יושב אוהלים
משתמש ותיק
______________________________________________________________________________
העברתי את האשכול הזה ממחלקת 'בית המוסר' ומי שיש לו להגיב מתבקש להגיב כאן, ולא שם:
______________________________________________________________________________
בפירוש המשניות להרמב"ם על המשנה במכות (פ"ג משנה טז - דף כג:)- ר' חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר (ישעיהו מב) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר: מפרש וזה לשונו: מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצווה מתרי״ג מצות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שבארתי לך, הנה זכה בה לחיי העולם הבא.
ועל זה אמר רבי חנינא, כי המצוות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה, ובעשותו אותה המצווה תחיה נפשו באותו מעשה. עכ"ל.
לכאורה מלשון הרמב"ם משמע שקיום מצוה 'לשמה' הוא דווקא כשמקיימו "מאהבה" - (דהיינו מאהבתו את השי"ת).
ונפשי בשאלתי, מה אם מישהו מקיים את המצוות כי כך ציוה לנו הקב"ה בתורה, וכלשון הגמ' "למה תוקעין - רחמנא אמר תקעו" - ותו לא - והוא יודע [מחינוכו מאז שנולד] שיהודי צריך לעשות את רצון ה', והוא אומר לפני קיום המצוה "הריני מכוון במצוה זו לקיים מצוות בוראי שציווני בתורתו..." אבל אינו עושה המצוות משום אהבתו להקב"ה, [יתכן שהוא מקיים גם מצוות אהבת השם, אבל אינו מקיים את שאר המצוות מחמת אהבה זו], האם זה לא נקרא שיקיים אדם מצווה מתרי״ג מצות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם, וכי אין זה נקרא "מצוה לשמה"? אתמהה.
העברתי את האשכול הזה ממחלקת 'בית המוסר' ומי שיש לו להגיב מתבקש להגיב כאן, ולא שם:
______________________________________________________________________________
בפירוש המשניות להרמב"ם על המשנה במכות (פ"ג משנה טז - דף כג:)- ר' חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר (ישעיהו מב) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר: מפרש וזה לשונו: מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצווה מתרי״ג מצות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שבארתי לך, הנה זכה בה לחיי העולם הבא.
ועל זה אמר רבי חנינא, כי המצוות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה, ובעשותו אותה המצווה תחיה נפשו באותו מעשה. עכ"ל.
לכאורה מלשון הרמב"ם משמע שקיום מצוה 'לשמה' הוא דווקא כשמקיימו "מאהבה" - (דהיינו מאהבתו את השי"ת).
ונפשי בשאלתי, מה אם מישהו מקיים את המצוות כי כך ציוה לנו הקב"ה בתורה, וכלשון הגמ' "למה תוקעין - רחמנא אמר תקעו" - ותו לא - והוא יודע [מחינוכו מאז שנולד] שיהודי צריך לעשות את רצון ה', והוא אומר לפני קיום המצוה "הריני מכוון במצוה זו לקיים מצוות בוראי שציווני בתורתו..." אבל אינו עושה המצוות משום אהבתו להקב"ה, [יתכן שהוא מקיים גם מצוות אהבת השם, אבל אינו מקיים את שאר המצוות מחמת אהבה זו], האם זה לא נקרא שיקיים אדם מצווה מתרי״ג מצות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם, וכי אין זה נקרא "מצוה לשמה"? אתמהה.