אומרים שיש לשאול כיצד ידע שלמה שהאשה השקרנית כל כך טיפשה ולא יודעת לשקר ותאמר גזורו גם לי וגם לך לא יהיה, שהרי זה כהודאה ומדובר באשה טיפשה, דהלא לכאורה השיטה של שלמה לא היתה מועילה אם האשה היתה פיקחת, אלא ששלמה כבר ידע כשאמרו הטענות שהאשה השקרנית לא יודעת להסתיר שקרה, כי האשה האמיתית אמרה בני החי ובנך המת- דהיינו העיקר שבני החי, ועל כן הקדימה דבר זה, אבל השניה אמרה בנך המת ובני החי- דהיינו העיקר שבנך המת ועל כן הקדימה לומר בנך המת, וממילא הבין שמדובר באשה שלא יודעת להסתיר שקרה, ועל כן אמר גזורו ועל ידי כן יתגלה קלונה.מתון מתון אמר:[אחר העיון ברוב מפרשי נ"ך] אבקש אם ביד מי ביאור יותר רחב [פ.ר.ד.ס] האיך נראה עומק חכמת שלמה 'חכמת א' בקרבו' במשפטו גזורו.
כמדומה שכ"ה במלבי"ם, אך האם זה יוצא מגדר חכמה טבעית עד כדי ליקרא חכמת אלקים?כמעיין המתגבר אמר:אומרים שיש לשאול כיצד ידע שלמה שהאשה השקרנית כל כך טיפשה ולא יודעת לשקר ותאמר גזורו גם לי וגם לך לא יהיה, שהרי זה כהודאה ומדובר באשה טיפשה, דהלא לכאורה השיטה של שלמה לא היתה מועילה אם האשה היתה פיקחת, אלא ששלמה כבר ידע כשאמרו הטענות שהאשה השקרנית לא יודעת להסתיר שקרה, כי האשה האמיתית אמרה בני החי ובנך המת- דהיינו העיקר שבני החי, ועל כן הקדימה דבר זה, אבל השניה אמרה בנך המת ובני החי- דהיינו העיקר שבנך המת ועל כן הקדימה לומר בנך המת, וממילא הבין שמדובר באשה שלא יודעת להסתיר שקרה, ועל כן אמר גזורו ועל ידי כן יתגלה קלונה.מתון מתון אמר:[אחר העיון ברוב מפרשי נ"ך] אבקש אם ביד מי ביאור יותר רחב [פ.ר.ד.ס] האיך נראה עומק חכמת שלמה 'חכמת א' בקרבו' במשפטו גזורו.
יש חכמה ויש גאונות, גאונות הוא דבר עמוק ומפולפל שניכר שמי שעשאו הוא גאון, אם כי אין שום הכרח אם הוא ישר או עקום, אבל חכמה היא דבר שלא תמיד ניכר עליה שמי שעשאה חכם, ולאחר ששומעים אותה ומבינים אותה היא נראית פשוטה מאוד, אבל הצליפה לאמת שבה היא החכמה.מתון מתון אמר:כמדומה שכ"ה במלבי"ם, אך האם זה יוצא מגדר חכמה טבעית עד כדי ליקרא חכמת אלקים?כמעיין המתגבר אמר:אומרים שיש לשאול כיצד ידע שלמה שהאשה השקרנית כל כך טיפשה ולא יודעת לשקר ותאמר גזורו גם לי וגם לך לא יהיה, שהרי זה כהודאה ומדובר באשה טיפשה, דהלא לכאורה השיטה של שלמה לא היתה מועילה אם האשה היתה פיקחת, אלא ששלמה כבר ידע כשאמרו הטענות שהאשה השקרנית לא יודעת להסתיר שקרה, כי האשה האמיתית אמרה בני החי ובנך המת- דהיינו העיקר שבני החי, ועל כן הקדימה דבר זה, אבל השניה אמרה בנך המת ובני החי- דהיינו העיקר שבנך המת ועל כן הקדימה לומר בנך המת, וממילא הבין שמדובר באשה שלא יודעת להסתיר שקרה, ועל כן אמר גזורו ועל ידי כן יתגלה קלונה.מתון מתון אמר:[אחר העיון ברוב מפרשי נ"ך] אבקש אם ביד מי ביאור יותר רחב [פ.ר.ד.ס] האיך נראה עומק חכמת שלמה 'חכמת א' בקרבו' במשפטו גזורו.
הוא על פי המדרש בכמה מקומות [שהש"ר א י, קהלת רבה י, טז, מדרש שוחר טוב סי' עב ועוד], "יבמות היו".דוד ה. אמר:יש במאירי ביבמות ביאור נאה בענין, עיקרי הדברים הם שהנשים היו כלה וחמותה ובעלה של הכלה נפטר באותו הלילה, לחמותה היה זה בן יחיד וכעת נולד אחיו, אם בן הכלה נפטר הרי שחייבת ביבום, כי יש לבעלה אח שנולד בחייו, אבל אם זה בנה הרי שהיא פטורה מיבום.
לכן הסכימה הכלה לגזורו שהרי אם ימות אותו תינוק עדיין תהיה פטורה מיבום ולא תחכה עד גיל י"ג.
פעם הגיע יהודי להגרי"ז ושאלוהו למה כולם אומרים על אביו הגר"ח שהוא היה גאון אדיר, הלא בספרו הוא כותב דברים די פשוטים.כמעיין המתגבר אמר:יש חכמה ויש גאונות, גאונות הוא דבר עמוק ומפולפל שניכר שמי שעשאו הוא גאון, אם כי אין שום הכרח אם הוא ישר או עקום, אבל חכמה היא דבר שלא תמיד ניכר עליה שמי שעשאה חכם, ולאחר ששומעים אותה ומבינים אותה היא נראית פשוטה מאוד, אבל הצליפה לאמת שבה היא החכמה.
אמרתי פעם שישנם ב' סוגי ספרים יש ספרים של גאונות ויש של חכמה, של גאונות כגון הספרים הישיבתיים שניכר ברפרוף קל שהמחבר גאון, אמנם רק לאחר הרבה שנים אפשר לידע אם הוא ישר או עקום, אבל ספרי חכמה כגון המשנה ברורה, שבזמנו הרבה מאנשי הדור כינוהו ספר שמחברו בעל בית, כעין אסיפה קלושה, ורק לאחר הרבה שנים הבינו העולם כמה חכמה יש בה, וכך היא החכמה פשוטה נטולת ברק וגאונות, אבל אמיתית ומדוייקת.
יבמות היינו גיסות ולא כלה וחמותה.ערך רב אמר:הוא על פי המדרש בכמה מקומות [שהש"ר א י, קהלת רבה י, טז, מדרש שוחר טוב סי' עב ועוד], "יבמות היו".דוד ה. אמר:יש במאירי ביבמות ביאור נאה בענין, עיקרי הדברים הם שהנשים היו כלה וחמותה ובעלה של הכלה נפטר באותו הלילה, לחמותה היה זה בן יחיד וכעת נולד אחיו, אם בן הכלה נפטר הרי שחייבת ביבום, כי יש לבעלה אח שנולד בחייו, אבל אם זה בנה הרי שהיא פטורה מיבום.
לכן הסכימה הכלה לגזורו שהרי אם ימות אותו תינוק עדיין תהיה פטורה מיבום ולא תחכה עד גיל י"ג.
מתון מתון אמר:[אחר העיון ברוב מפרשי נ"ך] אבקש אם ביד מי ביאור יותר רחב [פ.ר.ד.ס] האיך נראה עומק חכמת שלמה 'חכמת א' בקרבו' במשפטו גזורו.
ידעתי גם ידעתי שכן הוא בדרך כלל,פינחס רוזנצוויג אמר:יבמות היינו גיסות ולא כלה וחמותה.ערך רב אמר:הוא על פי המדרש בכמה מקומות [שהש"ר א י, קהלת רבה י, טז, מדרש שוחר טוב סי' עב ועוד], "יבמות היו".דוד ה. אמר:יש במאירי ביבמות ביאור נאה בענין, עיקרי הדברים הם שהנשים היו כלה וחמותה ובעלה של הכלה נפטר באותו הלילה, לחמותה היה זה בן יחיד וכעת נולד אחיו, אם בן הכלה נפטר הרי שחייבת ביבום, כי יש לבעלה אח שנולד בחייו, אבל אם זה בנה הרי שהיא פטורה מיבום.
לכן הסכימה הכלה לגזורו שהרי אם ימות אותו תינוק עדיין תהיה פטורה מיבום ולא תחכה עד גיל י"ג.
שמעתי מחכם אחד שטען שהמקור הראשוני לדין "יחלוקו" הוא ממשפט שלמה, למרות שהוא "סברא למה לי קרא".מתון מתון אמר:[אחר העיון ברוב מפרשי נ"ך] אבקש אם ביד מי ביאור יותר רחב [פ.ר.ד.ס] האיך נראה עומק חכמת שלמה 'חכמת א' בקרבו' במשפטו גזורו.
קובץ שעורים בבא בתרא אות קנו:גביהא בן פסיסא אמר:שמעתי מחכם אחד שטען שהמקור הראשוני לדין "יחלוקו" הוא ממשפט שלמה, למרות שהוא "סברא למה לי קרא".מתון מתון אמר:[אחר העיון ברוב מפרשי נ"ך] אבקש אם ביד מי ביאור יותר רחב [פ.ר.ד.ס] האיך נראה עומק חכמת שלמה 'חכמת א' בקרבו' במשפטו גזורו.
ולדבריו, העניין שם היה בבחינת "שניים אוחזים בטלית... זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי... יחלוקו".
וכבר קדמוהו בזה.היכא דליכא שום חזקת ממון כו"ע ס"ל דממון המוטל בספק חולקין, וכן נראה מפשוטו של הכתוב ריש מלכים גבי מעשה דשתי נשים שאמר להן שלמה המע"ה גזורו, ואף דהתם היתה הכונה כדי לבחון אותן כמו שנתברר לבסוף, אבל הרי משמע שאילו היתה מחלוקתן בטלית ולא בתינוק כן הדין שיחלוקו. אלא דקשה דהתם הספק נולד על ידי טענותיהן, וראוי לומר כל דאלים גבר.
לכאורה כוונתו למש"כ התוס' ריש ב"ב ד"ה לפיכך, דהיכא דליכא דררא דממונא אמרינן כל דאלים גבר, ורק בדררא דממונא אמרינן יחלוקו, (היכא דליכא מוחזק).ידידיה אמר:קובץ שעורים בבא בתרא אות קנו:גביהא בן פסיסא אמר:מתון מתון אמר:
וכבר קדמוהו בזה.היכא דליכא שום חזקת ממון כו"ע ס"ל דממון המוטל בספק חולקין, וכן נראה מפשוטו של הכתוב ריש מלכים גבי מעשה דשתי נשים שאמר להן שלמה המע"ה גזורו, ואף דהתם היתה הכונה כדי לבחון אותן כמו שנתברר לבסוף, אבל הרי משמע שאילו היתה מחלוקתן בטלית ולא בתינוק כן הדין שיחלוקו. אלא דקשה דהתם הספק נולד על ידי טענותיהן, וראוי לומר כל דאלים גבר.
- יש להעיר שהשאלה ששואל בסוף דבריו מוזרה קצת.
האם התכוונת שקדמוהו לאותו חכם שציטטתי, או לקוב"ש? אם כאפשרות השניה, אשמח לשמוע מי.ידידיה אמר:קובץ שעורים בבא בתרא אות קנו:גביהא בן פסיסא אמר:שמעתי מחכם אחד שטען שהמקור הראשוני לדין "יחלוקו" הוא ממשפט שלמה, למרות שהוא "סברא למה לי קרא".מתון מתון אמר:[אחר העיון ברוב מפרשי נ"ך] אבקש אם ביד מי ביאור יותר רחב [פ.ר.ד.ס] האיך נראה עומק חכמת שלמה 'חכמת א' בקרבו' במשפטו גזורו.
ולדבריו, העניין שם היה בבחינת "שניים אוחזים בטלית... זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי... יחלוקו".
וכבר קדמוהו בזה.היכא דליכא שום חזקת ממון כו"ע ס"ל דממון המוטל בספק חולקין, וכן נראה מפשוטו של הכתוב ריש מלכים גבי מעשה דשתי נשים שאמר להן שלמה המע"ה גזורו, ואף דהתם היתה הכונה כדי לבחון אותן כמו שנתברר לבסוף, אבל הרי משמע שאילו היתה מחלוקתן בטלית ולא בתינוק כן הדין שיחלוקו. אלא דקשה דהתם הספק נולד על ידי טענותיהן, וראוי לומר כל דאלים גבר.
- יש להעיר שהשאלה ששואל בסוף דבריו מוזרה קצת.
גבורות שמשון אמר:לכאורה כוונתו למש"כ התוס' ריש ב"ב ד"ה לפיכך, דהיכא דליכא דררא דממונא אמרינן כל דאלים גבר, ורק בדררא דממונא אמרינן יחלוקו, (היכא דליכא מוחזק).ידידיה אמר:- יש להעיר שהשאלה ששואל בסוף דבריו מוזרה קצת.
השאלה מוזרה מאחר וברור שלא שייך לומר שהדין הוא גזורו ושלמה המלך רק הטעה אותם שכך הוא הדין, וא"כ אין סיבה להניח שהטעות מתאימה עם כל פרטי דיני יחלוקו. - ובאמת מה"ט גם עיקר דברי הקוב"ש קלושים מאד.גביהא בן פסיסא אמר:ולמה מוזרה השאלה בסוף דבריו? עצם ציפיתו מהמקור־הלא־רשמי להתאים לגדרים המדוייקים, היא זו שתמוהה בעיניך (כמו בעיניי)?
גביהא בן פסיסא אמר:האם התכוונת שקדמוהו לאותו חכם שציטטתי, או לקוב"ש? אם כאפשרות השניה, אשמח לשמוע מי.
לי לא ברור. לכאורה יש להבין שהוא אמר משהו מהותי ולא סתם עשה איזה טריק לגלות מי אם החי. (ואף שכמובן אין זה הדין למעשה*, אבל סברה נכונה יש בזה). והרי כ"כ גם החיד"א.ידידיה אמר:וברור שלא שייך לומר שהדין הוא גזורו ושלמה המלך רק הטעה אותם שכך הוא הדין
מתי בעל הכלה מת? לאחר לידת התינוק או לפני? והאם לפני, והילד היה מתקיים זה היה פוטר אותה מיבום שיש ילד בבטן בזמן המיתה של הבעל? ואחר כך הוא בר קיימא?
שלמה המלך ומצוות יבום
כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ: (כה, כ)
פעמים רבות פוגשים אנו קטעים בתוך דברי אחד המפרשים, שנראה כי הם מתאימים יותר לדור אחר או למחברים אחרים. כל אחד מגאוני הדורות למד בדרכו ובסגנונו, אך לפרקים הוא מגלה את כח תורתו גם בתחומים אחרים שאינו עוסק בהם בדרך כלל.
כאלה הם דברי המאירי בחיבורו על מסכת יבמות, המציג פירוש מחודד לדברי אגדה. דרך זו לפרש את העניינים המסופרים בתנ"ך ובמדרשי חז"ל על פי סוגיות ההלכה, נתחדשה כנראה על ידי בעל המשנה למלך בספרו הנודע פרשת דרכים, כשהוא מפלפל באריכות במחלוקת יוסף הצדיק ואחיו, במעשה אליהו והאשה הצרפית, דוד המלך ואחימלך הכהן בנוב, ומבארם על פי סוגיות ערוכות, כסוגיית הקל הקל וכדומה. לאחר שנסללה דרך זו, כבר צעדו רבים בדרכה באופנים שונים, ורבים מספרי הדרוש מלאים בביאורים מסוג זה.
במה דברים אמורים? בספר מלכים־א (ג טז) מובא המעשה הידוע בשם משפט שלמה, כאשר באו לפני שלמה המלך שתי נשים ושתיהן טוענות על ילד אחד כי הוא בנם, בעוד בן האשה השנית מת. שלמה המלך פסק את הדין בחכמה מופלאה, ומכך נוכחו כל ישראל בחכמתו של שלמה. מעשה זה ידוע גם מהפטרתה הנדירה של פרשת מקץ (בדרך כלל חלה פרשת מקץ בימי חנוכה ומפטירים בה את הפטרת רני ושמחי לחנוכה, מלבד בשנה בה חל ראש השנה בשבת וחודש מרחשון חסר, כמו בשנת תשס"א ובשנת תשפ"א).
נביא את המעשה כלשונו בספר מלכים –
אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת אֶל הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹדְנָה לְפָנָיו: וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת בִּי אֲדֹנִי, אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד וָאֵלֵד עִמָּהּ בַּבָּיִת: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לְלִדְתִּי וַתֵּלֶד גַּם הָאִשָּׁה הַזֹּאת וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו אֵין זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת זוּלָתִי שְׁתַּיִם אֲנַחְנוּ בַּבָּיִת: וַיָּמָת בֶּן הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָיְלָה אֲשֶׁר שָׁכְבָה עָלָיו: וַתָּקָם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת בְּנִי מֵאֶצְלִי וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ בְּחֵיקָהּ וְאֶת בְּנָהּ הַמֵּת הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי: וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת בְּנִי וְהִנֵּה מֵת וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה לֹא הָיָה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי: וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת לֹא כִי בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי וַתְּדַבֵּרְנָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ קְחוּ לִי חָרֶב וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת: וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל בְּנָהּ וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ וְזֹאת אֹמֶרֶת גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה גְּזֹרוּ: וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ הִיא אִמּוֹ: וַיִּשְׁמְעוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט:
השאלה המתעוררת ללומד את הדברים היא – במה התבטאה חכמתו של שלמה המלך במעשה זה. הביאור הפשוט הינו, כי שלמה המלך הבין כי האם האמתית תחמול על בנה ולא תסכים בשום אופן לגזרו ולהרגו, בעוד שהאחרת תנקוט בשיטת "תמות נפשי עם פלשתים" ("שיטה" זו נזכרת גם במסכת כתובות כג: לענין הלכה), ותסכים להריגת הילד, העיקר שגם לאחרת לא יהיה.
ברם, ביאור זה מציב תהיות שונות, כמו איך היה יכול שלמה להיות בטוח כי אכן כך יקרה, ותמיהות אחרות. האברבנאל אכן דוחה פירוש זה ומציג ביאור אחר. גם הרדב"ז בתשובותיו (ח"ג סימן תרל"ד), האריך לבאר במה ניכרה חכמתו של שלמה המלך במעשה זה.
ביאורו המחודש של המאירי
המאירי לעומתם, בספרו בית הבחירה על מסכת יבמות (יז:) מציג ביאור מחודד למעשה זה, על פי הסוגיא הנדונה שם. נעיר, כי כבר במדרשי חז"ל מבואר כי הזונות היו יבמות. כך מבואר במדרש שיר השירים רבה (פרשה א, י) – "אז תבאנה שתים נשים, מי היו, רב אמר רוחות היו, ורבנן אמרין יבמות היו". להלן נדון בדברי מדרש זה.
המאירי מציג את הדברים בצורה אחרת. לדבריו, היו שתי הנשים כלה וחמותה. לחמות היה בן אחד שהיה בעלה של הכלה, ועתה נולד לה בן קטן נוסף. מלבדם לא היו לה בנים אחרים. לכלה לא היה אלא את הבן האחד שנולד זה עתה יחד עם בנה של חמותה.
בנה של החמות, בעלה של הכלה, שבק חיים לכל חי, והותיר את אשתו עם בן יחיד, מה שפטר אותה מן היבום.
למרות שהאשה היתה לכאורה מותרת לשוק, הרי מכיון שלבנה עדיין לא מלאו שלשים יום, לא ידעה אם הוא בר קיימא או שמא הוא נפל, שאינו פוטר מן היבום. בעודה ממתינה לראות אם בנה הוא בר קיימא ופוטרה מן היבום, קרה המעשה הנורא ובנה מת.
עתה באה הכלה במצר: מכיון שעוד לא מלאו שלשים יום לילד, לא ניתן לפטרה מן היבום על סמך ילד זה. והיא זקוקה ליבם, שהוא בנה קטן החדש של חמותה. רק בעוד שלש עשרה שנים יוכל הבן לחלוץ לה, ורק אז היא תהיה מותרת לשוק!
ההבנה שהיא עומדת להיות עגונה שלש עשרה שנה, גרם לה לעשות מעשה אשר לא ייעשה – היא החליפה את בנה המת עם הבן של חמותה. כעת יפטרוה בית דין מן היבום; הן יש לה "בן" הפוטרה מן היבום, וגם לחמותה אין בן שיצטרך לחלוץ לה!
למחרתו של יום, עת טענה החמות בכל תוקף כי הבן החי אינו נכדה אלא בנה, באו הן לדון בפני שלמה המלך. שלמה בחכמתו ראה את אשר לפניו – כלה וחמותה, אשר הכלה זקוקה לבן לא רק משום שהיא רוצה את בנה, אלא משום שאם היא בנה היא תפטר מן היבום. החשד עלה בלבו כי אכן החליפה הכלה את בנה המת כדי להפטר מן היבום. אך כיצד יוכל להוכיח זאת, שמא הצדק עם הכלה והיא חפצה בסך הכל לברר את האמת כי היא פטורה מן היבום?
כאן באה חכמתו הגדולה של שלמה המלך. הוא הורה להביא חרב כדי לגזור את הבן, כעין הצעת פשרה ביניהן. הנוכחים אכן לא הבינו את כוונתו העמוקה של שלמה המלך, אך הוא ידע גם ידע: אם הבן הוא אכן של החמות, הראשונה שתקפוץ על המציאה היא הכלה. עד עתה היא מבקשת להפטר מן היבום במרמה שלא כדין, אך ודאי היא מעדיפה שתהיה מותרת באמת לשוק. ברגע שיגזרו ויהרגו את בנה של חמותה היא תיפטר מן היבום מדין תורה – הלא כאשר אין אח לבעל לא חלה חובת יבום!
ואכן כצפוי הסכימה הכלה בכל לבה לרעיון לגזור את הילד, בעוד שהחמות כמובן התחלחלה מרעיון שכזה. בזאת היה לו די לשלמה המלך, והוא פסק את פסקו בבהירות, בהצביעו על החמות – היא אמו!
אכן רק בחכמת אלקים ניתן היה להגיע לפתרון שכזה!
נביא את לשונו הבהירה והמתומצתת של המאירי בתירוצו המחודד, "והוא הענין שנאמר בהגדה על אותן שתים נשים זונות שבאו לדין לפני שלמה. שהרי כשצוה שלמה לגזור את הילד החי, והשיבה האחת תנו לה את הילוד החי והמת אל תמיתוהו, היה ראוי לאחרת להשיב, את שלי היא נותנת לי! וכשאמרה גם לי גם לך לא יהיה, סכלות היה ופתיות שלה, ומה היה מכיר שלמה בדבר זה, ומה תועלת היה רואה לה בדבריה?
אלא ששתי נשים אלו כלה וחמותה היו, ומתו בעליהן בלא בנים אחרים אלא אלו השנים, ומת ילד זה של הכלה. וכל שמת תוך שלשים נדון כנפל, והרי היא זקוקה ליבום, וכשמצאה עצמה צריכה להמתין לאותו ולד של חמותה ותתעגן י"ג שנים, החליפה חי במת, כדי לומר שבנה הוא ותפטר משני צדדין, שהרי תאמר שיש לה בן ואין לה יבם. וכשאמר שלמה גזרו את הילד החי, שמחה, מפני שנוח היה לה בכך כדי לינשא בהיתר, והרגיש שלמה בענין זה והשאירו לחמותה".
הירושלמי כמקור?
כבר הבאנו למעלה את דברי חז"ל במדרש אשר כבר הם מקשרים את מעשה זה עם ענין היבום. אך לכאורה דבריהם נוגדים את דברי המאירי. לדעת חז"ל היו הן יבמות אחת לשניה, בעוד שלדברי המאירי היתה רק הכלה זקוקה ליבום, והשניה היתה חמותה.
ברם יש שקישרו את דברי המאירי לדברי המדרש, ואמרו כי אכן זו היא כוונת המדרש, וכשאמרו יבמות היו נתכוונו אכן לדברי המאירי שאחת מהן היתה זקוקה ליבום מפני בנה של השניה. כן כתב הצמח צדק (ליובאוויטש) בתשובותיו (אבן העזר סי' שטז).
ברם הפלא הוא, שבעוד שהחידוש כי שתי הנשים היו כלה וחמותה הוא חידושו של המאירי, הרי שבספרים רבים הובא כי מקורו הוא בירושלמי. גם הצמח צדק בתשובה שם כותב "אז תבואנה שתים נשים זונות כו' ומבואר בשה"ש רבה בתחלתו ורבנן אמרי יבמות היו, ופי' בידי משה שם בשם הירושלמי כלה וחמותה היו".
כמו כן הגאון רבי אליעזר לעוו בעל השמן רוקח מסטאנוב מביא את הדברים בשם הירושלמי, ואף כותב את כל החידוש הנזכר מעצמו.
הדברים הם פלא. הדבר אינו מופיע כלל בירושלמי שלפנינו, מקורם של הדברים הם במאירי. אכן גם הצמח צדק עצמו אינו מציין את מקור הדברים בירושלמי, אלא מביא בשם הידי משה שהביא משם הירושלמי. מכך משמע שלא ראה בעצמו את הירושלמי, אשר כאמור אכן אינו בנמצא.
יש שאף הביאו שמקור הדברים הוא בילקוט שמעוני במלכים (רמז קעה), אך מה נעשה וגם שם אין הדברים מופיעים.
יתכן שהטעות נובעת מכך שהמאירי לפני דבריו אלו הנזכרים, כתב "והוא שאמרו בתלמוד המערב פ"א ה"א יחדו פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו... והוא הענין שנאמר בהגדה על אותן שתים נשים זונות שבאו לדין לפני שלמה..." מקרבת הדברים משמע שגם דבריו האחרונים של המאירי הם בשם הירושלמי, ולא היא.
ברם לאחר חיפוש מצאתי כי כבר הובאו הדברים באחד הקדמונים בשם המדרש, בדרשות ר"י אבן שועיב לפרשת משפטים ושקלים, ונביא את דבריו הברורים בלשונם, "ורבנן אמרי יבמות היו, שכן דרך היבמות ליקח בן אחד ליפטר מן הייבום. ויש קצת תימה, כי למה הוצרכה לקחתו אחר שהיה לה זרע שכבר נפטרה מן הייבום, זולתי אם נאמר שמת בתוך שלשים יום. ויש בקצת המדרשים כי כלה וחמותה היו, כי החמות וכלה היו מעוברות וילדה החמות תחילה ואחר לידתה מת בעל כלתה שהוא בנה ונפלו לפני הקטן לייבום, שאלו מת בעלה קודם לידת החמות, אף על פי שילדה החמות אחרי כן לא היתה זקוקה, דכתיב כי ישבו אחים יחדיו, פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו, ואחרי כן ילדה הכלה ומת תוך שלשים יום ומן הספק חולצת ולא מתייבמת, וכראות הכלה שהיתה צריכה לבן חמותה לקחה בן חמותה, ובנה המת השכיבה בחיקה, וזהו כי כשאמרה החמות תנו לה את הילוד החי לא רצתה לקבלו שלא תשב באיסור זקוקה לו, אמרה גם לי גם לך וגו'. ואם תאמר תמיתהו שעל מנת כן לקחתהו, אינו דומה הגורם לעושה, והראיה בני יעקב עם יוסף, ויצתה בת קול ואמרה היא אמו, לקיים משפטיך למלך תן, להודיענו כי המשפט לה' הוא".
יתכן כי גם המאירי בכתבו "והוא הענין שנאמר בהגדה על אותן שתים נשים זונות שבאו לדין לפני שלמה" אכן כוונתו לדברי המדרש אותו הביא ר"י אבן שועיב, ואינו אומר את הדברים מעצמו.
פירוש: בחכמת הרטוריקה הוא שכנע את כולם שבאמת אפשר לחתוך את הילד ולא יקרה לו כלום.אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַבִּי אִלְעָאי אִלּוּ הָיִיתִי שָׁם, פּוֹקְרִין הָיִיתִי כּוֹרֵךְ עַל צַוָּארוֹ, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר קְחוּ לִי חָרֶב, אִלּוּלֵי שֶׁנִּתְמַלֵּאת עָלָיו רַחֲמִים כְּבָר נֶהֱרַג, וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא אוֹמֵר: אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר. אוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל אַנְפִּילוֹגִיס בְּחָכְמָתוֹ, אָמַר, כְּלוּם בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם זֶה שְׁתֵּי עֵינַיִם, שְׁתֵּי אָזְנַיִם, שְׁתֵּי רַגְלַיִם, שְׁתֵּי יָדַיִם, אֶלָּא צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעָתִיד דִּין זֶה לִהְיוֹת, לֹא עָשָׂה, אֶלָּא אָמַר: תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ. עַל אוֹתָהּ שָׁעָה אוֹמֵר: אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִים וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ, בְּעִתּוֹ שֶׁל עוֹלָם הַבָּא, וְלֹא בַשְּׁתִי, בִּגְבוּרָתוֹ וְלֹא בִּתְשִׁישׁוֹ, וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת: הִיא אִמּוֹ וַדַּאי.
לומר דין כזה נראה לכאו' היפך החכמה היו אמורות שני הנשים פשוט לא לומר כלום מי טיפש בכדי להבין שאי"ז משפט הולם![אחר העיון ברוב מפרשי נ"ך] אבקש אם ביד מי ביאור יותר רחב [פ.ר.ד.ס] האיך נראה עומק חכמת שלמה 'חכמת א' בקרבו' במשפטו גזורו.
בחכמה היא הפסיכולוגיה שעומדת מאחורי זההאיך נראה עומק חכמת שלמה 'חכמת א' בקרבו' במשפטו גזורו.