א.
אציע קמייהו מה שעוררני אחד ממחברי זמננו,
ב.
ג.
ויש להתעורר מלשון הברכה הנקראת 'הטוב והמיטיב', ומשמע לכא' שב' ענינים הם – 'הטוב', וגם 'המטיב'.
אציע קמייהו מה שעוררני אחד ממחברי זמננו,
והוא בנאמר בדעת תבונות אות י"ח שמחוק הטוב להיטיב, ועוררני בספר אחד, שמכך יש ללמוד גם אלינו, שככל שאדם נעשה יותר 'טוב' – כך הוא רוצה להיטיב יותר ויותר, וזה כ'חוק' – דבר 'טבעי' ומוטבע בעצם מידת האדם.
והנה צ"ע בזה ללמוד מענין נעלם בהנהגתו ית' [שהרי כמובן לא שייך בו ית' 'חוק' במובן שכביכול הוא מוכרח ומוטבע בזה, וע"ש ב'עת לעשות'] אלינו, אבל לכא' יש בזה סברא, שכך קבע השי"ת ההנהגה – שכל 'טוב' אמיתי ושלם רוצה להיטיב.
מה דעת חו"ר דכאן בזה?
ב.
ובאמת צריך להתבונן קודם בהגדרת 'טוב': מה הוא 'טוב'?
והאם 'טוב' הוא מהות בפני עצמה, אלא שכתולדה בלתי נפרדת ממנה בא גם ענין ה'להיטיב', [אך מ"מ הוא ענין נוסף על [או ב] עצם הטוב].
או שעצם מהות ה'טוב' היינו 'להיטיב', ואין אלו ב' ענינים מחוברים או סיבה ותוצאה, אלא זוהי עצמה מהות הטוב – להיטיב.
ובמילים אחרות: אם תשאל מהו טוב – התשובה היא: להיטיב.
וצריך עיון ובירור.
ג.
ויש להתעורר מלשון הברכה הנקראת 'הטוב והמיטיב', ומשמע לכא' שב' ענינים הם – 'הטוב', וגם 'המטיב'.
והנה פירשו בברכות מ"ח ב' 'הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה', והנה ב' הענינים הם טובות שעשה השי"ת עם הרוגי ביתר, ומה נשתנה מה שלא הסריחו להיות מתואר כבא מהנהגת 'הטוב', ואילו ענין קבורתם מתואר ב'המטיב'?
ובברכות נ"ט ב' מבואר ש'הטוב והמטיב' הנאמר על בשורות טובות וכד' ענינו 'הטוב' לעצמו 'והמטיב' לאחרים [עתוס' לעיל מ"ג א'], וגם זה צ"ב, מדוע נתחלקו תארי השי"ת בינו לבין האחרים, הרי מברכים ומשבחים את השי"ת, והשי"ת מטיב גם לו וגם לאחרים?