיודע שיכול לשוב בתשובה עליו.

ומדוקדק זה ביותר בלשון הר״מ ״לפי שדומה עליו כהיתר״ - ההיתר קאי אחטא, לא התשובה.
ובכוונה ציירתי בציור של אחטא ואשוב שהוא עבר עבירה, ואז חזר עליה שוב מחמת שקל בעיניו, מלשון הר״מ ״שעבר עבירה ושנה בה״ - ש״מ שהפעם השנייה היא זו ששינתה את מהותו של החוטא.
 

נדיב לב

משתמש ותיק
לביא אמר:
נדיב לב אמר:
שים לב לנכתב. אחטא ואשוב, ולא חטא ואשוב. קודם החטא.
כמו"כ בחטא שנעשה בשגגה ובדיעבד כפי שציירת, ע"פ אינו ענין לאחטא ואשוב שטעמו הוא כמש"כ שם הר"ב "שכיון שעבר עבירה ושנה בה, שוב אינו פורש ממנה לפי שדומה עליו כהיתר". מה שלא כ"כ שייך בענין זה.
דקדקתי בזה ביותר,
שיש שוגג מחמת אונס היצר - שבא לחטא מחמת התאווה.
ויש שוגג שקרוב למזיד - שמקרב עצמו לתאווה מחמת שיודע שיכול לשוב בתשובה עליו.

ומדוקדק זה ביותר בלשון הר״מ ״לפי שדומה עליו כהיתר״ - ההיתר קאי אחטא, לא התשובה.

כ' לא עונה למה שהעירו על דבריו. התייחסת למקרה של בדיעבד, ולא. אחטא ואשוב הוא קודם המעשה, ולא בדיעבד.
בדברי הרמב"ם אין שום דקדוק לכאן או לכאן בענין שהעירו לו. [ההיתר כלפי החטא, הוא כשעשה פעמים במזיד אבל לא כשנעשה בדיעבד פעמים בשוגג] אם יש לך מקור בניגוד למש"כ 'אחטא' כלומר על העתיד ולא על מקרה שבדיעבד, אז אדרבה ניתי נספר ונחזי.
 

לביא

משתמש ותיק
נדיב לב אמר:
כ' לא עונה למה שהעירו על דבריו. התייחסת למקרה של בדיעבד, ולא. אחטא ואשוב הוא קודם המעשה, ולא בדיעבד.
בדברי הרמב"ם אין שום דקדוק לכאן או לכאן בענין שהעירו עליו.
דבר ראשון שים לב לעריכה השנייה שלי.
דבר שני, לא הבנתי איך לא תרצתי לדברי כבודו, אך אנסה להסביר לכת״ר במילים יותר פשוטות:

אותו פלוני ל״ע עבר עבירה - עשה עליה תשובה - כשבא לידו עבירה זו שוב פעם אומר בליבו למה לא לעבור אותה שוב, הרי חזרתי על הראשונה וגם ע״ז אחזור - לאחר שעשה תשובה על הפעם השנייה, בפעם השלישית שיבוא לומר זאת לפני העבירה, ייחשב כאחטא ואשוב.
 

נדיב לב

משתמש ותיק
לביא אמר:
נדיב לב אמר:
כ' לא עונה למה שהעירו על דבריו. התייחסת למקרה של בדיעבד, ולא. אחטא ואשוב הוא קודם המעשה, ולא בדיעבד.
בדברי הרמב"ם אין שום דקדוק לכאן או לכאן בענין שהעירו עליו.
דבר ראשון שים לב לעריכה השנייה שלי.
דבר שני, לא הבנתי איך לא תרצתי לדברי כבודו, אך אנסה להסביר לכת״ר במילים יותר פשוטות:

אותו פלוני ל״ע עבר עבירה - עשה עליה תשובה - כשבא לידו עבירה זו שוב פעם אומר בליבו למה לא לעבור אותה שוב, הרי חזרתי על הראשונה וגם ע״ז אחזור - לאחר שעשה תשובה על הפעם השנייה, בפעם השלישית שיבוא לומר זאת לפני העבירה, ייחשב כאחטא ואשוב.

טוב. עדיין לא ברור מה ענית על מה שנשאלת. אבל לא קרה כלום. נשאיר בידי הקוראים שליט"א.
 

לביא

משתמש ותיק
נדיב לב אמר:
טוב. עדיין לא ברור מה ענית על מה שנשאלת. אבל לא קרה כלום. נשאיר בידי הקוראים שליט"א.
אשמח אם כבודו ימקד יותר את השאלה שנשאלתי, ואז אולי אוכל לענות ביתר דיוק.
 

נדיב לב

משתמש ותיק
לביא אמר:
נדיב לב אמר:
טוב. עדיין לא ברור מה ענית על מה שנשאלת. אבל לא קרה כלום. נשאיר בידי הקוראים שליט"א.
אשמח אם כבודו ימקד יותר את השאלה שנשאלתי, ואז אולי אוכל לענות ביתר דיוק.

בעיקר בהתייחס לדוגמה שהבאת בסוף דבריך וע"ז הוער שאחטא ואשוב ולא חטא ושב, מלבד שהסברא שייכת יותר במזיד ובטח לא בשוגג ושכבר נעשה ב. גם קצת במש"כ שמזמן עצמו דווקא. אם תוכל להיות ממוקד ולהשיב דיבור דבור על אופנו אז אדרבה. אם לא, כדאי שנשאיר לעיון הקוראים. גם זה קורה.
 

דעתו יפה

משתמש רגיל
השפ"א מסביר שמכיון שהשתמש בכח התשובה שחנן אותנו הבורא ית' לשם חטאו, שוב ניטל ממנו אותו כח ולכך אין מספיקין בידו לעשות תשובה. וכ"ה בתניא שצוטט לעיל.
 

דעתו יפה

משתמש רגיל
אגב - בזכרוני שראיתי פעם באיזה ספר [כמדומני בשפ"א, אך לא מצאתי שם] שכיון שאמרו חז"ל שאין מספיקין בידו, א"כ שוב אינו יכול לסמוך על התשובה, וא"כ שוב אינו בכלל 'אחטא ואשוב' וא"כ שפיר מספיקין בידו לעשות תשובה.
וצ"ע.
האם מישהוא ראה כעי"ז?
 

נדיב לב

משתמש ותיק
פרלמן משה אמר:
באותו ענין, אם אומר "אחטא ואענש" ח"ו, יקבל עונש מיוחד על אמירה כזו?

ואם אמר זאת בניגון של צער, כאחד שמשלים עם המחיר הכבד שעומד לשלם אלא שתאוותיו מושכות אותו מטה?
בכ"מ אין סיבה שיאמר זאת אם לא שבא 'להכעיס', וע"ז מסתבר שייענש כמו כל 'להכעיס' שחומרתו גדולה.
 

נדיב לב

משתמש ותיק
דעתו יפה אמר:
אגב - בזכרוני שראיתי פעם באיזה ספר [כמדומני בשפ"א, אך לא מצאתי שם] שכיון שאמרו חז"ל שאין מספיקין בידו, א"כ שוב אינו יכול לסמוך על התשובה, וא"כ שוב אינו בכלל 'אחטא ואשוב' וא"כ שפיר מספיקין בידו לעשות תשובה.
וצ"ע.
האם מישהוא ראה כעי"ז?

בדרשות החתם סופר כותב ממש כך.
 

זאב בודד

משתמש ותיק
מה אדבר אמר:
האומר אחטא ואשוב אחטא ואשב אין מספיקין בידו לעשות תשובה.
יש להקשות מה שייך שיאמר "אחטא ואשוב", ממנ''פ, אם רצונו כעת בחטא - היאך יודע שישוב, ואם רצונו שלא לחטוא - מדוע אכן חוטא.
וכתוב כאן יסוד נורא, שכל אדם בפנימיותו אינו רוצה לחטוא, ואף בשעת החטא הוא מודע לזה, אלא שאינו קרוב אל ליבו, [דהיינו שהרצון שלא לחטוא אינו במודעות ברמה כזו שישפיע על המעשים], וזהו אומרם "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות" (סוטה ג.), דהיינו שנתכסתה ממנו האמת לענין זה, אך מ"מ יודע הוא שכאשר יחדיר אל ליבו ידיעת האמת והשקר ישוב.
אני חושב שהעניין הוא שהאומר אחטא ואשוב, רוצה לחטוא ולהיות טוב במקביל, והיינו שהאינטרס שלו הוא להיות טוב בלי לשלם את המחירים, ויותר מכך מראה שרוצה להיות טוב אך לא מצד רצונו של הקב''ה, אלא כדי ליישב את מצפונו ולכך ''אין מספיקין בידו לעשות תשובה''.
 
 
חלק עליון תַחתִית