משפט שלמה

מתון מתון

משתמש ותיק
[אחר העיון ברוב מפרשי נ"ך] אבקש אם ביד מי ביאור יותר רחב [פ.ר.ד.ס] האיך נראה עומק חכמת שלמה 'חכמת א' בקרבו' במשפטו גזורו.
 

כמעיין המתגבר

משתמש ותיק
מתון מתון אמר:
[אחר העיון ברוב מפרשי נ"ך] אבקש אם ביד מי ביאור יותר רחב [פ.ר.ד.ס] האיך נראה עומק חכמת שלמה 'חכמת א' בקרבו' במשפטו גזורו.
אומרים שיש לשאול כיצד ידע שלמה שהאשה השקרנית כל כך טיפשה ולא יודעת לשקר ותאמר גזורו גם לי וגם לך לא יהיה, שהרי זה כהודאה ומדובר באשה טיפשה, דהלא לכאורה השיטה של שלמה לא היתה מועילה אם האשה היתה פיקחת, אלא ששלמה כבר ידע כשאמרו הטענות שהאשה השקרנית לא יודעת להסתיר שקרה, כי האשה האמיתית אמרה בני החי ובנך המת- דהיינו העיקר שבני החי, ועל כן הקדימה דבר זה, אבל השניה אמרה בנך המת ובני החי- דהיינו העיקר שבנך המת ועל כן הקדימה לומר בנך המת, וממילא הבין שמדובר באשה שלא יודעת להסתיר שקרה, ועל כן אמר גזורו ועל ידי כן יתגלה קלונה.
 
 

מתון מתון

משתמש ותיק
פותח הנושא
כמעיין המתגבר אמר:
מתון מתון אמר:
[אחר העיון ברוב מפרשי נ"ך] אבקש אם ביד מי ביאור יותר רחב [פ.ר.ד.ס] האיך נראה עומק חכמת שלמה 'חכמת א' בקרבו' במשפטו גזורו.
אומרים שיש לשאול כיצד ידע שלמה שהאשה השקרנית כל כך טיפשה ולא יודעת לשקר ותאמר גזורו גם לי וגם לך לא יהיה, שהרי זה כהודאה ומדובר באשה טיפשה, דהלא לכאורה השיטה של שלמה לא היתה מועילה אם האשה היתה פיקחת, אלא ששלמה כבר ידע כשאמרו הטענות שהאשה השקרנית לא יודעת להסתיר שקרה, כי האשה האמיתית אמרה בני החי ובנך המת- דהיינו העיקר שבני החי, ועל כן הקדימה דבר זה, אבל השניה אמרה בנך המת ובני החי- דהיינו העיקר שבנך המת ועל כן הקדימה לומר בנך המת, וממילא הבין שמדובר באשה שלא יודעת להסתיר שקרה, ועל כן אמר גזורו ועל ידי כן יתגלה קלונה.
כמדומה שכ"ה במלבי"ם, אך האם זה יוצא מגדר חכמה טבעית עד כדי ליקרא חכמת אלקים?
 
 

כמעיין המתגבר

משתמש ותיק
מתון מתון אמר:
כמעיין המתגבר אמר:
מתון מתון אמר:
[אחר העיון ברוב מפרשי נ"ך] אבקש אם ביד מי ביאור יותר רחב [פ.ר.ד.ס] האיך נראה עומק חכמת שלמה 'חכמת א' בקרבו' במשפטו גזורו.
אומרים שיש לשאול כיצד ידע שלמה שהאשה השקרנית כל כך טיפשה ולא יודעת לשקר ותאמר גזורו גם לי וגם לך לא יהיה, שהרי זה כהודאה ומדובר באשה טיפשה, דהלא לכאורה השיטה של שלמה לא היתה מועילה אם האשה היתה פיקחת, אלא ששלמה כבר ידע כשאמרו הטענות שהאשה השקרנית לא יודעת להסתיר שקרה, כי האשה האמיתית אמרה בני החי ובנך המת- דהיינו העיקר שבני החי, ועל כן הקדימה דבר זה, אבל השניה אמרה בנך המת ובני החי- דהיינו העיקר שבנך המת ועל כן הקדימה לומר בנך המת, וממילא הבין שמדובר באשה שלא יודעת להסתיר שקרה, ועל כן אמר גזורו ועל ידי כן יתגלה קלונה.
כמדומה שכ"ה במלבי"ם, אך האם זה יוצא מגדר חכמה טבעית עד כדי ליקרא חכמת אלקים?
יש חכמה ויש גאונות, גאונות הוא דבר עמוק ומפולפל שניכר שמי שעשאו הוא גאון, אם כי אין שום הכרח אם הוא ישר או עקום, אבל חכמה היא דבר שלא תמיד ניכר עליה שמי שעשאה חכם, ולאחר ששומעים אותה ומבינים אותה היא נראית פשוטה מאוד, אבל הצליפה לאמת שבה היא החכמה.
אמרתי פעם שישנם ב' סוגי ספרים יש ספרים של גאונות ויש של חכמה, של גאונות כגון הספרים הישיבתיים שניכר ברפרוף קל שהמחבר גאון, אמנם רק לאחר הרבה שנים אפשר לידע אם הוא ישר או עקום, אבל ספרי חכמה כגון המשנה ברורה, שבזמנו הרבה מאנשי הדור כינוהו ספר שמחברו בעל בית, כעין אסיפה קלושה, ורק לאחר הרבה שנים הבינו העולם כמה חכמה יש בה, וכך היא החכמה פשוטה נטולת ברק וגאונות, אבל אמיתית ומדוייקת.
 
 

דוד ה.

משתמש ותיק
יש במאירי ביבמות ביאור נאה בענין, עיקרי הדברים הם שהנשים היו כלה וחמותה ובעלה של הכלה נפטר באותו הלילה, לחמותה היה זה בן יחיד וכעת נולד אחיו, אם בן הכלה נפטר הרי שחייבת ביבום, כי יש לבעלה אח שנולד בחייו, אבל אם זה בנה הרי שהיא פטורה מיבום.
לכן הסכימה הכלה לגזורו שהרי אם ימות אותו תינוק עדיין תהיה פטורה מיבום ולא תחכה עד גיל י"ג.
 

ערך רב

משתמש ותיק
לי נראה שגודל החכמה היא שהוא הצליח להציג את זה ברצינות תהומית, אפילו בלי לחייך.
ובמדרש מפורש שהוא עשה "שטיק'ל תורה" שלם
שראה הקב"ה שעשוי לבא דיון כזה, ועל כן ברא את האדם בצורה סימטרית כדי שיהיה אפשר לחלקו בצורה שוה בדיוק....
 

ערך רב

משתמש ותיק
דוד ה. אמר:
יש במאירי ביבמות ביאור נאה בענין, עיקרי הדברים הם שהנשים היו כלה וחמותה ובעלה של הכלה נפטר באותו הלילה, לחמותה היה זה בן יחיד וכעת נולד אחיו, אם בן הכלה נפטר הרי שחייבת ביבום, כי יש לבעלה אח שנולד בחייו, אבל אם זה בנה הרי שהיא פטורה מיבום.
לכן הסכימה הכלה לגזורו שהרי אם ימות אותו תינוק עדיין תהיה פטורה מיבום ולא תחכה עד גיל י"ג.
הוא על פי המדרש בכמה מקומות [שהש"ר א י, קהלת רבה י, טז, מדרש שוחר טוב סי' עב ועוד], "יבמות היו".

 
 

מוישה הירש

משתמש ותיק
צוארי שלל [להחיד''א] הפטרת מקץ
וראיתי בספ' חשק שלמה כ"י ספר קדמון מהחכם רבי יוחנן דיל מאן פירוש שיה"ש וזה תורף דבריו בקיצור נמרץ. תימא מה חכמה זו וגם רבי בנאה אמר זילו חבוטו וכו' ונראה כי הכתוב אומר שהיו שתי זונות אבל לא היו נכרות אבל שלמה הע"ה הסתכל בחכמתו ודקדק בענין חדא שאמרה בי אדוני ולא אמרה אדוני המלך והוא חוצפ' ובחן כי מצח אשה זונה היא. ועוד שאמר' אני ולא אמר' אנכי כי הנקב' לא תאמר אני כי אם במקום שמורה התגברות או חוצפ' כי על הרוב הזכר אומר אני והנקבה אומרת אנכי. וחנה אמרה כי אשה קשת רוח אנכי. ואנכי השאלתיהו. אבל במר נפשה כשעלי רצה להמית את בנה אמרה אני האשה הנצבת. ובזה הרגיש שלמה הע"ה כי היא חצופה. עוד בחן באומרה שהיא והאשה אחרת בבית יחד. ולא זכרה שיש אב או אם או אח או בעל. עוד שאמרה ואלד עמה בבית ולא היה שם מילדת ושכנות וכיוצא כמנהג. עוד שאמרה כי ביום השלישי ילדה גם האחרת באופן חסר ומשולל מכל חי כאחרת ואין זר אתם. ומתוך זה הכיר שהיו זונות. עוד בחן אומרה ואתבונן אליו בבקר כנראה שהילדים דומים אין הכר ביניהם כי אם בהתבוננות. ולהיות הדבר קשה שלא יש עדים. לזה בחן טבע הזנות ומי משתיהן הרגה בנה. כי הנה הזנות באה משתי סיבות האחת היא תגבורת שפע מזל מאדים שהוא סיבת רתיחת הדם והחום ושפיכות דמים ומזה נמשך יצר הזנות. וזאת שנית תגבורת הלחות בהתערבות הלחה לבנה והוא שפעת מזל נוגה ללכת אחר התענוגים ובכלל הזנות. והוליד מזה כי הזונה שהרגה בנה זנותה מצד מאדים ולכן ציוה להביא חרב שהוא טבע מאדים ומשחית כמוהו. ובבא החרב אפשר שהזונה שהיא נשפעת ממאדים ישתנו פניה משמחתה וכיוצא אפשר תעשה איזה תנועה בראותה החרב. וכשראה שלא הרויח בהבאת החרב לכן ציוה גזרו את הילד החי. והזונה שהרגה בנה שהיא ממאדים המוליד שפיכות דמים גם כן נתרצית. והאחרת נכמרו רחמיה ומזה ידע שזנותה בא מהשפעת נוגה הפך האחרת שהיא אכזרית ובעלת נצוח. ולכן גזר כי הזונ' שהיא ממאדים היא המיתה הילד. והילוד החי היא מהאחרת כי היא נשפעת מנוגה. וזה חכמה גדולה להעמיק בכל זה ולכוין אל האמת. על כן הרגישו חכמי ישראל ואמר כל העם כי חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט. זהו תורף דבריו בקצור נמרץ: 
 

יושב אוהלים

משתמש ותיק
כמעיין המתגבר אמר:
יש חכמה ויש גאונות, גאונות הוא דבר עמוק ומפולפל שניכר שמי שעשאו הוא גאון, אם כי אין שום הכרח אם הוא ישר או עקום, אבל חכמה היא דבר שלא תמיד ניכר עליה שמי שעשאה חכם, ולאחר ששומעים אותה ומבינים אותה היא נראית פשוטה מאוד, אבל הצליפה לאמת שבה היא החכמה.
אמרתי פעם שישנם ב' סוגי ספרים יש ספרים של גאונות ויש של חכמה, של גאונות כגון הספרים הישיבתיים שניכר ברפרוף קל שהמחבר גאון, אמנם רק לאחר הרבה שנים אפשר לידע אם הוא ישר או עקום, אבל ספרי חכמה כגון המשנה ברורה, שבזמנו הרבה מאנשי הדור כינוהו ספר שמחברו בעל בית, כעין אסיפה קלושה, ורק לאחר הרבה שנים הבינו העולם כמה חכמה יש בה, וכך היא החכמה פשוטה נטולת ברק וגאונות, אבל אמיתית ומדוייקת.
פעם הגיע יהודי להגרי"ז ושאלוהו למה כולם אומרים על אביו הגר"ח שהוא היה גאון אדיר, הלא בספרו הוא כותב דברים די פשוטים.
שאלוהו הגר"ח אם לדעתך הדברים הם פשוטים אולי תואיל לתרץ בעצמך א' מהקושיות שהגר"ח מקשה על הרמב"ם. והציע הגרי"ז ליהודי א' מהקושיות על הרמב"ם שמופיעים בספר חי' רבנו חיים הלוי,
והיהודי עמל וחשב ולא מצא תירוץ.
"נו-" - שאל היהודי - "ומה תירץ על זה הגר"ח?"
אמר לו הגרי"ז את התירוץ שהגר"ח מתרץ, וכששמע היהודי את התירוץ, אמר להגרי"ז "רימית אותי! היצגת את הרמב"ם בצורה שזה נראה כאילו יש פה איזה קושיא, פשוט וברור שהפשט ברמב"ם הוא כמו שמתרץ הגר"ח!  -זה מוכח מתוכו ממש! - הרי אמרתי לך מקודם שהגר"ח אומר רק דברים פשוטים!".
 
 

נחמן זוטא

משתמש ותיק
דומני שהחכמה כאן היתה שאחר שהוא עצמו הבחין כבר מתוך טענותיהן מי אם החי, השכיל לעשות משפט באופן שיבינו כולם מי היא האם ויראה הצדק לעיני כל.
 
ערך רב אמר:
דוד ה. אמר:
יש במאירי ביבמות ביאור נאה בענין, עיקרי הדברים הם שהנשים היו כלה וחמותה ובעלה של הכלה נפטר באותו הלילה, לחמותה היה זה בן יחיד וכעת נולד אחיו, אם בן הכלה נפטר הרי שחייבת ביבום, כי יש לבעלה אח שנולד בחייו, אבל אם זה בנה הרי שהיא פטורה מיבום.
לכן הסכימה הכלה לגזורו שהרי אם ימות אותו תינוק עדיין תהיה פטורה מיבום ולא תחכה עד גיל י"ג.
הוא על פי המדרש בכמה מקומות [שהש"ר א י, קהלת רבה י, טז, מדרש שוחר טוב סי' עב ועוד], "יבמות היו".

 
יבמות היינו גיסות ולא כלה וחמותה.
 

בת עין

משתמש ותיק
מתון מתון אמר:
[אחר העיון ברוב מפרשי נ"ך] אבקש אם ביד מי ביאור יותר רחב [פ.ר.ד.ס] האיך נראה עומק חכמת שלמה 'חכמת א' בקרבו' במשפטו גזורו.
 

שלמה המלך ומצוות יבום

כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ: (כה, כ)

פעמים רבות פוגשים אנו קטעים בתוך דברי אחד המפרשים, שנראה כי הם מתאימים יותר לדור אחר או למחברים אחרים. כל אחד מגאוני הדורות למד בדרכו ובסגנונו, אך לפרקים הוא מגלה את כח תורתו גם בתחומים אחרים שאינו עוסק בהם בדרך כלל.

כאלה הם דברי המאירי בחיבורו על מסכת יבמות, המציג פירוש מחודד לדברי אגדה. דרך זו לפרש את העניינים המסופרים בתנ"ך ובמדרשי חז"ל על פי סוגיות ההלכה, נתחדשה כנראה על ידי בעל המשנה למלך בספרו הנודע פרשת דרכים, כשהוא מפלפל באריכות במחלוקת יוסף הצדיק ואחיו, במעשה אליהו והאשה הצרפית, דוד המלך ואחימלך הכהן בנוב, ומבארם על פי סוגיות ערוכות, כסוגיית הקל הקל וכדומה. לאחר שנסללה דרך זו, כבר צעדו רבים בדרכה באופנים שונים, ורבים מספרי הדרוש מלאים בביאורים מסוג זה.

במה דברים אמורים? בספר מלכים־א (ג טז) מובא המעשה הידוע בשם משפט שלמה, כאשר באו לפני שלמה המלך שתי נשים ושתיהן  טוענות על ילד אחד כי הוא בנם, בעוד בן האשה השנית מת. שלמה המלך פסק את הדין בחכמה מופלאה, ומכך נוכחו כל ישראל בחכמתו של שלמה. מעשה זה ידוע גם מהפטרתה הנדירה של פרשת מקץ (בדרך כלל חלה פרשת מקץ בימי חנוכה ומפטירים בה את הפטרת רני ושמחי לחנוכה, מלבד בשנה בה חל ראש השנה בשבת וחודש מרחשון חסר, כמו בשנת תשס"א ובשנת תשפ"א).

נביא את המעשה כלשונו בספר מלכים –

אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת אֶל הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹדְנָה לְפָנָיו: וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת בִּי אֲדֹנִי, אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד וָאֵלֵד עִמָּהּ בַּבָּיִת: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לְלִדְתִּי וַתֵּלֶד גַּם הָאִשָּׁה הַזֹּאת וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו אֵין זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת זוּלָתִי שְׁתַּיִם אֲנַחְנוּ בַּבָּיִת: וַיָּמָת בֶּן הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָיְלָה אֲשֶׁר שָׁכְבָה עָלָיו: וַתָּקָם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת בְּנִי מֵאֶצְלִי וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ בְּחֵיקָהּ וְאֶת בְּנָהּ הַמֵּת הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי: וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת בְּנִי וְהִנֵּה מֵת וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה לֹא הָיָה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי: וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת לֹא כִי בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי וַתְּדַבֵּרְנָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ קְחוּ לִי חָרֶב וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת: וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל בְּנָהּ וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ וְזֹאת אֹמֶרֶת גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה גְּזֹרוּ: וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ הִיא אִמּוֹ: וַיִּשְׁמְעוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט:

השאלה המתעוררת ללומד את הדברים היא – במה התבטאה חכמתו של שלמה המלך במעשה זה. הביאור הפשוט הינו, כי שלמה המלך הבין כי האם האמתית תחמול על בנה ולא תסכים בשום אופן לגזרו ולהרגו, בעוד שהאחרת תנקוט בשיטת "תמות נפשי עם פלשתים" ("שיטה" זו נזכרת גם במסכת כתובות כג: לענין הלכה), ותסכים להריגת הילד, העיקר שגם לאחרת לא יהיה.

ברם, ביאור זה מציב תהיות שונות, כמו איך היה יכול שלמה להיות בטוח כי אכן כך יקרה, ותמיהות אחרות. האברבנאל אכן דוחה פירוש זה ומציג ביאור אחר. גם הרדב"ז בתשובותיו (ח"ג סימן תרל"ד), האריך לבאר במה ניכרה חכמתו של שלמה המלך במעשה זה.

ביאורו המחודש של המאירי

המאירי לעומתם, בספרו בית הבחירה על מסכת יבמות (יז:)  מציג ביאור מחודד למעשה זה, על פי הסוגיא הנדונה שם. נעיר, כי כבר במדרשי חז"ל מבואר כי הזונות היו יבמות. כך מבואר במדרש שיר השירים רבה (פרשה א, י) – "אז תבאנה שתים נשים, מי היו, רב אמר רוחות היו, ורבנן אמרין יבמות היו". להלן נדון בדברי מדרש זה.

המאירי מציג את הדברים בצורה אחרת. לדבריו, היו שתי הנשים כלה וחמותה. לחמות היה בן אחד שהיה בעלה של הכלה, ועתה נולד לה בן קטן נוסף. מלבדם לא היו לה בנים אחרים. לכלה לא היה אלא את הבן האחד שנולד זה עתה יחד עם בנה של חמותה.

בנה של החמות, בעלה של הכלה, שבק חיים לכל חי, והותיר את אשתו עם בן יחיד, מה שפטר אותה מן היבום.

למרות שהאשה היתה לכאורה מותרת לשוק, הרי מכיון שלבנה עדיין לא מלאו שלשים יום, לא ידעה אם הוא בר קיימא או שמא הוא נפל, שאינו פוטר מן היבום. בעודה ממתינה לראות אם בנה הוא בר קיימא ופוטרה מן היבום, קרה המעשה הנורא ובנה מת.

עתה באה הכלה במצר: מכיון שעוד לא מלאו שלשים יום לילד, לא ניתן לפטרה מן היבום על סמך ילד זה. והיא זקוקה ליבם, שהוא בנה קטן החדש של חמותה. רק בעוד שלש עשרה שנים יוכל הבן לחלוץ לה, ורק אז היא תהיה מותרת לשוק!

ההבנה שהיא עומדת להיות עגונה שלש עשרה שנה, גרם לה לעשות מעשה אשר לא ייעשה – היא החליפה את בנה המת עם הבן של חמותה. כעת יפטרוה בית דין מן היבום; הן יש לה "בן" הפוטרה מן היבום, וגם לחמותה אין בן שיצטרך לחלוץ לה!

למחרתו של יום, עת טענה החמות בכל תוקף כי הבן החי אינו נכדה אלא בנה, באו הן לדון בפני שלמה המלך. שלמה בחכמתו ראה את אשר לפניו – כלה וחמותה, אשר הכלה זקוקה לבן לא רק משום שהיא רוצה את בנה, אלא משום שאם היא בנה היא תפטר מן היבום. החשד עלה בלבו כי אכן החליפה הכלה את בנה המת כדי להפטר מן היבום. אך כיצד יוכל להוכיח זאת, שמא הצדק עם הכלה והיא חפצה בסך הכל לברר את האמת כי היא פטורה מן היבום?

כאן באה חכמתו הגדולה של שלמה המלך. הוא הורה להביא חרב כדי לגזור את הבן, כעין הצעת פשרה ביניהן. הנוכחים אכן לא הבינו את כוונתו העמוקה של שלמה המלך, אך הוא ידע גם ידע: אם הבן הוא אכן של החמות, הראשונה שתקפוץ על המציאה היא הכלה. עד עתה היא מבקשת להפטר מן היבום במרמה שלא כדין, אך ודאי היא מעדיפה שתהיה מותרת באמת לשוק. ברגע שיגזרו ויהרגו את בנה של חמותה היא תיפטר מן היבום מדין תורה – הלא כאשר אין אח לבעל לא חלה חובת יבום!

ואכן כצפוי הסכימה הכלה בכל לבה לרעיון לגזור את הילד, בעוד שהחמות כמובן התחלחלה מרעיון שכזה. בזאת היה לו די לשלמה המלך, והוא פסק את פסקו בבהירות, בהצביעו על החמות – היא אמו!

אכן רק בחכמת אלקים ניתן היה להגיע לפתרון שכזה!

נביא את לשונו הבהירה והמתומצתת של המאירי בתירוצו המחודד, "והוא הענין שנאמר בהגדה על אותן שתים נשים זונות שבאו לדין לפני שלמה. שהרי כשצוה שלמה לגזור את הילד החי, והשיבה האחת תנו לה את הילוד החי והמת אל תמיתוהו, היה ראוי לאחרת להשיב, את שלי היא נותנת לי! וכשאמרה גם לי גם לך לא יהיה, סכלות היה ופתיות שלה, ומה היה מכיר שלמה בדבר זה, ומה תועלת היה רואה לה בדבריה?

אלא ששתי נשים אלו כלה וחמותה היו, ומתו בעליהן בלא בנים אחרים אלא אלו השנים, ומת ילד זה של הכלה. וכל שמת תוך שלשים נדון כנפל, והרי היא זקוקה ליבום, וכשמצאה עצמה צריכה להמתין לאותו ולד של חמותה ותתעגן י"ג שנים, החליפה חי במת, כדי לומר שבנה הוא ותפטר משני צדדין, שהרי תאמר שיש לה בן ואין לה יבם. וכשאמר שלמה גזרו את הילד החי, שמחה, מפני שנוח היה לה בכך כדי לינשא בהיתר, והרגיש שלמה בענין זה והשאירו לחמותה".

הירושלמי כמקור?

כבר הבאנו למעלה את דברי חז"ל במדרש אשר כבר הם מקשרים את מעשה זה עם ענין היבום. אך לכאורה דבריהם נוגדים את דברי המאירי. לדעת חז"ל היו הן יבמות אחת לשניה, בעוד שלדברי המאירי היתה רק הכלה זקוקה ליבום, והשניה היתה חמותה.

ברם יש שקישרו את דברי המאירי לדברי המדרש, ואמרו כי אכן זו היא כוונת המדרש, וכשאמרו יבמות היו נתכוונו אכן לדברי המאירי שאחת מהן היתה זקוקה ליבום מפני בנה של השניה. כן כתב הצמח צדק (ליובאוויטש) בתשובותיו (אבן העזר סי' שטז).

ברם הפלא הוא, שבעוד שהחידוש כי שתי הנשים היו כלה וחמותה הוא חידושו של המאירי, הרי שבספרים רבים הובא כי מקורו הוא בירושלמי. גם הצמח צדק בתשובה שם כותב "אז תבואנה שתים נשים זונות כו' ומבואר בשה"ש רבה בתחלתו ורבנן אמרי יבמות היו, ופי' בידי משה שם בשם הירושלמי כלה וחמותה היו".

כמו כן הגאון רבי אליעזר לעוו בעל השמן רוקח מסטאנוב מביא את הדברים בשם הירושלמי, ואף כותב את כל החידוש הנזכר מעצמו.

הדברים הם פלא. הדבר אינו מופיע כלל בירושלמי שלפנינו, מקורם של הדברים הם במאירי. אכן גם הצמח צדק עצמו אינו מציין את מקור הדברים בירושלמי, אלא מביא בשם הידי משה שהביא משם הירושלמי. מכך משמע שלא ראה בעצמו את הירושלמי, אשר כאמור אכן אינו בנמצא.

יש שאף הביאו שמקור הדברים הוא בילקוט שמעוני במלכים (רמז קעה), אך מה נעשה וגם שם אין הדברים מופיעים.

יתכן שהטעות נובעת מכך שהמאירי לפני דבריו אלו הנזכרים, כתב "והוא שאמרו בתלמוד המערב פ"א ה"א יחדו פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו... והוא הענין שנאמר בהגדה על אותן שתים נשים זונות שבאו לדין לפני שלמה..." מקרבת הדברים משמע שגם דבריו האחרונים של המאירי הם בשם הירושלמי, ולא היא.

ברם לאחר חיפוש מצאתי כי כבר הובאו הדברים באחד הקדמונים בשם המדרש, בדרשות ר"י אבן שועיב לפרשת משפטים ושקלים, ונביא את דבריו הברורים בלשונם, "ורבנן אמרי יבמות היו, שכן דרך היבמות ליקח בן אחד ליפטר מן הייבום. ויש קצת תימה, כי למה הוצרכה לקחתו אחר שהיה לה זרע שכבר נפטרה מן הייבום, זולתי אם נאמר שמת בתוך שלשים יום. ויש בקצת המדרשים כי כלה וחמותה היו, כי החמות וכלה היו מעוברות וילדה החמות תחילה ואחר לידתה מת בעל כלתה שהוא בנה ונפלו לפני הקטן לייבום, שאלו מת בעלה קודם לידת החמות, אף על פי שילדה החמות אחרי כן לא היתה זקוקה, דכתיב כי ישבו אחים יחדיו, פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו, ואחרי כן ילדה הכלה ומת תוך שלשים יום ומן הספק חולצת ולא מתייבמת, וכראות הכלה שהיתה צריכה לבן חמותה לקחה בן חמותה, ובנה המת השכיבה בחיקה, וזהו כי כשאמרה החמות תנו לה את הילוד החי לא רצתה לקבלו שלא תשב באיסור זקוקה לו, אמרה גם לי גם לך וגו'. ואם תאמר תמיתהו שעל מנת כן לקחתהו, אינו דומה הגורם לעושה, והראיה בני יעקב עם יוסף, ויצתה בת קול ואמרה היא אמו, לקיים משפטיך למלך תן, להודיענו כי המשפט לה' הוא".

יתכן כי גם המאירי בכתבו "והוא הענין שנאמר בהגדה על אותן שתים נשים זונות שבאו לדין לפני שלמה" אכן כוונתו לדברי המדרש אותו הביא ר"י אבן שועיב, ואינו אומר את הדברים מעצמו.

 

מחפש את עצמי

משתמש ותיק
להבנתי - דברי המאירי רק מגדילים את שאלת פותח האשכול, היות ולפי המאירי הגיוני שהיא תסכים לחתוך את התינוק, והגיוני שאדם חכם יחשוב על זה, ולא צריך להיות הכי חכם בעולם כדי לחשוב על זה.
דברי המאירי יענו על שאלה אחרת שקשה פה - איך באמת שלמה המלך ידע שזה יעבוד לו, הרי גם אישה שמחליפה את תינוקה בתינוק חברתה עדיין יש בה טיפת רחמים ואנושיות והיא לא תשתף פעולה עם מצב בו חותכים את הילד, ובפרט שאין לה בזה כל רווח שהרי בכל מצב היא לא תקבל את הילד, ולפ"ד המאירי מובן שבמצב כזה מתקבל על הדעת שאישה תאבד את מוסריותה ותסכים אפילו לשחיטת הילד בשביל להציל את עצמה.
אך עדיין אין זה עונה על השאלה איפה רואים את חכמתו הגדולה של שלמה.
 
 

מחפש את עצמי

משתמש ותיק
אולי השאלה שהזכרתי קודם עונה על שאלת פותח האשכול.
אנחנו הרי לא היינו עושים את מה ששלמה עשה, ואפילו אם היינו חושבים על הרעיון הזה לא היינו נוהגים ככה, בגלל שאשה נורמלית גם במצב כזה לא תסכים לחתוך תינוק, ובפרט שזה ללא כל רווח, שהרי בין אם יחתכו אותו ובין אם היא תוותר עליו לה הוא לא יהיה, וחכמתו של שלמה לא הייתה בכך שהוא חשב על הפתרון המבריק הזה, אלא בכך שהוא הבין טוב בנבכי נפש האשה שמולו וזיהה בה שהיא תסכים לחתוך את הילד, וזו חכמה.
[ואולי הוא זיהה בנבכי נפש אישה ששיכלה עכשיו את בנה, ואולי גם יש לה מצפון כי היא הרגה אותו תוך כדי שינה, והיא הגיעה לדיוטה תחתונה עד כדי החלפת תינוקה בתינוק חברתה, שהיא תעדיף שהתינוק של חברתה ימות, העיקר שגם לחברתה לא יהיה תינוק, וזה יכול ללמד אותנו מה הקנאה עושה לאדם].
אלא שלפ"ז החכמה לא קשורה כלל להברקה של הרעיון, אלא לזיהוי נפש האדם שיכל להיות גם במקרה אחר שאין בו כל הברקה, וודאי אי"ז הפשטות בקריאת הפסוקים.

  
 

ערך רב

משתמש ותיק
פינחס רוזנצוויג אמר:
ערך רב אמר:
דוד ה. אמר:
יש במאירי ביבמות ביאור נאה בענין, עיקרי הדברים הם שהנשים היו כלה וחמותה ובעלה של הכלה נפטר באותו הלילה, לחמותה היה זה בן יחיד וכעת נולד אחיו, אם בן הכלה נפטר הרי שחייבת ביבום, כי יש לבעלה אח שנולד בחייו, אבל אם זה בנה הרי שהיא פטורה מיבום.
לכן הסכימה הכלה לגזורו שהרי אם ימות אותו תינוק עדיין תהיה פטורה מיבום ולא תחכה עד גיל י"ג.
הוא על פי המדרש בכמה מקומות [שהש"ר א י, קהלת רבה י, טז, מדרש שוחר טוב סי' עב ועוד], "יבמות היו".
יבמות היינו גיסות ולא כלה וחמותה.
ידעתי גם ידעתי שכן הוא בדרך כלל,
אבל רבנו המאירי בחכמתו הגדולה הבין שכוונת המדרש היתה להגיד שהיה פה ענין של יבום שהיה תלוי בילד, ופשוט.
 

גביהא בן פסיסא

משתמש ותיק
מתון מתון אמר:
[אחר העיון ברוב מפרשי נ"ך] אבקש אם ביד מי ביאור יותר רחב [פ.ר.ד.ס] האיך נראה עומק חכמת שלמה 'חכמת א' בקרבו' במשפטו גזורו.
שמעתי מחכם אחד שטען שהמקור הראשוני לדין "יחלוקו" הוא ממשפט שלמה, למרות שהוא "סברא למה לי קרא".
ולדבריו, העניין שם היה בבחינת "שניים אוחזים בטלית... זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי... יחלוקו".
 

ידידיה

משתמש ותיק
גביהא בן פסיסא אמר:
מתון מתון אמר:
[אחר העיון ברוב מפרשי נ"ך] אבקש אם ביד מי ביאור יותר רחב [פ.ר.ד.ס] האיך נראה עומק חכמת שלמה 'חכמת א' בקרבו' במשפטו גזורו.
שמעתי מחכם אחד שטען שהמקור הראשוני לדין "יחלוקו" הוא ממשפט שלמה, למרות שהוא "סברא למה לי קרא".
ולדבריו, העניין שם היה בבחינת "שניים אוחזים בטלית... זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי... יחלוקו".
קובץ שעורים בבא בתרא אות קנו:
היכא דליכא שום חזקת ממון כו"ע ס"ל דממון המוטל בספק חולקין, וכן נראה מפשוטו של הכתוב ריש מלכים גבי מעשה דשתי נשים שאמר להן שלמה המע"ה גזורו, ואף דהתם היתה הכונה כדי לבחון אותן כמו שנתברר לבסוף, אבל הרי משמע שאילו היתה מחלוקתן בטלית ולא בתינוק כן הדין שיחלוקו. אלא דקשה דהתם הספק נולד על ידי טענותיהן, וראוי לומר כל דאלים גבר.
וכבר קדמוהו בזה.

- יש להעיר שהשאלה ששואל בסוף דבריו מוזרה קצת.
 

גבורות שמשון

משתמש ותיק
ידידיה אמר:
גביהא בן פסיסא אמר:
קובץ שעורים בבא בתרא אות קנו:
היכא דליכא שום חזקת ממון כו"ע ס"ל דממון המוטל בספק חולקין, וכן נראה מפשוטו של הכתוב ריש מלכים גבי מעשה דשתי נשים שאמר להן שלמה המע"ה גזורו, ואף דהתם היתה הכונה כדי לבחון אותן כמו שנתברר לבסוף, אבל הרי משמע שאילו היתה מחלוקתן בטלית ולא בתינוק כן הדין שיחלוקו. אלא דקשה דהתם הספק נולד על ידי טענותיהן, וראוי לומר כל דאלים גבר.
וכבר קדמוהו בזה.

- יש להעיר שהשאלה ששואל בסוף דבריו מוזרה קצת.
לכאורה כוונתו למש"כ התוס' ריש ב"ב ד"ה לפיכך, דהיכא דליכא דררא דממונא אמרינן כל דאלים גבר, ורק בדררא דממונא אמרינן יחלוקו, (היכא דליכא מוחזק).
 
 

גביהא בן פסיסא

משתמש ותיק
ידידיה אמר:
גביהא בן פסיסא אמר:
מתון מתון אמר:
[אחר העיון ברוב מפרשי נ"ך] אבקש אם ביד מי ביאור יותר רחב [פ.ר.ד.ס] האיך נראה עומק חכמת שלמה 'חכמת א' בקרבו' במשפטו גזורו.
שמעתי מחכם אחד שטען שהמקור הראשוני לדין "יחלוקו" הוא ממשפט שלמה, למרות שהוא "סברא למה לי קרא".
ולדבריו, העניין שם היה בבחינת "שניים אוחזים בטלית... זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי... יחלוקו".
קובץ שעורים בבא בתרא אות קנו:
היכא דליכא שום חזקת ממון כו"ע ס"ל דממון המוטל בספק חולקין, וכן נראה מפשוטו של הכתוב ריש מלכים גבי מעשה דשתי נשים שאמר להן שלמה המע"ה גזורו, ואף דהתם היתה הכונה כדי לבחון אותן כמו שנתברר לבסוף, אבל הרי משמע שאילו היתה מחלוקתן בטלית ולא בתינוק כן הדין שיחלוקו. אלא דקשה דהתם הספק נולד על ידי טענותיהן, וראוי לומר כל דאלים גבר.
וכבר קדמוהו בזה.

- יש להעיר שהשאלה ששואל בסוף דבריו מוזרה קצת.
האם התכוונת שקדמוהו לאותו חכם שציטטתי, או לקוב"ש? אם כאפשרות השניה, אשמח לשמוע מי.
ולמה מוזרה השאלה בסוף דבריו? עצם ציפיתו מהמקור־הלא־רשמי להתאים לגדרים המדוייקים, היא זו שתמוהה בעיניך (כמו בעיניי)?
 

ידידיה

משתמש ותיק
גבורות שמשון אמר:
ידידיה אמר:
- יש להעיר שהשאלה ששואל בסוף דבריו מוזרה קצת.
לכאורה כוונתו למש"כ התוס' ריש ב"ב ד"ה לפיכך, דהיכא דליכא דררא דממונא אמרינן כל דאלים גבר, ורק בדררא דממונא אמרינן יחלוקו, (היכא דליכא מוחזק).
גביהא בן פסיסא אמר:
ולמה מוזרה השאלה בסוף דבריו? עצם ציפיתו מהמקור־הלא־רשמי להתאים לגדרים המדוייקים, היא זו שתמוהה בעיניך (כמו בעיניי)?
השאלה מוזרה מאחר וברור שלא שייך לומר שהדין הוא גזורו ושלמה המלך רק הטעה אותם שכך הוא הדין, וא"כ אין סיבה להניח שהטעות מתאימה עם כל פרטי דיני יחלוקו. - ובאמת מה"ט גם עיקר דברי הקוב"ש קלושים מאד.


גביהא בן פסיסא אמר:
האם התכוונת שקדמוהו לאותו חכם שציטטתי, או לקוב"ש? אם כאפשרות השניה, אשמח לשמוע מי.
חידא ראש דוד שופטים.png
 

גביהא בן פסיסא

משתמש ותיק
ידידיה אמר:
וברור שלא שייך לומר שהדין הוא גזורו ושלמה המלך רק הטעה אותם שכך הוא הדין
לי לא ברור. לכאורה יש להבין שהוא אמר משהו מהותי ולא סתם עשה איזה טריק לגלות מי אם החי. (ואף שכמובן אין זה הדין למעשה*, אבל סברה נכונה יש בזה). והרי כ"כ גם החיד"א.
----------------------
*הסיבות הפשוטות לכך: הרי הגזִירה אינה מחלקת את התינוק לשניים אלא נותנת לכל אחד חתיכת גוף שאינה שווה מידי. ועוד, שאין העניין כאן ממוני כי התינוק אינו של ממון אחת מהן. ועוד, שיש כמה אחרונים שמדוייק בלשונם שעדיף להימנע מלרצוח.
 
 

shi

משתמש רגיל


שלמה המלך ומצוות יבום

כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ: (כה, כ)

פעמים רבות פוגשים אנו קטעים בתוך דברי אחד המפרשים, שנראה כי הם מתאימים יותר לדור אחר או למחברים אחרים. כל אחד מגאוני הדורות למד בדרכו ובסגנונו, אך לפרקים הוא מגלה את כח תורתו גם בתחומים אחרים שאינו עוסק בהם בדרך כלל.

כאלה הם דברי המאירי בחיבורו על מסכת יבמות, המציג פירוש מחודד לדברי אגדה. דרך זו לפרש את העניינים המסופרים בתנ"ך ובמדרשי חז"ל על פי סוגיות ההלכה, נתחדשה כנראה על ידי בעל המשנה למלך בספרו הנודע פרשת דרכים, כשהוא מפלפל באריכות במחלוקת יוסף הצדיק ואחיו, במעשה אליהו והאשה הצרפית, דוד המלך ואחימלך הכהן בנוב, ומבארם על פי סוגיות ערוכות, כסוגיית הקל הקל וכדומה. לאחר שנסללה דרך זו, כבר צעדו רבים בדרכה באופנים שונים, ורבים מספרי הדרוש מלאים בביאורים מסוג זה.

במה דברים אמורים? בספר מלכים־א (ג טז) מובא המעשה הידוע בשם משפט שלמה, כאשר באו לפני שלמה המלך שתי נשים ושתיהן טוענות על ילד אחד כי הוא בנם, בעוד בן האשה השנית מת. שלמה המלך פסק את הדין בחכמה מופלאה, ומכך נוכחו כל ישראל בחכמתו של שלמה. מעשה זה ידוע גם מהפטרתה הנדירה של פרשת מקץ (בדרך כלל חלה פרשת מקץ בימי חנוכה ומפטירים בה את הפטרת רני ושמחי לחנוכה, מלבד בשנה בה חל ראש השנה בשבת וחודש מרחשון חסר, כמו בשנת תשס"א ובשנת תשפ"א).

נביא את המעשה כלשונו בספר מלכים –

אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת אֶל הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹדְנָה לְפָנָיו: וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת בִּי אֲדֹנִי, אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד וָאֵלֵד עִמָּהּ בַּבָּיִת: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לְלִדְתִּי וַתֵּלֶד גַּם הָאִשָּׁה הַזֹּאת וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו אֵין זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת זוּלָתִי שְׁתַּיִם אֲנַחְנוּ בַּבָּיִת: וַיָּמָת בֶּן הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָיְלָה אֲשֶׁר שָׁכְבָה עָלָיו: וַתָּקָם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת בְּנִי מֵאֶצְלִי וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ בְּחֵיקָהּ וְאֶת בְּנָהּ הַמֵּת הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי: וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת בְּנִי וְהִנֵּה מֵת וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה לֹא הָיָה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי: וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת לֹא כִי בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי וַתְּדַבֵּרְנָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ קְחוּ לִי חָרֶב וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת: וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל בְּנָהּ וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ וְזֹאת אֹמֶרֶת גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה גְּזֹרוּ: וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ הִיא אִמּוֹ: וַיִּשְׁמְעוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט:

השאלה המתעוררת ללומד את הדברים היא – במה התבטאה חכמתו של שלמה המלך במעשה זה. הביאור הפשוט הינו, כי שלמה המלך הבין כי האם האמתית תחמול על בנה ולא תסכים בשום אופן לגזרו ולהרגו, בעוד שהאחרת תנקוט בשיטת "תמות נפשי עם פלשתים" ("שיטה" זו נזכרת גם במסכת כתובות כג: לענין הלכה), ותסכים להריגת הילד, העיקר שגם לאחרת לא יהיה.

ברם, ביאור זה מציב תהיות שונות, כמו איך היה יכול שלמה להיות בטוח כי אכן כך יקרה, ותמיהות אחרות. האברבנאל אכן דוחה פירוש זה ומציג ביאור אחר. גם הרדב"ז בתשובותיו (ח"ג סימן תרל"ד), האריך לבאר במה ניכרה חכמתו של שלמה המלך במעשה זה.

ביאורו המחודש של המאירי

המאירי לעומתם, בספרו בית הבחירה על מסכת יבמות (יז:) מציג ביאור מחודד למעשה זה, על פי הסוגיא הנדונה שם. נעיר, כי כבר במדרשי חז"ל מבואר כי הזונות היו יבמות. כך מבואר במדרש שיר השירים רבה (פרשה א, י) – "אז תבאנה שתים נשים, מי היו, רב אמר רוחות היו, ורבנן אמרין יבמות היו". להלן נדון בדברי מדרש זה.

המאירי מציג את הדברים בצורה אחרת. לדבריו, היו שתי הנשים כלה וחמותה. לחמות היה בן אחד שהיה בעלה של הכלה, ועתה נולד לה בן קטן נוסף. מלבדם לא היו לה בנים אחרים. לכלה לא היה אלא את הבן האחד שנולד זה עתה יחד עם בנה של חמותה.

בנה של החמות, בעלה של הכלה, שבק חיים לכל חי, והותיר את אשתו עם בן יחיד, מה שפטר אותה מן היבום.

למרות שהאשה היתה לכאורה מותרת לשוק, הרי מכיון שלבנה עדיין לא מלאו שלשים יום, לא ידעה אם הוא בר קיימא או שמא הוא נפל, שאינו פוטר מן היבום. בעודה ממתינה לראות אם בנה הוא בר קיימא ופוטרה מן היבום, קרה המעשה הנורא ובנה מת.

עתה באה הכלה במצר: מכיון שעוד לא מלאו שלשים יום לילד, לא ניתן לפטרה מן היבום על סמך ילד זה. והיא זקוקה ליבם, שהוא בנה קטן החדש של חמותה. רק בעוד שלש עשרה שנים יוכל הבן לחלוץ לה, ורק אז היא תהיה מותרת לשוק!

ההבנה שהיא עומדת להיות עגונה שלש עשרה שנה, גרם לה לעשות מעשה אשר לא ייעשה – היא החליפה את בנה המת עם הבן של חמותה. כעת יפטרוה בית דין מן היבום; הן יש לה "בן" הפוטרה מן היבום, וגם לחמותה אין בן שיצטרך לחלוץ לה!

למחרתו של יום, עת טענה החמות בכל תוקף כי הבן החי אינו נכדה אלא בנה, באו הן לדון בפני שלמה המלך. שלמה בחכמתו ראה את אשר לפניו – כלה וחמותה, אשר הכלה זקוקה לבן לא רק משום שהיא רוצה את בנה, אלא משום שאם היא בנה היא תפטר מן היבום. החשד עלה בלבו כי אכן החליפה הכלה את בנה המת כדי להפטר מן היבום. אך כיצד יוכל להוכיח זאת, שמא הצדק עם הכלה והיא חפצה בסך הכל לברר את האמת כי היא פטורה מן היבום?

כאן באה חכמתו הגדולה של שלמה המלך. הוא הורה להביא חרב כדי לגזור את הבן, כעין הצעת פשרה ביניהן. הנוכחים אכן לא הבינו את כוונתו העמוקה של שלמה המלך, אך הוא ידע גם ידע: אם הבן הוא אכן של החמות, הראשונה שתקפוץ על המציאה היא הכלה. עד עתה היא מבקשת להפטר מן היבום במרמה שלא כדין, אך ודאי היא מעדיפה שתהיה מותרת באמת לשוק. ברגע שיגזרו ויהרגו את בנה של חמותה היא תיפטר מן היבום מדין תורה – הלא כאשר אין אח לבעל לא חלה חובת יבום!

ואכן כצפוי הסכימה הכלה בכל לבה לרעיון לגזור את הילד, בעוד שהחמות כמובן התחלחלה מרעיון שכזה. בזאת היה לו די לשלמה המלך, והוא פסק את פסקו בבהירות, בהצביעו על החמות – היא אמו!

אכן רק בחכמת אלקים ניתן היה להגיע לפתרון שכזה!

נביא את לשונו הבהירה והמתומצתת של המאירי בתירוצו המחודד, "והוא הענין שנאמר בהגדה על אותן שתים נשים זונות שבאו לדין לפני שלמה. שהרי כשצוה שלמה לגזור את הילד החי, והשיבה האחת תנו לה את הילוד החי והמת אל תמיתוהו, היה ראוי לאחרת להשיב, את שלי היא נותנת לי! וכשאמרה גם לי גם לך לא יהיה, סכלות היה ופתיות שלה, ומה היה מכיר שלמה בדבר זה, ומה תועלת היה רואה לה בדבריה?

אלא ששתי נשים אלו כלה וחמותה היו, ומתו בעליהן בלא בנים אחרים אלא אלו השנים, ומת ילד זה של הכלה. וכל שמת תוך שלשים נדון כנפל, והרי היא זקוקה ליבום, וכשמצאה עצמה צריכה להמתין לאותו ולד של חמותה ותתעגן י"ג שנים, החליפה חי במת, כדי לומר שבנה הוא ותפטר משני צדדין, שהרי תאמר שיש לה בן ואין לה יבם. וכשאמר שלמה גזרו את הילד החי, שמחה, מפני שנוח היה לה בכך כדי לינשא בהיתר, והרגיש שלמה בענין זה והשאירו לחמותה".

הירושלמי כמקור?

כבר הבאנו למעלה את דברי חז"ל במדרש אשר כבר הם מקשרים את מעשה זה עם ענין היבום. אך לכאורה דבריהם נוגדים את דברי המאירי. לדעת חז"ל היו הן יבמות אחת לשניה, בעוד שלדברי המאירי היתה רק הכלה זקוקה ליבום, והשניה היתה חמותה.

ברם יש שקישרו את דברי המאירי לדברי המדרש, ואמרו כי אכן זו היא כוונת המדרש, וכשאמרו יבמות היו נתכוונו אכן לדברי המאירי שאחת מהן היתה זקוקה ליבום מפני בנה של השניה. כן כתב הצמח צדק (ליובאוויטש) בתשובותיו (אבן העזר סי' שטז).

ברם הפלא הוא, שבעוד שהחידוש כי שתי הנשים היו כלה וחמותה הוא חידושו של המאירי, הרי שבספרים רבים הובא כי מקורו הוא בירושלמי. גם הצמח צדק בתשובה שם כותב "אז תבואנה שתים נשים זונות כו' ומבואר בשה"ש רבה בתחלתו ורבנן אמרי יבמות היו, ופי' בידי משה שם בשם הירושלמי כלה וחמותה היו".

כמו כן הגאון רבי אליעזר לעוו בעל השמן רוקח מסטאנוב מביא את הדברים בשם הירושלמי, ואף כותב את כל החידוש הנזכר מעצמו.

הדברים הם פלא. הדבר אינו מופיע כלל בירושלמי שלפנינו, מקורם של הדברים הם במאירי. אכן גם הצמח צדק עצמו אינו מציין את מקור הדברים בירושלמי, אלא מביא בשם הידי משה שהביא משם הירושלמי. מכך משמע שלא ראה בעצמו את הירושלמי, אשר כאמור אכן אינו בנמצא.

יש שאף הביאו שמקור הדברים הוא בילקוט שמעוני במלכים (רמז קעה), אך מה נעשה וגם שם אין הדברים מופיעים.

יתכן שהטעות נובעת מכך שהמאירי לפני דבריו אלו הנזכרים, כתב "והוא שאמרו בתלמוד המערב פ"א ה"א יחדו פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו... והוא הענין שנאמר בהגדה על אותן שתים נשים זונות שבאו לדין לפני שלמה..." מקרבת הדברים משמע שגם דבריו האחרונים של המאירי הם בשם הירושלמי, ולא היא.

ברם לאחר חיפוש מצאתי כי כבר הובאו הדברים באחד הקדמונים בשם המדרש, בדרשות ר"י אבן שועיב לפרשת משפטים ושקלים, ונביא את דבריו הברורים בלשונם, "ורבנן אמרי יבמות היו, שכן דרך היבמות ליקח בן אחד ליפטר מן הייבום. ויש קצת תימה, כי למה הוצרכה לקחתו אחר שהיה לה זרע שכבר נפטרה מן הייבום, זולתי אם נאמר שמת בתוך שלשים יום. ויש בקצת המדרשים כי כלה וחמותה היו, כי החמות וכלה היו מעוברות וילדה החמות תחילה ואחר לידתה מת בעל כלתה שהוא בנה ונפלו לפני הקטן לייבום, שאלו מת בעלה קודם לידת החמות, אף על פי שילדה החמות אחרי כן לא היתה זקוקה, דכתיב כי ישבו אחים יחדיו, פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו, ואחרי כן ילדה הכלה ומת תוך שלשים יום ומן הספק חולצת ולא מתייבמת, וכראות הכלה שהיתה צריכה לבן חמותה לקחה בן חמותה, ובנה המת השכיבה בחיקה, וזהו כי כשאמרה החמות תנו לה את הילוד החי לא רצתה לקבלו שלא תשב באיסור זקוקה לו, אמרה גם לי גם לך וגו'. ואם תאמר תמיתהו שעל מנת כן לקחתהו, אינו דומה הגורם לעושה, והראיה בני יעקב עם יוסף, ויצתה בת קול ואמרה היא אמו, לקיים משפטיך למלך תן, להודיענו כי המשפט לה' הוא".

יתכן כי גם המאירי בכתבו "והוא הענין שנאמר בהגדה על אותן שתים נשים זונות שבאו לדין לפני שלמה" אכן כוונתו לדברי המדרש אותו הביא ר"י אבן שועיב, ואינו אומר את הדברים מעצמו.

מתי בעל הכלה מת? לאחר לידת התינוק או לפני? והאם לפני, והילד היה מתקיים זה היה פוטר אותה מיבום שיש ילד בבטן בזמן המיתה של הבעל? ואחר כך הוא בר קיימא?
 

אקשן דקדושה

משתמש ותיק
כמה דברים בעניין משפט שלמה מהגר''א הלוי דינר שליט''א וליקוט מקורות בעניין מהרב יאיר ארלנגר שליט''א
 

קבצים מצורפים

  • הרב דינר משפט שלמה.pdf
    154.7 KB · צפיות: 33

איש מזרע אהרן

משתמש ותיק
קהלת רבה פרשה י'
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַבִּי אִלְעָאי אִלּוּ הָיִיתִי שָׁם, פּוֹקְרִין הָיִיתִי כּוֹרֵךְ עַל צַוָּארוֹ, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר קְחוּ לִי חָרֶב, אִלּוּלֵי שֶׁנִּתְמַלֵּאת עָלָיו רַחֲמִים כְּבָר נֶהֱרַג, וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא אוֹמֵר: אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר. אוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל אַנְפִּילוֹגִיס בְּחָכְמָתוֹ, אָמַר, כְּלוּם בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם זֶה שְׁתֵּי עֵינַיִם, שְׁתֵּי אָזְנַיִם, שְׁתֵּי רַגְלַיִם, שְׁתֵּי יָדַיִם, אֶלָּא צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעָתִיד דִּין זֶה לִהְיוֹת, לֹא עָשָׂה, אֶלָּא אָמַר: תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ. עַל אוֹתָהּ שָׁעָה אוֹמֵר: אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִים וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ, בְּעִתּוֹ שֶׁל עוֹלָם הַבָּא, וְלֹא בַשְּׁתִי, בִּגְבוּרָתוֹ וְלֹא בִּתְשִׁישׁוֹ, וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת: הִיא אִמּוֹ וַדַּאי.
פירוש: בחכמת הרטוריקה הוא שכנע את כולם שבאמת אפשר לחתוך את הילד ולא יקרה לו כלום.
רק אם הילד אמרה לו: "ראית פעם שזה קרה? לא. בתאוריה אתה צודק, אבל ניסויים תעשה על הבן שלך בבקשה..."
 

טיב המשפט

משתמש רגיל
[אחר העיון ברוב מפרשי נ"ך] אבקש אם ביד מי ביאור יותר רחב [פ.ר.ד.ס] האיך נראה עומק חכמת שלמה 'חכמת א' בקרבו' במשפטו גזורו.
לומר דין כזה נראה לכאו' היפך החכמה היו אמורות שני הנשים פשוט לא לומר כלום מי טיפש בכדי להבין שאי"ז משפט הולם!
אלא שרצה לראות מי תקפוץ ראשונה ותאמר משהו, והנה ידוע שלאדם שיש לו מצפון ממשהו ינסה כמה שיותר לטשטש ובלי לשים לב רק להראות יותר שהוא גרם לכל הדבר (בראש הגנב בוער הכובע) ועי' בספר ראש החכמה (תורת הכירולוגיה לר"י פנעט) שביאר ביתר ביאור.
 

בחור כארזים

משתמש רשום
מצרף בזה מאמר מהגאון רבי אליעזר דינר שליט"א, מהלך חדש בפרשה זו:

פרשיית משפט שלמה

הנה במלכים א' פרק ג' מובא כי הקב"ה נראה אל שלמה המלך ע"ה בחלום הלילה, ואמר לו: 'שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ'. שלמה השיב לו: 'וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה'. והקב"ה אמר לשלמה: 'הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ'. לאחר מכן כתוב 'וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם וגו', ומתואר המעשה עם ב' הנשים שבאו לדון לפני שלמה המלך על דבר ב' הילדים שילדו בבית, ואחד מהם מת, וטענה כל אשה כי הילד החי הוא בנה, והילד המת הוא של השניה.

ואמר שלמה: 'גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת'. 'וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל בְּנָהּ וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ וְזֹאת אֹמֶרֶת גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה גְּזֹרוּ'. 'וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ הִיא אִמּו'ֹ.

לאחר מכן מתואר כי 'וַיִּשְׁמְעוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱלֹקִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט'. וכן מצינו בחז"ל דברים גדולים מאד על חכמת שלמה בזה, יעוי' במדרש תהילים ע"ב על הפסוק 'משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך', וכן על הפסוק 'וישב שלמה על כסא השם', דקאי על המעשה הזה של משפט שלמה.


כמה תמיהות בפרשיה זו


והנה יש להבין בפרשיה זו כמה וכמה דברים התמוהים לכאורה: א', מדוע אמרה האמא המשקרת 'גזורו', לאחר שכבר האמא האמיתית אמרה ליתן לה את הילד החי. ב', מה היתה החכמה הגדולה של שלמה המלך בפסק הדין הזה, והרי פשיטא שאם היא אומרת להרוג אותו אפילו שהשניה אומרת ליתן לה אותו - בעל כרחך שאינה אימו. אלא שצריך לומר שהחכמה היתה בעצם ההצעה של שלמה המלך לחתוך הילד לשנים, אלא דזה ג"כ קשה, מדוע חשב שלמה המלך שהאמא המשקרת תאמר לחתוך הילד במקום לקבל הילד אליה.

ועוד קשה, דבגמ' מכות כג: מייתינן פרשה זו, ואמרינן דשלמה המלך הבין שאינה אימו משום 'שאינה מרחמת עליו', עי"ש. ויש להבין הרי אי"ז רק 'חוסר רחמים', אלא אכזריות נוראה להרוג הילד כשמציעים לה שתקבל אותו. ועל כרחך צריכים למצוא שהיה כאן איזה 'ריוח' כלשהוא לאותה האמא המשקרת במה שאמרה 'גזורו'.


דברי המאירי שאותן שתי נשים היו 'כלה וחמותה' והנידון היה לענין 'יבום'


ובאמת מצאתי במאירי יבמות יז: שעמד בשאלה זו, וכתב ששתי נשים הללו, היו 'כלה וחמותה', והנידון היה לענין חיוב 'יבום'. והמאורע היה כך: שמת בעלה של הכלה (בנה של חמותה) בלא בנים, ולאחר מיתתו ילדו הכלה וחמותה בנים, אלא שתוך שלושים יום מת הבן של הכלה, ונמצא שחייבת ביבום, (דנתברר שהיה 'נפל' ואינו פוטר מן היבום), וא"כ צריכה להמתין י"ג שנים עד שיגדל היבם, שהוא הילד השני החי, (בנה של האשה השניה שהיא חמותה, שנופלת לפניו ליבום). ולפיכך החליפה הכלה את הילד החי בילד המת, כדי לשקר לכולם שאינה זקוקה ליבום משום שלבעלה יש בן חי, (ועוד, שהרי אין לה יבם, דאחי בעלה מת כעת, לפי דבריה).

ולפיכך הציע שלמה המלך לחתוך הילד ולהרוג אותו, ואז אמרה הכלה 'גזורו', דע"י כך רצתה להרויח שתוכל להנשא בהיתר ולא באיסור, שהרי מת היבם. (משא"כ אם תקבל את הבן לידיה, אזי אמנם תוכל לרמות ולומר שאינה זקוקה ליבום, אך לפי האמת הרי היא כן זקוקה ליבום, והעדיפה הכלה להיפטר מיבום מדינא). ומזה הבין שלמה המלך שהיא המשקרת ועשתה כל החלפה זו רק כדי להפטר מיבום. וזו היתה חכמתו הגדולה של שלמה המלך. עכת"ד המאירי שם.


בדברי חז"ל במדרש ש'יבמות היו', וביאור נפלא בזה על פי המשנה ביבמות באיסור 'אחות זקוקתו'


ואמנם במדרשים מצינו באופן אחר מדברי המאירי. דהנה בכמה מדרשים מובא שב' נשים אלו היו 'שתי יבמות'. כן הוא בילקוט שמעוני מלכים א' רמז קע"ה, ובמדרש תהילים ע"ב, ובשיר השירים רבה פרשה א', ובקהלת רבה פרשה י': 'יבמות היו'. אלא שלפי"ז יש להבין מה היה המשא ומתן, ומדוע היה ריוח לאמא המשקרת במיתת הילד שהציעו ליתן לה אותו, וכמו שנתקשנו לעיל.

ונראה לבאר הדברים בס"ד, על פי המשנה במסכת יבמות (כט.) בשלושה אחים, שנים נשואים ב' אחיות, ואחד מופנה, ומתו ב' האחים בעלי האחיות, ונפלו ב' האחיות ליבום לפני האח השלישי, ומבואר במשנה שם (וכן בכמה סוגיות במסכת יבמות), דאותם אחיות 'חולצות ולא מתייבמות', דמצד אחד חייבות ביבום ובחליצה, אך מצד שני אי אפשר לאח השלישי לעשות יבום בשום אחת מהן, משום דכל אחת אסורה עליו משום איסור 'אחות זקוקתו'.

ומעתה נראה לומר, דהמעשה דשלמה המלך היה בכה"ג: שהיו ב' נשים אלו שתי אחיות, הנשואות לב' אחים, ומתו ב' האחים, ונפלו שניהן ליבום לפני האח השלישי, וחולצות ולא מתייבמות. אלא שלאחמ"כ ילדו אלו ב' הנשים ונפטרו מן היבום. וכעת מת אחד הבנים תוך שלושים יום. ומעתה, אימו של הילד המת הרי היא חייבת ביבום, ודינה להתייבם בפועל (לאח השלישי של בעלה), כיון שאין כאן 'אחות זקוקתו', שהרי אחותה פטורה לגמרי מן היבום (שהרי בנה של אחותה חי, ופוטר את אימו מן הייבום).

ולפיכך כשראתה האמא שבנה מת, וכעת היא עתידה להתייבם ליבם ולא חפצה להתייבם ליבם הזה - החליפה את הילד, ואמרה בשקר שבנה הוא הילד החי, וא"כ לפי טענתה השקרית הרי היא פטורה היא לגמרי מן היבום.

ונתחכם שלמה המלך להציע לגזור את הילד לשנים ולהרוג אותו, ובכך יגרום לאמא המשקרת לרצות בכך שיהרגו את הילד, שבכך היא תרויח מהריגת הילד של יבמתה: שהרי כעת המצב הוא שבנה מת ובן יבמתה חי, ומן הדין היא חייבת ביבום, אלא שתשקר לכולם ותאמר שהיא פטורה. משא"כ אם יהרגו את הילד החי, הרי היא מרויחה שיחזור הדין כמו שהיה מעיקרא קודם שילדו את הילדים, ד'מדינא' אינה מתייבמת, דשניהם נפלו ליבום לפני האח השלישי וא"כ כל אחת הויא בחשש 'אחות זקוקתו'. (שהרי הילד שימות כעת תוך שלושים יום שמא הוא 'נפל' - ועי' בסוגיא דב"ק יא: בכור שנטרף).

ואכן כך באמת אמרה האמא המשקרת 'גזורו', ולא רצתה לקבל לידיה את הילד, דהעדיפה שיהרגוהו בכדי שמדינא לא תתייבם, וכדין אחות זקוקתו. ומזה הבין שלמה המלך שהיא המשקרת. והדברים נפלאים בס"ד.


יבואר לפי"ז חילוק הלשונות וסדר הדברים בטענות האם האמיתית והאם המשקרת


והנה לפי דברינו נבין דבר נוסף. דהנה מובא בפסוקים בטענת ב' הנשים: 'וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת לֹא כִי בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי וַתְּדַבֵּרְנָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ'.

ויש להבין שינוי הלשון מהאחת לשניה, שהאחת הקדימה 'בני החי' לפני 'בנך המת', והשניה הקדימה 'בנך המת' קודם 'בני החי'.

עוד יש להבין, דהנה בפסוק שלאחר מיכן חזר שלמה המלך על טענותיהם: 'וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי'. ואמרינן עלה בירושלמי פ"ג דסנהדרין ה"ח (וכן במדרש בילקוט מלכים שם ובמדרש תהילים שם), 'אמר רבי סימון צריך הדיין לשנות טענותיהן שנאמר ויאמר המלך זאת אומרת זה בני החי ובנך המת'. והיינו דמכאן לומדים שצריך הדיין לחזור על טענותיהם של הצדדים הבאים לפניו לדין.

ויש להבין, דלכאורה בפשוטו כל דין זה שצריך הדיין לחזור ולומר את טענות הצדדים, זהו רק לענין הטענות שמביא כל אחד להצדיק דבריו, ולא לענין עצם התביעה גופא שזה אומר 'חייב' וזה אומר 'פטור'. וא"כ מדוע כאן שלמה המלך חזר על עצם התביעה שזו אומרת בני החי וזו אומרת בני החי.


ונראה לבאר בזה, דבאמת שלמה המלך בא לדייק מי הצודקת - מ'סדר הדברים' שאמרה כל אחת. והיינו דהאמא האמיתית הקדימה ואמרה 'בני החי ובנך המת', כי עיקר מה שרצתה זה לקבל את בנה החי, ולא היה אכפת לה במה שבן השניה מת, ולפיכך הקדימה ואמרה 'בני החי'. משא"כ האמא המשקרת, הרי היה חשוב לה גם החלק הזה שבן השניה מת, (וכמש"נ לעיל דתרויח בזה שבן השניה ימות, דאז יחזור דין 'אחות זקוקתו', ולא תתייבם) ולפיכך לא דקדקה דוקא להקדים שבנה החי, אלא אמרה 'בנך המת ובני החי'.

ולפיכך חזר שלמה על דבריהם, ובא לדקדק בסדר הדברים שאמרו, שזאת הקדימה בני החי וזו הקדימה בנך המת. (אלא שלא סמך שלמה על זה בלבד, עד שהציע הענין הנ"ל להרוג הילד, וכמש"נ).

והנה לפי זה נבין היטב מה שכתב רבי אברהם אבן עזרא בפיוט 'צמאה נפשי' לזמירות שבת: 'ראה לגברת אמת שפחה נואמת לא כי בנך המת ובני החי'. והיינו דמעצם הדקדוק שמקדימה הלשון 'בנך המת' - שמע מינה שאינה גברת אמת אלא שפחה המשקרת. (ומצינו דקדוק כעי"ז מסדר קדימת הלשון, בפרשת מטות גבי בני גד ובני ראובן שהקדימו מקניהם לטפם, ואמר להם משה שיש להקדים טפם למקניהם, עי"ש ברש"י).


בגמ' מכות כג: שנחלקו האם הוצרך שלמה ל'בת קול' בשביל הפסק דין הזה, ויבואר דזהו ה'בת קול' האמורה בגמ' ר"ה כא: דביקש שלמה לדון שלא בעדים


והנה בגמ' מכות כג: הנ"ל נחלקו האם שלמה המלך סמך על ההוכחה הזו בלבד מכך שאמרה 'גזורו', או שהוצרך ל'בת קול' שהופיעה אז בבית דינו ואמרה 'היא אימו', עי"ש בגמ'.

ובגמ' ראש השנה כא: אמרינן על הפסוק 'ביקש שלמה למצוא דברי חפץ': 'ביקש שלמה לדון דברים שבלב בלא עדים, יצתה בת קול ואמרה וכתוב יושר דברי אמת - על פי שנים עדים יקום דבר'.

ונראה לומר, דה'בת קול' האמורה בגמ' בראש השנה - היא היא אותה 'בת קול' האמורה בגמ' במכות. והיינו דהא ד'ביקש שלמה לדון שלא בעדים' זה קאי על הך מעשה דמשפט שלמה עם שתי הנשים, ובאה הבת קול לומר לו שאינו יכול לפסוק כן מסברא בלחוד, שהרי על פי שנים עדים יקום דבר, ורק דהכא שאני שיש אכן רוח הקודש האומרת ש'היא אימו'. (ובאמת איכא מ"ד בגמ' ר"ה שם דהפסוק 'ביקש שלמה למצוא דברי חפץ' וכן הבת קול שיצאה וכו' – זה לא קאי על ענין לדון שלא בלא בעדים וכו', אלא על ענין אחר. ונראה דהמ"ד הזה סובר כאידך מ"ד בגמ' מכות דלא הוצרך שלמה לבת קול בשביל הפסק דין הזה, ולפיכך מעמיד טענת הבת קול על שלמה לגבי ענין אחר, ודו"ק).

ואכן במדרש תהילים ע"ב ובשיר השירים רבה פרשה א' אמרינן על הפסוק 'וישב שלמה על כסא השם', דזה קאי על הך פרשה של פסק הדין של שלמה באותן ב' נשים, דכשם שהקב"ה דן בלא עדים כך שלמה המלך דן את ב' הנשים בלא עדים, ע"כ דברי המדרש. והוא כלשון הגמ' ראש השנה הנ"ל 'ביקש שלמה לדון בלא עדים'. והיינו כמו שכתבנו דזה קאי על הך מעשה של משפט שלמה. (וע"ע במהר"צ חיות בראש השנה שם).


בדברי שו"ת הרא"ש דמוכיח משלמה המלך שאפשר לפסוק הדין על פי 'אומדנא' דמוכח עפ"י טענות הבעל דין


והנה מצינו בשו"ת הרא"ש (כלל ק"ז סימן ו') שכתב להוכיח מהך מעשה דשלמה המלך, דאפשר לפסוק הלכה בדיני ממונות על פי 'אומדנא' דמוכח, וכגון היכא שאפשר לראות לפי סוג טענותיו של הבעל דין שהוא משקר, (ועי"ש שהביא כמה סוגיות בענין זה בהא דאזלינן בתר 'אומדנא').

ונראה דכונת הרא"ש היא כהך מ"ד בגמ' במכות שלא הוצרך שלמה לרוח הקודש בשביל פסק הדין הזה.

ואגב, שמעתי מאחי הגאון רבי אהרן דוד שליט"א ראב"ד לונדון, על מעשה שהיה בבית הדין שם, בב' בעלי דינים שבאו לדין, ותבע ראובן את שמעון כמה חובות שחייב לו, ושמעון הכחיש הכל. וחזר ראובן ותבע תביעה נוספת משמעון, והחל שמעון לצווח על ראובן שהוא 'משוגע' שתובע דבר שלא היה. ואמר ראובן לדיינים שבאמת התביעה האחרונה אינה אמת, ורק רצה להראות לדיינים את החילוק בלשונו של שמעון בין מה שאמר מקודם למה שאומר כן, וא"כ מוכח מזה שהתביעות הראשונות הינם אכן נכונות.

ודנו הדיינים האם ניתן לדמותו להא דשו"ת הרא"ש הנ"ל דלמד משלמה המלך שאפשר לפסוק על פי אומדנא דמוכח כשנראה מטענות הבעל דין שהוא משקר. (ויש לחלק בין הדברים, כמובן, ואכ"מ).
 

אחד הלויים

משתמש ותיק
האיך נראה עומק חכמת שלמה 'חכמת א' בקרבו' במשפטו גזורו.
בחכמה היא הפסיכולוגיה שעומדת מאחורי זה
כאשר יש לבן אדם תגובה טבעית הוא לא שם לב אם הוא מכחיש את עצמו
וכאן כאשר שלמה פוסק גזורו הוא לא שאל אותם אלא פסק את פסקו והן היו אמורות "פ הכלילם לשתוק ולקבל את גזר הדין
וכאן קופץ הטבע שהאשה שאינו שלה מוכנה להשלים אם פסק זה כי אצלה העיקר שלאחותה לא יהיה בין כך זה איננו שלה
אבל אמה אמיתית לא מסוגלת נפשית להשלים עם גזר דין כזה
והוא כמעשה דריו"ח ועשר הבנים הממזרים עם הבן האמיתי
לדעת כאשר אדם לא נשאל שאלה אלא ממילא מוכרח להגיב מה הוא יגיב
 
חלק עליון תַחתִית