"בנך מן הישראלית - נקרא בנך, ואין בנך מן העכו"ם קרוי בנך, אלא בנה" (יבמות כג.)
יבמות כג. -
"דאי אשמעינן שפחה משום דאין לה חייס אבל עובדת כוכבים דאית לה חייס אימא לא".
רש"י – "אין לה חייס דכתיב עם החמור ועובדת כוכבים מתייחסת על שם אביה".
יל"ד מה יש בזה דשפחה אין לה חייס הא ישראל יש לו חייס וא"כ שפיר יתייחס הילד אחריו ומה יגרע זה שעבד הבא על השפחה אין הולד מתייחס אליו? והנה הכי פשוט לומר דאי"ז דין באמא אלא דין בולד, דעכו"ם אית ליה חייס ולכך יכול להתייחס אחריו אך עבד אין לו חייס ולכך לא יכול להתייחס אחריו, אך זה ודאי אינו – א' הגמ' נקטה אי יש חייס או לא ב"שפחה" וב"עובדת כוכבים" ולא "עבד" ו"עכו"ם" וא"כ ודאי דמיירי באם ולא בולד, ב' מיניה וביה לא ייתכן לומר כן דהא גופא בעי' לקבוע אי אית ליה דינא דעכו"ם ועבד או ישראל והיאך ייקבע זה ע"פ דינו עצמו אי אית ליה חייס הא בעי' רק השתא לקבוע אי הוא ישראל או עכו"ם ועבד ולא ייתכן לקבוע כן ע"פ דיניו קודם שנתברר מה דינו.
לכך צ"ל דאכן זהו דינא באמא דשפחה אין לה חייס ואף שלאב דהוא ישראל יש חייס מ"מ יגרע מה דשפחה אין לה חייס, דהסיבה דשפחה אין לה חייס הוא דהיא כבהמתו שנתעברה, דלא שייך לדון את הולד כבן של אביו בפנ"ע כיון דאמו שייכת לרבה והוי כולד בהמתו, ולכך כשעבד בא על שפחה וילדה – אי"ז גריעותא במעמדו שמכוחו אין הולד מתייחס אחריו אלא זהו דין מדיני בעלות רבה בשפחתו שלא יתייחס הולד אחר אביו אלא אחר אמו – היא שפחה והוא ג"כ ורבה הוא ג"כ רבו. ולכך אף כשהאב הוא ישראל דאית ליה חייס מ"מ כיון שהאם יש לה סיבה שלא יוכל הולד להתייחס אחר אביו – מגרע אף בכה"ג. והנה בעכו"ם ועבד שבאו על בת ישראל פלו' רש"י ותוס' בגירסה בדברי רבינא דגי' רש"י "עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר" ולתוס' גרסי' "הולד ממזר", ולתרוויהו הולד ישראל אלא דלרש"י "כשר" היינו ישראל ולתוס' "כשר" היינו עכו"ם שאינו ממזר לכשיתגייר, ובהחולץ פליגי בה (מה.), ולכאו' היאך אפ"ל דייזיל בתר אביו הא עבד אין לו חייס, ואולי למ"ד דהולד ישראל אין ראיה מ"ט בעבד הבא על השפחה אין לו חייס, אך למ"ד הולד עבד – בהכרח בעבד הבא על השפחה הוא מטעם שלאמו יש דין שייקבע לפיה וכנ"ל, והוא חידוש.
[ומה שפליגי רש"י ותוס' – בכורות מז. – אי לויה שנתעברה מעכו"ם בנה פטור מה' סלעין יעוי' בסו"ד התוס', פשוט שהם לשיטתם. רק שצ"ב הצד שהוא גוי ואעפ"כ חייב בזה.]
[
סט: כ' רש"י "האי לא פסיל דהא לא ובתר אבוה אזיל ולאו זרעו הוא", ולא כ' דמתייחס אחר אמו ולא אחר אביו, ואף די"ל דמשום עניינו כ' כן (דאיירי לגבי האב ולא לגבי הולד) אך מ"מ להנ"ל מבואר יותר דאכן אין דין שעבד מתייחס אחר אמו אלא רק שלא מתייחס כלל – לא בתר אביו ולא בתר אמו – דאין לו חייס, והוא עבד מצד עצמו ולא מצד אמו, ולכך אינו זרעו. ע. "העבד פוסל משום ביאה, מ"ט א"ק האשה וילדיה תהיה". לכאו' יש מקום לומר דהילפותא היא מדכתיב "וילדיה דהיינו שנקראים על שמה, אך לפהנ"ל י"ל דהילפותא לא מ"ילדיה" דאכן אין כלל דין כזה, אלא מעצם הדין שיהיו לאדון, דגלי קרא שהולד הוא עבד, וממילא ידעי' דלית ליה חייס. ויעוי' רש"י קידושין סט. "עם הדומה לחמור – כבהמה שאין הולד כרוך אחר האב".]