"קבלה לעתיד", פלא עצום נוכח המציאות הנפוצה בימינו.

מתאהב על ידך

משתמש ותיק
מעשים שבכל יום, ועכ"פ בודאי בכל שנה, שככל שהאדם יותר בטוח בעצמו ומאמין בהצלחותיו ליישם החלטותיו - כך הוא יותר אמיץ להתחייב ולהחליט ולקבל על עצמו קבלות שונות.

כמו"כ יש עוד גורמים נסתרים שבודאי משפיעים על הוודאות/ההחלטיות/הספקנות/החששנות של האדם בבואו לקבל קבלה כלשהיא. 
למשל, האם הוא טיפוס אופטימי.
האם הוא חווה הרבה כשלונות/צרות/אכזבות בחייו.
האם קיבל עידוד מספיק בילדותו להאמין מראש ביכולותיו לבצע מהפכות או להיפך.
​​​​​האם ספציפית בנושא זה במיוחד הוא כבר נכווה (שהבטיח ונכשל אח"כ).
האם הוא קל דעת להתחייב או שהוא נלחץ מאוד מהתחייבויות. 
האם הוא טיפוס כזה שאם לא יעמוד במילה שלו זה יעיב על כל הדימוי העצמי שלו ויש לו חרדה מהתחייבויות. 
האם הוא צעיר או בכל רגש שמתלהב ועף על עצמו 'באטרף של חיזוק שטייגען רצח' או שהוא מכיר את יצרו ויודע קצת יותר לשקלל בזהירות ועל פי הנסיון את מאזן הכוחות. 
האם הוא התחנך שאסור לשקר, או לפחות שאסור לשקר לפני ה'.
האם יש לו פחד חרדתי משינויים, ולכן הוא מוכרח לעשות כל דבר בהדרגה. 
ועוד ועוד ועוד. 

בקיצער, שני אנשים עומדים בנעילה, ורוצים באותה מידה להתחזק באותו נושא בדיוק.
אלא שפיו של האחד ממש קל עליו להוציא התחייבות לשינוי.
ולעומתו פיו של השני כבד הרבה יותר כי הוא לוקח זאת ברצינות,
ולמעשה דוקא השני הוא יותר אמין שזה יקרה גם בלי שיוציא מפיו את ההתחייבות. 
היתכן שהקבלה לעתיד של המרבה להתחייב שוקלת יותר ממי שמסתמא יביא תוצאות תכל'ס אף בלי לבטא בשפתיים? 
האם לכך התכוין הרמב"ם באמרו שהקבלה לעתיד כ"כ עיקרית ומעכבת את התשובה?

נ. ב. ניתן לשאול גם כלפי האדם עצמו, הרי הרבה אנשים דוקא מתקדמים יפה במשך השנים בנושאים שונים, ודוקא ההבטחות שלהם צנועות ומאופקות משנה לשנה, כי מיו"כ ליו"כ הם פשוט למדו יותר ויותר את מגבלותיהם וכעת הם מתקדמים יותר בתבונה,אלא שכבר אינם מבטיחים מראש. 
וצע"ג. 
 

מבקש השם

משתמש ותיק
לא זכיתי להבין מה הפלא, ברור שקבלה צנועה ורצינית שווה יותר מאלף דמיונות, וכבר הרעיש על זה את כל העולם הרבי הגדול מסאלנט, ומה התחדש כעת?
 

אבינועם

משתמש ותיק
הרמב''ם כתב: (הל' תשובה ב, ב)
וּמַה הִיא הַתְּשׁוּבָה? הוּא שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֵא חֶטְאוֹ, וִיסִירֶנּוּ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ, וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו" (ישעיה נה,ז).
וְכֵן יִתְנַחֵם עַל שֶׁעָבַר, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי, וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ" (ירמיה לא,יח). וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם" (הושע יד,ד). וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו, וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ.

וכוונתו, שהאדם צריך להתחרט כל כך, עד שיוכל שיעיד עליו ה' שלא ישוב אל חטאו.
עד כאן אין דבר חידוש בדברי, אך את שאלתך, לא הבנתי כל הצורך.
 

חייל של הרבי

משתמש ותיק
לכאורה שניהם לא עשו תשובה. הא' מפני שלא מעיד עליו יודע תעלומות כו', והב' מפני שלא גמר בלבו (יצויין שמספיק שייגמור בלבו גם בלי להוציא בשפתיים). וכאן המקום להדגיש לשואל השאלה (ששאל שאלה טובה) שיש לחלק בין חזרה בתשובה לבין שיפור בקיום מצוות. כי המתחיל לקיים מצוות שעד עתה לא קיים, אינו בעל תשובה בשביל זה, עד שיתוודה ויתתחרט על העבר ויגמור בלבו על העתיד, וגם ישתפר בפועל (אבל ההשתפרות היא רק חלק ממצוות התשובה ולא עצם המצוה).

ומי מהם במעלה יותר גדולה? לא שיש לזה נפק"מ אבל לענ"ד הראשון במעלה יותר גבוהה, כי כמה שהשני באמת ישתפר בסוף, השני חי בתחושה שהוא לא מוכרח להשתפר אלא אולי ישתפר ואולי לא (והגם שזה נובע מבגרות נפשו וריאליסטיות ציפיותיו, מ"מ אין להכחיש כי הוא פורק עול בעצם אי גמירת לבו לשוב בתשובה), והראשון כמה שבסוף הוא יחזור לסורו, הוא תמיד חי בתחושה שזו נפילה כל פעם והוא מוכרח להפסיק.
 

מתאהב על ידך

משתמש ותיק
פותח הנושא
ניקח דוגמא פשוטה.
שניהם מבינים שאסור להעליב אחרים בפורום (למשל) ודופקים חזק בעל חטא שחטאנו לפניך בהונאת רע.

אלא שהאחד מבטיח בכל להט ליבו שמיד יפסיק לגמרי.
ומשום מה הקב"ה כבר מכיר אותו היטב שההבטחות שלו נובעות מדמיונות ואופטימיות ורגשות זמניים וכו'.
כמו ההוא שהבטיח להבטיח את ההבטחות שהבטיח להבטיח.

והשני כבר התבגר ולכן הוא רק אולי מבטיח להשתדל, ואולי רק אומר בבושת פנים ולב כאוב יה"ר מלפניך שלא אחטא עוד.
והוא באמת הולך ומפסיק בהדרגה, ומצטער כשנופל, ובמשך כל השנה הוא אכן מתקדם לאט ובטוח למרות הנפילות המזדמנות ולמרות האכזבות שלו מעצמו מידי פעם.

האם יש לרמב"ם ביקורת על כך שהוא לא מבטיח סתם?
האם האחריות שלו למוצא פיו מכשילה את ה'חלויס שם תוירת תשובה' שלו?
 
חלק עליון תַחתִית