מאמר על תשובה בצורה מעשית וזמינה

ייש"כ גדול על המאמר המחכים.
אם יורשה להעיר הערה קלה, בזהירות ובעדינות.
הייתי מכתר את דברי כבודו בכותרת "איך אנחנו עושים תשובה", לאמר: לב יודע מרת נפשו, וכולנו מכירים את עצמנו ובעיותינו וכו', ואיך אנחנו ניגשים לענין. אבל ההכרח של כבודו 'להנמיך' כביכול את "תשובה" עד לרמתנו אנו, לא נהיר לי כה"צ. מה יהלוך מנו אם נותיר את תשובה בקומתה השלימה, ונפרש "שיעזוב החוטא חטאו" כפשוטו, ו"יבין לבבו כי רע ומר עזבו את ה'" כפשוטו, וכל עוד נעסוק במהותה וענינה של תשובה לא נזדקק לתוחמה ב'הזזת קווים' ו'התנתקות רגשית' וכו', ומאידך כשנדרש לסוגיא החמורה "איך אנו עושים תשובה", נשים על לבבנו כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, ובשפל מדרגתנו הנדרש מעמנו אינו תכלית התשובה השלימה אלא 'הנעת התהליך' כפי שמתאר כבודו, ובחשיבה בוגרת ניתן להבין ולהכיל שהדברים אינם סותרים זה את זה ולהיפך, מחד ההבנה בעומקם של דברים עד היכן מגיעים (שכשנקלטת באדם בצורה בריאה ונכונה אינה מובילה לכל תחושה לא רצויה, ואדרבה נותנת פרספקטיבה מרוממת), ומאידך הריאליות שעל ידה האדם אינו מנסה לדחוק למעלה מיכלתו אלא פועל בהתאם לדרגתו, (ואפשר שכש'השמים פתוחים' לנגד האדם ורואה ומכיר עד היכן הדברים מגיעים, נקל לו להתקדם בשיעור קומתו יותר מאשר אם מראש אינו שואף אלא לרמה קרובה לדרגתו).
עכ"פ שוב ייש"כ על המאמר הנפלא.

(אגב שהזכרתי בדבריי את שמביא מר את דברי הרמב"ם ורבינו יונה בדבר החרטה, ולפום ריהטא נראה שמפרשם בענין שווה וזהה, איני מתאפק מלרמוז את שלענ"ד נראה מחלוקת יסודית מאוד בהבנת תשובה וחרטה בין הני רבוותא, שברמב"ם תשובה היא מהעבירה שבידו והחרטה היא מעשייתה, וכלל לא מהמרותו פי ה', ולרבינו יונה תשובה היא לקב"ה והחרטה מהמראת פיו, כתבתי במילים מעטות דבר שלהבנתי עומד בקוטב הל' תשובה להרמב"ם וספר שערי תשובה, וכמה מקראות בענין התשובה שמפרשם הרמב"ם בענין אחד מפרשם רבינו יונה בע"א, ותן לחכם ויחכם עוד).
 

יעקב בוצ'קובסקי

משתמש רגיל
פותח הנושא
תודה על ההערה.
אני חושב שלא הפכתי את התשובה למשהו אחר במהות, אלא הגדרתי את הדברים בצורה הבסיסית שלהם.
יש לכל דבר את הצורה הבסיסית שלו, את עצם מהותו, ויש את צורת הביצוע שלו. כל אחד יכול לבצע אותו לפי הדרגה שבה הוא נמצא.
אני לא יודע אם יש ויכוח בינינו, אבל אם יש - אני מבין שאתה מסתכל על זה שיש תשובה מסוג א' ששייכת לאדם מרומם בדרגה שאין לנו השגה בה (להחליט מיידית לעזוב חטאו לעולם ולעמוד בזה, ולהתחרט על כל חטא כאילו איבד כל רכושו), ויש תשובה פחותה מסוג ב' השייכת לאנשים כמונו.
ואני טוען שהכל הוא יסוד אחד, יש הגדרה מהותית לתשובה, לשוב אל ה' מתוך התקרבות, וזה נעשה על ידי שני דברים - א' שינוי דרך כללי, ב' נטישת הדרך הקודמת מתוך חרטה, זה יסוד הדברים לכו"ע, ורק יש דרגות רבות כיצד לבצע את הדברים: עד כמה לשוב אל ה', עד כמה להתחרט, ועד כמה להתחדש.
עסקתי במאמר בהגדרת עצם המהות של תשובה, הבאתי דוגמאות כיצד לבצע לפי מה שמתאים לאדם סטנדרטי, והוספתי כמה פעמים שבוודאי מדרגות רבות לתשובה ומי שיכול יותר ישאף לבצע בצורה המושלמת ביותר.
מה אתה אומר?

לגבי הערתך על מחלוקת רמב"ם ורבינו יונה, יתכן. לא הבאת את ראיותיך, ואני לא בסוגיה כעת.
 
יעקב בוצ'קובסקי אמר:
תודה על ההערה.
אני חושב שלא הפכתי את התשובה למשהו אחר במהות, אלא הגדרתי את הדברים בצורה הבסיסית שלהם.
יש לכל דבר את הצורה הבסיסית שלו, את עצם מהותו, ויש את צורת הביצוע שלו. כל אחד יכול לבצע אותו לפי הדרגה שבה הוא נמצא.
אני לא יודע אם יש ויכוח בינינו, אבל אם יש - אני מבין שאתה מסתכל על זה שיש תשובה מסוג א' ששייכת לאדם מרומם בדרגה שאין לנו השגה בה (להחליט מיידית לעזוב חטאו לעולם ולעמוד בזה, ולהתחרט על כל חטא כאילו איבד כל רכושו), ויש תשובה פחותה מסוג ב' השייכת לאנשים כמונו.
ואני טוען שהכל הוא יסוד אחד, יש הגדרה מהותית לתשובה, לשוב אל ה' מתוך התקרבות, וזה נעשה על ידי שני דברים - א' שינוי דרך כללי, ב' נטישת הדרך הקודמת מתוך חרטה, זה יסוד הדברים לכו"ע, ורק יש דרגות רבות כיצד לבצע את הדברים: עד כמה לשוב אל ה', עד כמה להתחרט, ועד כמה להתחדש.
עסקתי במאמר בהגדרת עצם המהות של תשובה, הבאתי דוגמאות כיצד לבצע לפי מה שמתאים לאדם סטנדרטי, והוספתי כמה פעמים שבוודאי מדרגות רבות לתשובה ומי שיכול יותר ישאף לבצע בצורה המושלמת ביותר.
מה אתה אומר?

לגבי הערתך על מחלוקת רמב"ם ורבינו יונה, יתכן. לא הבאת את ראיותיך, ואני לא בסוגיה כעת.

ראשית אבקש מחילת מעכ"ת שלא התפניתי להשיבו דבר בעתו ובזמנו, עקב טרדות הימים הקדושים.

לגוף הדברים, גם אני לא יודע אם יש ויכוח בינינו, ולא מתכוון לחלק את התשובה לשני סוגים שונים במהותם ל'בני עליה' ול'פשוטים'. אני כן רואה בדברי כבודו פרשנות בלשונות הרמב"ם 'יעזוב החוטא חטאו' שמוציאה את הדברים - להבנתי - מפשטותם, ומפרשת אותם בעזיבה והתנתקות רגשית ותודעתית, אבל מעבר לויכוח התורני הטהור בכוונת הרמב"ם שבזה ודאי ניתן להתווכח כדרכה של תורה, הציק לי עירוב הפרשיות של ה'שטיקל תורה' ברמב"ם עם הקושי שלנו ביישום הדברים, אני כשלעצמי משתדל ללמוד גם את דברי הרמב"ם האלו כמו כל דבריו ודברי יתר רבותינו בגישה ענינית נטולת שיקולים זרים, וגם השיקול של אם זה מעשי או לא מעשי לדידי אינו שיקול כלל, ולהיפך, הוא מטשטש את האבחנה העדינה הנדרשת בעבודה רגישה כל כך, (סליחה שאני מתבטא מעט בחדות, אני עושה זאת רק כדי להבהיר את עמדתי במדויק ולא חלילה לזלזל באחרים). <תוכ"ד הכתיבה אני נזכר בהשגת החזו"א על דברי הגר"ח מבריסק בענין כוונת המתפלל כעומד לפני המלך ש'דבר זה לא יתכן' וכו', ויתכן שדברי החזו"א הם שורש וענף לגישת כבודו, אני אישית עכ"פ לא מסוגל להכיל את דברי החזו"א הנ"ל>.

לעצם מה שהזכרתי במילה וחצי על מה שלדעתי נחלקו הרמב"ם ורבינו יונה ב'תשובה', אני רוצה להציע בקצרה את דבריי בדעת הרמב"ם <שהם הצד המחודש בענין>, וסבור שיש בה ישוב להרבה תמיהות שמעלה כבודו בענין התשובה, כהתבוססות המאוסה בחטאים ועוד. (זה אמנם שטיקל 'בריסקאי' מעט ומציג את תשובה בצורה די יבשה, אבל הנלע"ד אכתוב, וגם זה שלא באורך שהיה נצרך כדי להעמיד הדברים על מכונם, אבל גם כך התארכו הדברים).
ראשית יש לי לתמוה, בגמ' שילהי יומא מבואר שבעל תשובה גמורה הוא כגון שבא לידו דבר עבירה ופירש ממנו, אחוי ליה באותה אשה באותו פרק באותו מקום. ויש לדון, מהו בשאותה אשה היתה אסורה עליו מתחילה משום נדה וכעת טהרה אלא שנעשית אשת איש או להיפך, אי נמי יש לדון בנתעטף במעיל בעת החורף והיה אסור עליו משום גזל, וכעת אירע לו שוב המעיל בצינה ולא נתעטף בו אלא שעתה אין בו משום גזל שהפקירו בעליו אלא שנעשה שעטנז, מי חשוב בכך בעל תשובה גמורה. ובפשטות אינו נעשה בכך בע"ת גמורה, שהרי לא באת עבירה זו שנכשל בה לידו, אמנם טעם הדבר צ"ת, הרי סו"ס נתנסה בנסיון זהה לנסיון שנכשל בו ועתה עמד בו, ומה לי ערוה זו או ערוה אחרת.
עוד יש לי לעיין בשגג בעבירה כלשהי, ממה יש לו לשוב, אם מכך שלא נזהר כ"כ עד שנכשל, ויש בתשובה זו מעט גריעותא כי בכך אינו שב בתשובה מעצם העבירה, ואם נאמר כך הפירוש שאנו מסכימים שאין לו על מה לשוב מעבירת שוגג, לפי שלא ברצונו חטא, אלא שמ"מ יש לו לשוב על אי זהירותו. (זכור לי שבשע"ת אכן כ' שתשובתו היא מחוסר זהירותו, ואיני זוכר כעת במדויק).
בדעת הרמב"ם נראה לי להציע אופן אחר בענין. הרמב"ם מעמיד את חובת התשובה על "כל מצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה". היינו, ספר הרמב"ם מסודר כפרטי "המצוות", והקדים לו את ספר המצוות, ובראש כל הלכה מבאר אלו מצוות עתיד לבאר בהלכות אלו, וכאן משמיענו הרמב"ם כלל בכל המצוות כולן, שכל שפרץ את גדר התורה ועבר על אחת מהן, חייב לשוב מחטאו ולשוב ולקבל עליו את המצוה כמחייבת ושחובה לקיימה/להמנע מלעבור עליה, וזה הוא ענינה של תשובה לדעת הרמב"ם - מה ש(אחר שפרץ את גדרה) שב ומשוה את המצוה על עצמו כדבר מחייב, ומטעם זה מתייחסת חובת התשובה לדעת הרמב"ם ל'כל המצוות שבתורה', (משא"כ לדרך הפשוטה שתשובה היא חזרתו מעבירת העבירה בפועל ואי עמידתו בנסיון, נתון זה שמדובר על דבר שמצווה לעשותו/מוזהר לא לעשותו הוא נתון מוקדם לסוגיית התשובה ואין לו התייחסות בגוף מעשה התשובה).
ועי' לשון הרמב"ם בחרטה 'וכן יתנחם על שעבר', וקשה מאוד להשוותו עם דברי רבינו יונה ש'יתחרט על מעשיו הרעים ויאמר בליבו מה עשיתי איך לא היה פחד אלקים לנגד עיני ולא יגרתי מתוכחות על עוון', ומשמע שסגנון החרטה הוא רק בכך ש'מתנחם על שעבר על מצוה בתורה', ולא אדכר הרמב"ם שמא דקודשא בריך הוא בחרטה זו כלל, ובכל דבריו מהחל ועד כלה לא הזכיר אלא את המצוות שבתורה ולא את המצַווה, והם הם הדברים.
וע"ע שרבינו יונה מנה בכלל דרכי התשובה את הצעקה והיגון והדאגה, והיינו שלדרכו גוף התשובה היא השיבה אל הקב"ה, והצעקה גופה תשובה אל ה' היא, אבל הרמב"ם העמיד זאת כ'דרך השב' (עי' רמב"ם פ"ב ה"ד), אבל לא בכלל גופה של תשובה, והיטב א"ש לטעמייהו.
(ומעתה אף תשובת שוגג היא כתשובת מזיד, ששב ומקבל ע"ע את המצוה כמצוה מחייבת, שאף מזיד תשובתו היא באשוויי המצוה עליו כמחייבת <וכלל אין תשובתו מתייחסת לסיפור הספציפי בו נכשל, שממנו הוא ששב ומקבל ע"ע איך לא יכשל שוב, שבכך היה מקום לחלק בין מזיד לשוגג>. וה"ה למי שאירע לו אותה אשה באותו פרק ובאותו מקום, שלו היתה תשובתו מכשלונו בחטא אזי היה מקום להקשות שאחת היא לי אם אסורה עליו משם זה או אחר, וסו"ס הרי הוכיח שאינו נכשל, אבל לכשנאמר שעיקרה של תשובה מתייחסת לגופה של מצוה שמשווה על עצמו כמצוה מחייבת, ולא פתיך בה מעשהו הפרטי בו נכשל בה, אזי כל שאסורה עליו משם אחר ולא מאותו השם, עיקר חסר מן הספר).

אם כנים הדברים, לדעת הרמב"ם לא נכלל בתשובה כלל איזושהי ברירות ששוב יעמוד בנסיון ולא יכשל בעבירה, (וכפי שכולם תמהים מכך שאנו שונים באיולתנו פעמים רבות, ואטו תשובה סותרת לכך ששבע יפול צדיק וקם?). אך זאת בעינן, שישוב ויקבל על עצמו את המצוה כמחייבת (וכמובן שמדובר בשיבה רצינית שיכול השב להעיד עליה את יודע תעלומות שכך היא המצוה לגביו), אבל עדיין יצה"ר קיים ושפיר אפשר שיכשל ולא יעמוד בנסיון, ומ"מ אין בכך סתירה לתשובה כלל.
ורווח גדול בכך הוא מה שכבודו מעיר, ובצדק, שזר הוא הדבר לחשוב שבתשובה עליו 'לחפור' בעבירתו ולפשפש ולמשמש בה, (ומן הסתם אף לא בעבירתו בלבד אלא בכל טצדקי נוספים שעלול היצר להחטיאו בה, וכמעט שנכלל בהרהורי עבירה הקשים מעבירה), ואם כנים דבריי אזי לא זו ענינה של תשובה כלל, ואין התשובה מוציאתו מעולמה של תורה למחוזות החטא, אלא בעולמה של תורה כדקאי קאי, ועיקרה של תשובה כהנ"ל היא שיבתו בהשוותו ע"ע את המצוה כמצוה מחייבת שאין לעבור עליה בשום פנים.
(במאמר המוסגר, ידוע מהשפ"א שהיה מזרז טובא לקצר ככל הניתן ב'על חטא', ואמר: וכי בכך חפץ הקב"ה? שנתפלש בבוץ?)


במאמר המוסגר (שראוי למאמר בפנ"ע), לא אמלט מלהזכיר משפט אחד שמזכיר כבודו בדבריו שנשא חן בעיני עד למאוד, אני מעתיקו: בימים אלה, ובפרט ביום כיפור, אנחנו לא אמורים להתעסק באובססיביות עם עצמנו, בחיטוט אינסופי בשאלה "האם הצלחתי לשכנע את ה' שיתן לי שנה טובה", אלא לדבר עם ה', כדבר בן אל אביו, וכו'.
נפלא!
 
העירני חכם אחד שהצעתי בפניו את הדברים הנ"ל לדברי שו"ת מהרי"ט ח"ב או"ח סי' ח שיסוד דבריי לעיל מבוארים בעליל בדבריו שהרמב"ם ורבינו יונה חלוקים בגדר תשובה וחרטה, ושלרמב"ם התשובה מתייחסת לגופה של עבירה ולרבינו יונה התשובה מתייחסת למעשהו ולכשלונו, אלא שבדעת הרמב"ם נוקט לחומרא טובא ממה שכתבתי אני, שלדעתו הרמב"ם מצריך מלבד את התשובה הנצרכת לדעת רבינו יונה גם תשובה המתייחסת לעצם העבירה, יעויין בדבריו המצו"ב.

הצג קובץ מצורף מהריט.PDF
 
חלק עליון תַחתִית