בחירה במקום טוב

נושא למחשבה

משתמש רגיל
כידוע מחז"ל שאין לו לאדם להביא את עצמו לידי נסיון,
למרות שהגדולה של האדם נבחנת באמצעות אותו כור היתוך הנקרא נסיון,
אך מפאת לגודל הסכנה האורבת מתוך הנסיונות הקשים, הרי שמוטב לברוח ממנה כבריחה מהאש.
משתמע איפה שהמצב הזה הוא רק 'בדיעבד', כלומר מאחר והאדם מכיר בחלישות מזגו וטבעו
[ויותר חמור כשאינו מכיר..] הרי שאין מנוס אלא לברוח מהסכנה הנוראה של הנסיון.
אך בלו יצוייר שהיה ברור לנו שיש בכוחינו לעמוד במבחן הנסיון, הרי שמוטב היה שניגש לזה בכוונה תחילה.
אולם זכורני בשם הגר"י סלנטר שאמר, דמי שבוחר בטוב ע"י שמכניס את עצמו למקום שיוכרח לבחור בטוב
גם מה שבוחר אח"כ בטוב מתוך "ההכרח", גם זה מכלל הבחירה בטוב מצדו,
שהבחירה הראשונית היא כתגובת שרשרת לכל ההמשך הטוב, והכל נזקף לזכותו כבעל בחירה בכל הטוב המתמשך מכך.
אשמח לשמוע מקורות מידע האם והיכן אמר ר' ישראל דבר זה. ולכאו' הסוגיא דע"ז (יז) דניכוף יצרא טובא, קצת סותר לזה.
 

ayedavid

משתמש ותיק
נושא למחשבה אמר:
ולכאו' הסוגיא דע"ז (יז) דניכוף יצרא טובא

לכאורה אפשר לחלק ששם היה ביטחון מוחלט שינצחו את היצר, וכן שם שתי הבחירות נעשו יחד, שמעיקרא בחרו ללכת שם וידעו מה יש שם ובחרו גם לכפות את היצר
 

נושא למחשבה

משתמש רגיל
פותח הנושא
לפי מה שזכורני בשם ר' ישראל, הוא נקט שגם מי שרק מעמיד את עצמו במקום טוב, זה גופא כבחירה בטוב.
ולאור זאת איני מבין מה הענין לעמוד במקום של נסיון, (גם אם מובטח שלא יכשל),
הרי הבחירה לעמוד במקום בלי מכשול גם הוא כבחירה בטוב.
אלא בהכרח שצריך לומר, שאין זה אלא 'בדיעבד'. אך מעודף להתגבר על היצר עם היה בכחנו, אכן?
 

ayedavid

משתמש ותיק
אולי הר"י סלנטר התכוון דווקא למעלות טובות שמתקיימות באדם שבחר פעם אחת בטוב, והיתה הוה אמינא שלא יקבל שכר כאילו בחר בכל אחת מהן להדיא, וקמ"ל שכן. וכן בבחירה לא ללכת למקום שיש פיתוי לעבירה יחשב לו שבחר שלא לעשות את העבירה שעמדה בפניו אילו היה שם. בכל אלו הצד השווה שסוף סוף הדברים הטובים נעשו, הוא באמת עשה את המעשים הטובים ונמנע מהרעים כתוצאה מהבחירה הראשונה. אבל שכר על כפיית היצר שלא התעורר - זה לא, כי המצב הזה של הרגש היצר לא היה מעולם, ואיך יקבל שכר על הימנעות ממשהו שלא היה. הליכה למקום בו יתעורר היצר היא לייצר מצב חדש.

ועוד אולי מה שהעדיפו את כפיית היצר הוא לא מחמת שכר גדול אלא מחמת הרגל טוב
 

מאן דהו

משתמש ותיק
נושא למחשבה אמר:
לפי מה שזכורני בשם ר' ישראל, הוא נקט שגם מי שרק מעמיד את עצמו במקום טוב, זה גופא כבחירה בטוב.
ולאור זאת איני מבין מה הענין לעמוד במקום של נסיון, (גם אם מובטח שלא יכשל),
הרי הבחירה לעמוד במקום בלי מכשול גם הוא כבחירה בטוב.
אלא בהכרח שצריך לומר, שאין זה אלא 'בדיעבד'. אך מעודף להתגבר על היצר עם היה בכחנו, אכן?

1. להעמיד את עצמו כבחירה טובה נחות דרגה מלהעמוד מול בחירה רעה
2. יש הבדל בין ניסון קטן לנסיון גדול. ואצל אותם האמוראים זה היה נסיון קטן
 

נושא למחשבה

משתמש רגיל
פותח הנושא
הוא באמת עשה את המעשים הטובים ונמנע מהרעים כתוצאה מהבחירה הראשונה. אבל שכר על כפיית היצר שלא התעורר - זה לא,
[/quote]
מאן דהו אמר:
להעמיד את עצמו כבחירה טובה נחות דרגה מלהעמוד מול בחירה רעה
יפה, חושבני שבאמת לזה התכוון, דיש לו בחינה של "כאילו" כפה את יצרו, אך בלמעשה לא כפה. [כדוגמת כאלו הקריב קרבן]
 

נושא למחשבה

משתמש רגיל
פותח הנושא
ayedavid אמר:
ועוד אולי מה שהעדיפו את כפיית היצר הוא לא מחמת שכר גדול אלא מחמת הרגל טוב
לשון הגמ' (ע"ז יז:) "ניזיל אפיתחא דבי זונות ונכפייה ליצרין, ונקבל אגרא".
כמובן שצריכים להבין פירוש הדברים, הרי קיום המצות אמור להיות בשלא ע"מ לקבל פרס,
ואכן המהר"ם (ע"ז שם) נוקט כדבריך, שלא היתה כוונתם אלא לאפוקי מלילך לבית ע"ז, שצריך להרחיק ממנה במאד.
אמנם זה דחוק בלשון הגמ', ולגוף התימה כיצד כיוונו אותם אמוראים קדושים למטרת שכר,
כבר דנו בזה האחרונים על עוד מקומות בש"ס שמצינו כיו"ב, ראה בהגהות ר"ש קצנלבוגן (ברכות כח.)
שמבאר שכוונתם היתה לשכר בעניני 'רוחניות', כגון לזכות לבנים ת"ח וכיו"ב שעל זה ראוי לצפות ולבקש.
ובכוכבי אור (להגר"י בלאזר, מאמר י') עומד על הסוגיא דע"ז הנ"ל ויוצא לחלק בין מצוה חיובית, שבזה יש
לקיים מצד שכך ציוה השי"ת, אבל במצוה קיומית שאינו מחוייב בה כדוגמת לעבור אפיתחא דבי זונות,
זה כבר אין נפק"מ באיזה סוג כוונה יכוין, ושעל כן אדרבה מוטב לכוין בעבור קבלת השכר, שהרי זהו
מרצונו ית' ליתן שכר לעושי ומקיימי רצונו. יעו"ש. 
 

מחשבות

משתמש ותיק
בתוס' שם מבואר שמהסוגיא רואים שיש להרחיק מע"ז
וכוונתו שבלא זה לא יעלה על הדעת שהיו עוברים אפיתחא....
 

נושא למחשבה

משתמש רגיל
פותח הנושא
תודה רבה!
הצדק עמך, המהר"ם שהזכרתי בא רק לפרש את דברי התוס',
ומוכרחני לחזור בי ממה שכתבתי שהוא דוחק בלשון הגמ'.
ואם כי שערי תירוצים לא ננעלו מדוע בחרו האמרואים ב'אגרא' וכנז"ל מדברי האחרונים.
אבל אם תוס' כתבו כך בביאור הגמ', פירושו שכל התירוצים הללו לא ישרו בעיניהם,
ואין לך דבר יותר ישר מראייתם של ראשונים.
איך שלא יהיה - מהתוס' אכן מוכח, שהבריחה מנסיון הוא 'לכתחילה' גם אצל האמוראים.

אמנם נותר עוד לעיין מה היא דעתם של יתר הראשונים שסתמו ולא ביארו דבר בזה,
האם נוכל ללמוד שסברו דלא כהתוס', דס"ל שיש ענין בכניסה לידי נסיון בשביל קיבול השכר.
[שהרי המהלך של תוס' יש בו בחינה של "מקרא יוצא מידי פשוטו", והיה על יתר הראשונים
לפרש את דברי התוס' בעצמם אם כך הם סבורים]. מה דעתך?
 
חלק עליון תַחתִית