התורה משא כבד או קל?

סבא

משתמש ותיק
שאלת הרב מנחם צבי גולדבאום:
כתוב (ויקרא כד, ב): וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד, וכתב השל"ה הק' (מסכת פסחים מצה עשירה - דרוש שלישי ב, אות שצג) וז"ל: "עיין בזהר בפסוק 'שמן זית זך', שרומז על 'זך' אותיות התורה, ו[highlight=yellow]הם כתית. והיא מרורה כזית[/highlight], ומזונותיה הרוחני הוא בידי הקדוש ברוך הוא שיתן ללומדיה".
והנה ידוע משלו של המגיד מדובנא על הפסוק (ישעיה מג) "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" וז"ל (משלי יעקב נצבים אות תיג): "המשל בזה לאחד בא מן הדרך ערב שבת עם חשיכה, ויהי הוא בא אל עירו וירץ מהרה לביתו, והחפצים הניח ביד הבעל עגלה, ויבוא אל ביתו וימהר וישלח נער אחד אל הבעל עגלה להביא משם את אגודתו. והנער הלך והביא ונכנס אל היכל הסוחר ויאמר, הנה הבאתי אגודתך, ובתוך הדברים הוא מקנח את פניו בכנף בגדו מזיעת אפו ומדבר בקוצר רוח מאד. ויאמר אליו הסוחר איה אגודתי אשר הבאת, ויאמר הנחתיו בחדר החיצון, ויאמר העשיר מה שהבאת - לא שלי הבאת, מי יודע של מי הוא. ויאמר הנער, לך נא ראה בחדר - ודאי שלך הוא. ויאמר, אין לי מהצורך ללכת ולראות, כי הלא עיני רואות בך הזוהמא הגדולה וזיעת אפיך, הלא אגודתי אגודה קטנה וקלה - אין בה במה להזיע. הנמשל, זה ממש מוסר חכמה נגד קצת המתחדשים ומראים בעצמם יגיעה בעבודתם, אמר אליהם 'ולא אותי קראת יעקב', יען 'כי יגעת בי ישראל', הלא בעבודה שלי נאמר 'כי קרוב אליך הדבר מאד' כו'. ומה זה יגעת, מדוע אתה עיף ויגע כל כך", וידוע שהאדמו"ר מקאצק זצ"ל אמר שמשל זה נאמר ברוה"ק, ויש מוסרים (אהל משה פורים סימן ה' אות א בהערה) בשם הגאון מוילנא זצ"ל שאמר שזהו הפשט האמיתי בפסוק.
ו[highlight=yellow]מעתה נשאלת השאלה, האם התורה היא "קרובה", קלה ונעימה, או שמא מרה כלענה ולפום "צערא" אגרא?[/highlight]
 

תיובתא

משתמש ותיק
מבחינת המציאות היא קשה, אך ידיעת ערך העניין הופכת את הקשה לקל.
 

שומע כעונה

משתמש רגיל
אולי אפשר לומר שהן אמנם התורה נקנית בעמל ויזע ביגיעה ובטורח, אך חלוק הטורח והיגיעה בדברים דעלמא מהטורח והיגיעה בתורה, שבדברים דעלמא הטרחה מעייפת ומתישה את כח האדם, מה שאין כן בתורה הק' העמל והיגיעה הינם משיבי נפש ומפיחים רוח נעורים בעמלים וביגעים.
על כן ודאי נצרך העמל והיגיעה ומרירים הם אכן כזית, אך אחר העמל והיגיעה אם עייפה נפשו של האדם אות הוא כי בדברים דעלמא עסק, אך אם מתוך העמל והיגיעה נתרוננה נפשו והתמלאה בכח ביתר שאת אות הוא כי בתורה עסק.
ומעתה מתיישב המשל עם הזוה"ק כפתור ופרח.
 

תיובתא

משתמש ותיק
סלע אמר:
תיובתא אמר:
מבחינת המציאות היא קשה, אך ידיעת ערך העניין הופכת את הקשה לקל.
?
קראת את המשל?
כן. המשל מחדד את הרעיון שדבר קל (יהלומים, ובנמשל התורה למי שמבין את ערכה) לא אמורים לטרוח בו.
 

סבא

משתמש ותיק
פותח הנושא
שאלה דומה: ידועה הגמ' ששמעתתא בעיא צילותא [מגילה כ"ח:] ונפסק להלכה שמשום הכי מותר להיכנס לבית הכנסת מפני המטר, וכן בגמ' [ב"ק ע"ב] לצפרא א"ל חמשה בקר אמר רחמנא ואפי' חמשה חצאי בקר והאי דלא אמרי לך באורתא דלא אכלי בשרא דתורא הרי שאם חסר מעט בכוחות, כבר טועים בהלכה!
ומאידך כל הספרים מלאים בשבח הלומד תורה מתוך הדחק שדווקא הוא המצליח ביותר, וכמו שאמרו במדרש אף חכמתי עמדה לי - א"ר אחא, אמר שלמה, כל תורה שלמדתי באף נתקיימה בי בזקנותי, וברמב"ם איתא להדיא שיש לצער עצמו על דברי תורה!
ומעניין לראות מש"כ הגריש"א קובץ תשובות א ל"ב וז"ל בישיבות בנגב כשאין מזגן, הלימודים ברפיון גדול. האם אפשר לומר לנכרי בשבת להדליק הגנרטור ולהפעיל עי"ז המזגן.
הנה רוה"פ חולקים על בעל העטור המתיר לומר לגוי בשבת במקום מצוה ורק במקום צורך גדול יש לסמוך על בה"ע כמ"ש הרמ"א בסי' רע"ו [והשל"ה החמיר אף לצורך גדול] והגאון בהשיב משה סי' י' ב' דיש קהילות הנוהגין להקל לומר לנכרי להדליק בשבת בשביל תלמוד תורה דרבים, ושמענו מכמה גדולי הדור בדור שלפנינו שהי' נוהגין להקל להדליק נרות ע"י נכרי קודם אור הבוקר בביהמ"ד ללמוד תורה ברבים. ע"ש. וכו'
לכן הני חובשי ביהמ"ד, ברכי דשלהי אם ימשיכו להתמיד בלימודים ללא רפיון גם כי עת החום הרי התורה שילמדו באף תתקים בידן [כמ"ש חז"ל אר"ח בר פפא אף חכמתי עמדה לי תורה שלמדתי באף נתקיימה לי] ויזכו לסייעתא דשמיא להצלחה בתורה וביר"ש. ומה עם שמעתתא בעיא צילותא?
 

אוריאל

משתמש ותיק
@סבא אולי הדרך הראויה ללימוד התורה מצד הטבע הוא ע"י צילותא, כי כאשר אדם מצטער או עם קושי מסויים אז יש לו בזה טרדה, והטרדות בדרך הטבע מקשות עליו את הלימוד, אך מאידך יש סיעתא דשמיא מיוחד לאלו הלומדים כן בשעת הדחק, וזהו ס"ד הבאה לאדם שלא בדרך הטבע, שעומדת לו הן להצליח בלימוד כמש"א היא שעמדה לי, והן על השכר כמש"א אחת בצער ממאה שלא בצער.
ובאמת מי שמצליח ללמוד בשעת הדחק אז יש בזה גם מעלה מסויימת לענין הלימוד עצמו בדרך הטבע, שדבר שיגעים הוא עומד וקיים יותר לנצח. וכמו שמצינו בהרבה מקומות על אמוראים, כמו על אביי בשבת דנפיק דמא מאצבעתיה, ולכאורה הלא דבר זה הוא היפך הצילותא? אך התשובה שאביי לרוב יגיעתו לא שם על לבו בכלל את הדבר הזה, וזה היה בכלל הצילותא שלו.
כך שאני חושב, שבדרך הטבע ראוי לאדם ללמוד בצילותא, ביישוב הדעת ובשמחה. אבל אם אין לו את הכלים לזה - ילמד בקושי ובדוחק ואז ירויח את הס"ד המיוחדת שיש לו למי שלומד בצער, ואם יתעלה במדרגות שלו אז יגיע למצב שבו גם הטרדות הרגילות שלו לא ימנעו אותו מללמוד גם בדרך הטבע, כי אהבת ותשוקת הלימוד יגברו על הכל [ורק טרדות מיוחדות וקשות יותר יפריעוהו, כההיא דלא אכל בשרא דתורא שהבאת, שכנראה זה היה משהו אמיתי שהפריע לו, אבל אינו מוכרח שיהיה כן לכולם, שהרי מצינו על תעניות שכתוב שמי שיודע שיפריעוהו מלימודו לא יתענה, משמע שלא אצל כולם מוכרח שיהיה כן].

לגבי השאלה הראשונה, נראים לדעתי הקטנה דברי @תיובתא.
האמת היא שיש כמה מקומות שכתוב שתורה תחילתה קשה וסופה רווח. בארחות יושר של מרן הגר"ח כותב שהנסיון הראה שמי שרוצה להיות מתמיד, בהתחלה זה קשה מאד, אבל בסוף זה ממש קל [ומי לנו גדול ממרן הגר"ח, שכאשר כותב דברים כאלו, כנראה מננסיונו הוא כותב כך]. ולפ"ז אפשר ליישב קצת את השאלה.
גם יש ליישב, שלימוד התורה הוא קשה. זה לא פשוט לשבת כל היום, לעתים תחת קשיים גשמיים או רוחניים רבים, ולהתרכז בלימוד, כ"ש בלימוד כמו שצריך. אבל כל מי שעושה את זה, תשאל אותו אחרי הלימוד-נהנית? הוא יגיד לך "מעין עולם הבא"! כי בלימוד התורה יש הנאה רוחנית, סיפוק לנשמה. משהו שכל בר בי רב יודע ומרגיש.
לכן המאמרים מתיישבים יחד. מצד אחד באמת זה מר כלענה, היינו שזה קשה. מצד שני - היא שנותנת סיפוק אושר ושמחה, וכידועים דברי החזו"א שלימוד תושבע"פ הוא מרפא לכל בעיות הנפש, ולכן ביחס לזה היא לא יגיעה.

הארכתי כדי לסכם לעצמי את הדברים כפי שראיתי אותם משכבר, וכדי לדעת אם באמת יש סתירות או גישות שונות לדברים הללו.
 

יצחק

משתמש ותיק
בנוגע לשאלה הראשונה יישר כח על העלת השאלה
הראוני בפירוש המאירי למשלי פ"ח פסוק ל"ד שכותב בשם רס"ג (והמציינים ציינו שהוא בספר דרישת החכמה) שרואים בתורה סגולה מיוחדת שככל שאדם מרבה ללמוד תורה יותר יש לו חשק להוסיף ללמוד ואינו נמאס בה אלא אדרבה הוא נמשך יותר ויותר ללימוד וגם איכות הלימוד עולה והוא מבין יותר במהירות וכו' ושמעתי שהרס"ג פירש בזה את הפסוקים "לא בשמים היא אלא בפיך ובלבבך" שהכתוב ר"ל שאפילו שהתורה גדולה ועמוקה מיני ארץ מ"מ יש כח בתורה עצמה שגורם לנו שנוכל לדעת אותה והוא הכח הנ"ל שככל שאדם נמשך יותר אל התורה כך הוא ישיג יותר, וא"כ פירוש הפסוקים הוא שנראה שלהשיג את התורה זה כמו להשיג דבר שהוא בשמים ואינו באפשרות כלל ולכן אמר הכתוב שאי"ז נכון אלא הדבר תלוי בפיך ובלבבך, ומה שנראה לך כעת שאינו בר השגה אינו נכון כי אתה שופט את הענין לפי המצב כעת שאין לך את הרצון שיהיה לך כאשר תתאמץ ללמוד ולדעת. אבל לא ראיתי את הרס"ג בפנים.
וזה דבר מיוחד בתורה שלא דומה לכל מלאכה שכל מלאכה אם נמנע ממנה הוא במנוחה ואם עוסק בה הוא בטורח אבל התורה אינה כן דאם נמנע ממנה היא קשה עליו ואם עוסק בה דעתו מתישבת בה. וזה מתאים למשל של המגיד מדובנא על הפסוק ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל.
 

אוריאל

משתמש ותיק
יצחק אמר:
בנוגע לשאלה הראשונה יישר כח על העלת השאלה
הראוני בפירוש המאירי למשלי פ"ח פסוק ל"ד שכותב בשם רס"ג (והמציינים ציינו שהוא בספר דרישת החכמה) שרואים בתורה סגולה מיוחדת שככל שאדם מרבה ללמוד תורה יותר יש לו חשק להוסיף ללמוד ואינו נמאס בה אלא אדרבה הוא נמשך יותר ויותר ללימוד וגם איכות הלימוד עולה והוא מבין יותר במהירות וכו' ושמעתי שהרס"ג פירש בזה את הפסוקים "לא בשמים היא אלא בפיך ובלבבך" שהכתוב ר"ל שאפילו שהתורה גדולה ועמוקה מיני ארץ מ"מ יש כח בתורה עצמה שגורם לנו שנוכל לדעת אותה והוא הכח הנ"ל שככל שאדם נמשך יותר אל התורה כך הוא ישיג יותר, וא"כ פירוש הפסוקים הוא שנראה שלהשיג את התורה זה כמו להשיג דבר שהוא בשמים ואינו באפשרות כלל ולכן אמר הכתוב שאי"ז נכון אלא הדבר תלוי בפיך ובלבבך, ומה שנראה לך כעת שאינו בר השגה אינו נכון כי אתה שופט את הענין לפי המצב כעת שאין לך את הרצון שיהיה לך כאשר תתאמץ ללמוד ולדעת. אבל לא ראיתי את הרס"ג בפנים.
וזה דבר מיוחד בתורה שלא דומה לכל מלאכה שכל מלאכה אם נמנע ממנה הוא במנוחה ואם עוסק בה הוא בטורח אבל התורה אינה כן דאם נמנע ממנה היא קשה עליו ואם עוסק בה דעתו מתישבת בה. וזה מתאים למשל של המגיד מדובנא על הפסוק ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל.

יישר כח ר' @יצחק
לכאורה היישוב שלך הוא הוא מה שכתבתי לעיל בזה הלשון
האמת היא שיש כמה מקומות שכתוב שתורה תחילתה קשה וסופה רווח. בארחות יושר של מרן הגר"ח כותב שהנסיון הראה שמי שרוצה להיות מתמיד, בהתחלה זה קשה מאד, אבל בסוף זה ממש קל [ומי לנו גדול ממרן הגר"ח, שכאשר כותב דברים כאלו, כנראה מננסיונו הוא כותב כך]. ולפ"ז אפשר ליישב קצת את השאלה.
ודברי המאירי מאירים ומדגישים נקודה זו.
 

סבא

משתמש ותיק
פותח הנושא
תשובת הרב משה קנר, מח"ס 'שפתי מלך' על הרמב"ם, כותב 'איגרת לידיד' (טורונטו - קנדה)
בנוגע לשאלתו המחכימה עה"פ "כי יגעת בי ישראל". אמנם יש מושג של יגיעת התורה, שהוא כמובן חיובי ביותר וכמה ברכות העתירה התורה וגם חז"ל על העמל והיגע בתורה. ברם על פסוק זה [בישעי' מ"ג] פירש רש"י "נלאיתם מהר בעבודתי". זהו כבר מושג שלילי כאדם הנלאה מהר מעבודתו, הדבר עליו לטורח ולא מתחשק לו להמשיך. דברי רש"י מזכירים את לשון הפסוק היו עלי לטורח נלאיתי נשוא [שם א']. במשל נראה השליח שיש לו פורקן דווקא מהנחת המשא. ביידיש יש ניב של "הארעווען" ולעומת זאת "אויסגעמוטשעט". יגע בתורה אמיתי יש לו סיפוק. תחילת ההשגה קרובה אליו יחסית ומשם מתאוה להתיגע עוד יותר.
 

אוריאל

משתמש ותיק
כלומר, שיגיעה שנעשית בשמחה היא יגיעה טובה, ויגיעה הנעשית מצד קושי שאדם מרגיש שקשה לו וזה "כבד" עליו זה יגיעה פסולה. כלומר שבאמת התורה היא יגיעה, ומה שכתוב "כי יגעת בי ישראל" לאו למימרא שהתורה לא צריכה יגיעה, אלא יגיעה שונה.
סוף דבריו מזכירים מה שנכתב למעלה, שיגיעת התורה יש בה סיפוק וכו', לכן אולי זה לא נחשב יגיעה.
 

סבא

משתמש ותיק
פותח הנושא
הוספה מהרב השואל:
נוסח הדברים כפי המובא בספר שיח שרפי קודש, דלא כפי הנוסח של המגיד מדובנא עצמו, וכו', וז"ל הספר הנ"ל: "הה"ק מקאצק אמר בשם המגיד מדובנא ז"ל, שלשה דברים כיון המגיד מדובנא במשליו אל האמת, א' עה"פ 'ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל', משל לשני סוחרים שהביאו סחורה עם בעל עגלה אחד, סוחר אחד הביא תכשיטין ואבנים טובות ומרגליות בתוך תיבה קטנה, והשני הביא ברזל ועופרת בתוך תיבה גדולה, וכשבאו לביתם היה בעל תכשיטין מצוה לאיש נושא כתף, טרעגער, להביא את תיבתו מן העגלה לביתו, וכך עשה, רק חילף התיבה בתיבת הסוחר השני, ובעת ששילם לו שכר טרחו אמר הנושא כתף, בעד משא כבידה כזו אקבל שכר מועט כערך משא קלה ויותר? אבל לא לפי ערך משא כבידה! וכששמע הסוחר מהתכשיטין שהנושא כתף צוח שטרח כמשא כבידה ואינו רוצה שכר מועט, השיבו הסוחר, זאת התיבה של משא כבידה אינה שלי, כי בהסחורה שלי אין בו טרחא ויגיעה. וזהו פירוש הפסוק 'ולא אותי קראת כי יגעת בי ישראל', אז דיא ווערסט מיד מיינסט דיא נישט מיך בא מיין סחורה ווערט נישט מיד" [אם אתה מתעייף אינך מתכוון אלי, כי מהסחורה שלי לא מתעייפים", עכ"ל. הנה אם כן לפי נוסח זה באמת עיקר הענין איננו עצם המאמץ, אלא אם היה "שווה" ו"כדאי".
 

אלימלך

משתמש ותיק
אבל גם בנוסח הב' יש חילוק בין תיבה קטנה לגדולה.
לענ"ד כונת המגיד מדובנא היא שעבודת ה' אם עושים אותה מתוך חכמה היא קלה וזהו רצון ה', ואם האדם לא פועל בחכמה ומתיגע על זה נאמר ולא אותי קראת יעקב.
לדוגמא, אדם שהתחיל לחזור בתשובה ומתחיל מיד בצומות וסיגופים וכו' ותפילות כל היום, על זה נאמר ולא אותי וגו' שאין זה רצון ה'.
ובענייננו אף שהתורה מרה בתחילתה, אדם שהוא חכם יודע לשים אותה בתוך כפית של דבש, הוא קונה אט אט שקידה וכו'
 
חלק עליון תַחתִית